ביאור:בבלי נדרים דף מג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

גמרא:

בשלמא לא ילוֶנו ^[1] - דקא מהני ליה ^[2]; אלא לא ילוה הימנו ^[3] - מאי קא מהני ליה ^[4]? ובשלמא לא ילוה הימנו ^[5] ולא יקח הימנו ^[6] - דקמיתהני מיניה, אלא לא ישאל הימנו - מאי קא מיתהני מיניה ^[7]?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כגון שנדרו הנאה זה מזה ^[8].

אביי אמר: גזירה לשאול משום להשאיל ^[9], וכן בכולהו: גזירה.

משנה:

אמר לו ^[10] "השאילני פרתך"; אמר לו "אינה פנויה" ^[11]; ^[12]אמר: ^[13] "קונם שָׂדַי שאני חורש בה לעולם" ^[14] - אם ^[15]היה דרכו לחרוש ^[16] - הוא אסור ^[17], וכל אדם מותרים ^[18]; ואם אין דרכו לחרוש ^[19] - הוא וכל אדם אסורין ^[20].

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל - הולך ^[21] אצל החנוני ואומר: "איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה", והוא נותן לו, ובא ^[22] ונוטל ^[23] מזה ^[24].

היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור - הולך אצל הפועלים ואומר "איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה", והן עושין עמו, ובאין ונוטלין שכר מזה.

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל - נותן לאחד לשום מתנה, והלה מותר בה.

אם אין עמהם אחר - מניח על הסלע או על הגדר, ואומר "הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ", והלה נוטל ואוכל.

ורבי יוסי אוסר ^[25].

גמרא:

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי ^[26]? קסבר הפקר כמתנה: מה מתנה ^[27] עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל - אף הפקר ^[28] עד דאתי לרשות ^[29] זוכה ^[30].

מתיב רבי אבא: ^[31] והלה נוטל ואוכל; ורבי יוסי אוסר. אמר רבי יוסי: אימתי ^[32]? - בזמן שנדרו קודם להפקירו ^[33]

עמוד ב

אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו - הרי זה מותר' ^[34] - ואי אמרת ^[35] '^[36] עד דאתי לרשות זוכה' - מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו ^[37]?

הוא מותיב לה והוא משני לה: כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ^[38].

מתיב רבא: "מקצתן לראשון וכולן לשני" ^[39] - ראשון קנה, שני לא קנה ^[40]!

אלא אמר רבא: ^[41] היינו טעמא דרבי יוסי ^[42]: גזירה משום מתנת בית חורון ^[43].

תניא: 'המפקיר את שדהו - כל שלשה ימים ^[44] יכול לחזור בו ^[45]; מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ^[46];

הערות

^ מדיר למודר דודאי
^ הנאה מפורסמת
^ המדיר מן המודר
^ מאי הנאה קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר
^ מצי נמי למימר דקא מיתהני בכהאי גוונא: כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות
^ משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה [שקשה למכור אותו]
^ מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו? הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי לה, דסתם שאלה הכי הוא
^ דשניהם אסורים זה בזה
^ דאי שרית ליה לשאול - אתי נמי להשאיל
^ לאו במודר ומדיר עסקינן
^ דמלאכתו היה עושה
^ ונתעצב השואל כנגד המשאיל ו
^ הואיל וסרבת להשאילה לי
^ שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית, ואחר כך השאילה לו
^ רואין אם הוא פרזי, ו
^ שדהו
^ לחרוש שדהו באותה פרה
^ דודאי כי נדר - אדעתיה דנפשיה נדר, ולא אדעתא דעלמא, וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה
^ שיש לו אריסין החורשין בשבילו
^ דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר
^ המדיר
^ חנוני
^ מעותיו
^ מן המדיר; אבל בפירוש אסור לומר לו, דאם כן הוה ליה החנוני שליח - ושלוחו של אדם כמותו
^ במניחו על הסלע או על הגדר
^ דלא חשיב ליה הפקר, דקא אסר ליה ליטלו, דכי מתהני מיניה ממש דמי, ואסור
^ לא זכי בה מקבל
^ נמי לא נפיק מרשות מפקיר
^ לידי
^ הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע - כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי, ואסור
'^ ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע
^ אני אוסר
^ דהשתא מסתברא טעמא דאסור: משום דכשהדירו - מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן - אסור בהן
^ דמסתמא - כי מדיר אינש - על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה, ולא על מה שכבר הפקיר, ואדהכי מותר
^ טעמא דרבי יוסי
^ משום דלא הוי הפקר
^ הא - כי נדר האי - אכתי לא זכה ביה שום אדם, ואמאי מותר
^ ~~אלא על מה שעדיין ברשותו,~~ ואדהכי מותר
^ שכיב מרע שכתב מקצת נכסיו לאחד, והשאר כולן כתב לשני
^ ואם עמד [מחוליו, ולא מת] - חוזר בשני [במה שנתן לשני] ואינו חוזר בראשון [במה שנתן לראשון] לפי שכשכתב לראשון - שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני, ומן השני חוזר דלא שייר [לעצמו] כלום, ומשום הכי לא קנה [השני]; ואי אמרת 'לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל' - אמאי קנה ראשון טפי משני? הא כיון דלא אתי לידיה - לא הוי שלו, וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון - איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני, הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי! אלא מדקנה ראשון – שמע מינה ליתא להא דרבי יוחנן דאמר 'לא זכי מקבל עד דאתיא לידיה'
^ לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה, והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר; ומאי טעמא דרבי יוסי דאסר הכא במתניתין?
^ דלא אמר דליהוי הפקר
^ כדתנן בפרקין (לקמן מח,א) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל, והכא נמי: אי אמרינן הוי הפקר - כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר, והיינו דומיא דבית חורון; הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לרבי יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה, ולא דמי למתנה, ומדרבנן הוא דהוי הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה, כדאמרינן לקמן: כדי שלא תשתכח תורת הפקר, והכא במתניתין [היינו טעמא דרבי יוסי] כו'
^ הראשונים
'^ בין אמר "אין רצוני שיהא הפקר" דחזר בו, ובין זכה בו איהו בתוך שלשה ימים; ושם הפקר לא חייל ביה, ולא פקע ליה מידי מעשר, דהפקר פטור מן המעשר, כדקאמרינן (שבת סח א) [מה שכתוב במשנה בפאה פ"א מ"ד: כל שהוא אוכל] ונשמר - פרט להפקר [בגיסתנו: למעוטי הפקר]
^ ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה

[1] מדיר למודר דודאי

[2] הנאה מפורסמת

[3] המדיר מן המודר

[4] מאי הנאה קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר

[5] מצי נמי למימר דקא מיתהני בכהאי גוונא: כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות

[6] משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה [שקשה למכור אותו]

[7] מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו? הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי לה, דסתם שאלה הכי הוא

[8] דשניהם אסורים זה בזה

[9] דאי שרית ליה לשאול - אתי נמי להשאיל

[10] לאו במודר ומדיר עסקינן

[11] דמלאכתו היה עושה

[12] ונתעצב השואל כנגד המשאיל ו

[13] הואיל וסרבת להשאילה לי

[14] שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית, ואחר כך השאילה לו

[15] רואין אם הוא פרזי, ו

[16] שדהו

[17] לחרוש שדהו באותה פרה

[18] דודאי כי נדר - אדעתיה דנפשיה נדר, ולא אדעתא דעלמא, וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה

[19] שיש לו אריסין החורשין בשבילו

[20] דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר

[21] המדיר

[22] חנוני

[23] מעותיו

[24] מן המדיר; אבל בפירוש אסור לומר לו, דאם כן הוה ליה החנוני שליח - ושלוחו של אדם כמותו

[25] במניחו על הסלע או על הגדר

[26] דלא חשיב ליה הפקר, דקא אסר ליה ליטלו, דכי מתהני מיניה ממש דמי, ואסור

[27] לא זכי בה מקבל

[28] נמי לא נפיק מרשות מפקיר

[29] לידי

[30] הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע - כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי, ואסור

[31] '^ ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע

[32] אני אוסר

[33] דהשתא מסתברא טעמא דאסור: משום דכשהדירו - מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן - אסור בהן

[34] דמסתמא - כי מדיר אינש - על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה, ולא על מה שכבר הפקיר, ואדהכי מותר

[35] טעמא דרבי יוסי

[36] משום דלא הוי הפקר

[37] הא - כי נדר האי - אכתי לא זכה ביה שום אדם, ואמאי מותר

[38] ~~אלא על מה שעדיין ברשותו,~~ ואדהכי מותר

[39] שכיב מרע שכתב מקצת נכסיו לאחד, והשאר כולן כתב לשני

[40] ואם עמד [מחוליו, ולא מת] - חוזר בשני [במה שנתן לשני] ואינו חוזר בראשון [במה שנתן לראשון] לפי שכשכתב לראשון - שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני, ומן השני חוזר דלא שייר [לעצמו] כלום, ומשום הכי לא קנה [השני]; ואי אמרת 'לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל' - אמאי קנה ראשון טפי משני? הא כיון דלא אתי לידיה - לא הוי שלו, וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון - איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני, הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי! אלא מדקנה ראשון – שמע מינה ליתא להא דרבי יוחנן דאמר 'לא זכי מקבל עד דאתיא לידיה'

[41] לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה, והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר; ומאי טעמא דרבי יוסי דאסר הכא במתניתין?

[42] דלא אמר דליהוי הפקר

[43] כדתנן בפרקין (לקמן מח,א) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל, והכא נמי: אי אמרינן הוי הפקר - כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר, והיינו דומיא דבית חורון; הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לרבי יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה, ולא דמי למתנה, ומדרבנן הוא דהוי הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה, כדאמרינן לקמן: כדי שלא תשתכח תורת הפקר, והכא במתניתין [היינו טעמא דרבי יוסי] כו'

[44] הראשונים

[45] '^ בין אמר "אין רצוני שיהא הפקר" דחזר בו, ובין זכה בו איהו בתוך שלשה ימים; ושם הפקר לא חייל ביה, ולא פקע ליה מידי מעשר, דהפקר פטור מן המעשר, כדקאמרינן (שבת סח א) [מה שכתוב במשנה בפאה פ"א מ"ד: כל שהוא אוכל] ונשמר - פרט להפקר [בגיסתנו: למעוטי הפקר]

[46] ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]