נדרים מט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה הנודר ממעשה קדרה אין אסור אלא ממעשה רתחתה אמר קונם היורד לקדרה שאיני טועם אסור בכל המתבשלין בקדרה:
גמ' תניא ר' יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' (דברי הימים ב לה, יג) ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דילן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דתנא דילן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל באתרא דר' יאשיה אפילו צלי קרו מבושל והא קרא נסיב לה אסמכתא בעלמא:
קונם תבשיל כו':
והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מידי דמתאכל ביה ריפתא תבשיל קרו ליה והתניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בהיטריות רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן איני והא רבי ירמיה חלש על לגביה ההוא אסיא לאסיוה חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק אמר מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה לא קשיא הא ברכיכי הא באשוני רבא בר עולא אמר הא בקרא גופיה והא בגוויה דקרא דאמר רב יהודה לוליבא דקרא בסילקא לוליבא דכיתנא בכותחא ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ רבא אמר מאן חולין רבנן רבא לטעמיה דאמר רבא
רש"י (ריב"ן)עריכה
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק מבושל - מבושל כראוי: שלוק מבושל יותר מדאי:
קונם תבשיל שאיני טועם - כל . תבשיל במשמע:
מעשה קדרה רך - שיש בה רוטב:
אבל לא בעבה - כגון דייסא:
טורמוטא הרמוצה - מפרש בגמ':
רתחתא - דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה:
היורד לקדרה - דמשמע בין צונן בין רותח: אסור ככל המתבשלין בין רך בין עבה:
גמ' ר' יאשיה אוסר - בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל:
הלך אחר לשון בני אדם - דאין דרכם לקרות לצלי מבושל:
והא מתבשיל גדר - דמשמע בין רך בין עבה:
האי תנא - דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל:
בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא - דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל:
והא תניא - בניחותא:
בהיטריות רכות - בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן:
איני - מי אוכלין החולין מהן:
חזא קרא דמחיתא - דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה:
לוליבא דקרא בסלקא - תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין:
לוליבא דכיתנא - תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח:
ודיבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ - משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא:
חולין רבנן - שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:
ר"ןעריכה
ולענין הלכה בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע"ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס דחויא בעלמא הוא דקאמר ליה ולא סבר לה דאיהו גופיה אמר בפ"ק דקידושין (ד' ו:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזרה דאי הכי נקנית היא בחליפין ואין לך [קנין] גדול מזה אלא ודאי רב אשי גופיה סביר' ליה דסודרא אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחויא בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי"ל כותיה דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למרה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בשתיהן כרב נחמן משמע דס"ל ז"ל דכיון דפרכא קמייתא דרב אשי דרך דחויא היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה נמי לדחויי מכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והרמב"ם ז"ל בהלכותיו מסתם לה סתומי:
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שאינם בכלל לשון מבושל. שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בפ' כל הבשר (חולין דף קי:) הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא:
אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה. מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי' בגמ' ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה:
ומותר בביצה טרמיטא. מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא:
גמ' תניא ר' יאשיה אוסר. דנודר מן המבושל אסור בצלי:
ואע"פ שאין ראיה לדבר. שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
ירושלמי אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר ר' יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דר' יאשיה מותר אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר' יאשיה אלא לחומרין ע"כ ולפום גמרא דילן דאפי' ר' יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו"ט האחרון של חג בכלל:
והא מתבשיל נדר. ואמאי מותר בעבה דהא תבשיל הוא:
האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. אבל מעשה קדרה עבה דלא מתאכלא ריפתא בהדיה לא מיקרי תבשיל ואית דמפרשי דאסור במעשה קדרה רך קא קשיא ליה דלאו תבשיל הוא ושני דכיון דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה:
והתניא. בניחותא:
ואסור בהיטריות רכות. דלועין קטנים:
שהחולין אוכלין בהן פתן. מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהן פתן ש"מ דכל מידי דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל מיקרי:
איני. דדלועין יפין לחולה:
ברכיכי. מעלו:
אשוני. קשין:
בקרא גופיה. קשה:
גוויה דקרא. מה שבתוכו מעלי:
לוליבא דקרא. מה שבתוכו:
בסילקא. יבשלנו עם תרדין:
לוליבא דכיתנא בכותחא. מה שבתוכו טוב לאכלו עם כותח:
ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ. כדי שלא יעקרו הפשתן לכך:
מאן חולין רבנן. אין הכי נמי דקרי בין רכיכי בין אשוני קשין לחולי וכי קתני שחולין אוכלין בהן פתן לאו חולין ממש אלא מאן חולין רבנן דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם:
תוספותעריכה
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שלוק שאין . מבושל יותר:
קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ"ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי"ל רבותא נקטי' דאפ"ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק:
[טורמוטא והרמוצה]. מפרש בגמ':
רבי יאשיה אוסר בצלי ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
והא מן תבשיל נדר. ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא:
בהיטריות. פירוש קרייאני: [איני] וכי קרי טובים לחולים וכו':
ברכיכי. מועילים לחולים:
באשוני. פירוש קשות הם רעות לחולה שאינן מבושלות כצורך:
בקרא גופה. פירוש חיצון שבקרא קשה הוא ורע לחולה:
בגויה. רך שבתוכו יפה לחולה:
לוליבא דקרא. כל דבר שהוא [רך.] קרי לוליבא:
בכותח. טוב ליתן בכותח:
ודבר זה אסור לאומרו בפניהם. שמלעיגים עלינו ואומרין שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש"ס ובקונט' פירש שאסור ללמוד להם שום תקנה ולא נראה:
מאן חולין. דקתני לעיל שהחולין אוכלין כו':
רבנן. שמתוך שעמלים בתורה הם חלשים אבל לחולין ממש לא מעלי:
רבא לטעמיה. דרבנן איקרו חולים:
עין משפט ונר מצוהעריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ו (עריכה)
א א מיי' פ"ט מהלכות נדרים הלכה א , סמג לאוין רמב טור שו"ע יו"ד סי' ריז סעיף א:
ב ב מיי' שם הלכה זטור ש"ע שם סעיף ב:
ג ג מיי' שם הלכה א , טוש"ע שם סעיף א:
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:
מותר בצלי ובשלוק. שלוק זה שנתבשל יותר מסתם בשול כדאיתא בכל הבשר (חולין קי:) דכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת:
אסור במעשה קדרה רך. מפרש בגמרא כל מידי דמיתאכל בפת מיקרי תבשיל:
מותר בעבה. שנאכלת בלא פת:
בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. מפרש בגמרא:
מעשה רתחתה. דבר הנרתח והנגמר בקדרה:
בכל המתבשל בקדרה. אפי' אינו נגמר בה:
גמ' ויבשלו (את) הפסח. בדברי הימים כתיב:
והא מתבשיל נדר. וכיון דרך הוא כמו מים בעלמא לא מיקרי תבשיל:
דמתאכיל ביה ריפתא. ששורין בו הפת ואוכלין אותו:
והתניא. בניחותא ומייתי ראיה מהיטריות דקות שהחולין אוכלין בהן פתן:
הא ברכיכי. טובים:
באשוני. קשים:
בגוויה דקרא. הרך שבתוכו הוא טוב:
לוליבא דקרא בסילקא. דבר רך קרי לוליבא שמלבלב ומצמיח טוב לתת אותו בסילקא:
לוליבא דכיתנא. נותנין אותו במים עד שמלבלב ונעשה רך ואחר כך נותנין אותו בכותח:
אסור לאמרו בפני ע"ה. שילעיגו על דברינו שדברים אלו אפילו הנשים יודעות אותן:
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
הנודר מן המבושל מותר לצלי ובשליק פי' מבושל יקרא כל דבר שמתבשל עם תבלין גון בשר המתבשל עם כרוב או עם שאר ירקות ושלוק יקרא כשנשלק לבדו בלא תבלין:
אמר קונם תבשיל שאני טועם פי' כך דרך התנא בכל הפרק הזה כשמתחיל מדבר בקיצור לשון וכשמוסיף מרחיב דבריו ואין חילוק בין קיצור דברים לאריכות דברים שאף אם אמר קונם מבושל שאני טועם וקונם תבשיל עלי דין אחד להם ותבשיל יקרא כל דבר שהוא רך ואפי' צלי ושלוק כגון ביצה מגולגלת אבל לא דבר עב ואפי' בקדירה ומבשול יקרא דוקא מעשה קדיקרה בין עבד בין רך אבל לא צלי ושלוק ושני חילוקים יש ביניהם במתני' חילק בין רך לעבד ובברייתא מחלק בין צלי לקדירה שהתבשיל אסור אף בצלי משא"כ במבושל וכך דרך התוספתא לבאר מה שחיסרה המשנה:
האי תנא כל מידי דמיתבלי בי' ריפתא בתשיל קרי לי' כי כל דבר רך שאין דרך העולם לאכלו אלא עם הפת קורא תבשיל. אבל דבר עב שאם רוצה אוכל בו פת ואם רוצה אוכלו בלא פת לא יקרא תבשיל דסתם תבשיל משמע כל דבר לח שדומה למקר שדרך העולם ליכל בו פת אבל העב אין דרך העולם ליכל בו פת כמו הרך ודאל כבבלאי דאכלי נהמא עם הדייסא שהיא עב. ומסתייע מן הברייתא דתני ואסור בהדיוטות דקות שהחולין אוכלין בהן פתן דאלמא כל דבר שדרך העולם לאוכלו אלא עם הפת יקרא תבשיל:
ומותר בביצה טורמיטאי מפני שהיא עבד ואע"פ שהיא חשובה ביותר:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ו (עריכה)
הנודר מן המבושל פרק ששי
הנודר מן המבושל מותר בשלוק. שלוק אינו מבושל יפה לפי שאחר בישולו נותנין אותו במים ובמלח ושם נגמר תיקונו כי הא דשבת פרק חבית כובשין שלקות לגופן אבל לא למימיהן. הרא"ם ז"ל. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש.
ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב"א ז"ל.
לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.
ומותר בביצה טרמיטא. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי' ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא.
ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב"א ז"ל.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב"י ז"ל.
גמרא אף על פי שאין ראיה וכו'. שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש.
הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה.
כתב הרמב"ן ז"ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב"י ז"ל.
אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא"ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי"ץ ז"ל.
פיסקא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב"א ז"ל.
דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי"ש בלע"ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה