ביאור:בבלי נדרים דף ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דאין אדם מגרש את אשת חבירו [1]; אבל בעלמא [2] מי שמעת להו [3]?
מיתיבי: "הרי הוא עלי" "הרי זה [עלי]" - אסור מפני שהוא יד לקרבן. טעמא דאמר "עלי" - הוא דאסור, אבל לא אמר "עלי" – לא [4]! תיובתא דאביי [5]!
אמר לך אביי [6] טעמא דאמר "עלי" הוא דאסור, אבל אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" [7] – "הרי הוא" דהפקר, "הרי הוא" דצדקה קאמר [8]!
והא 'מפני שהוא יד לקרבן' [9] קתני?
אלא אימא: טעמא דאמר "עלי" הוא אסור - וחבירו מותר, אבל אמר "הרי הוא" [10] - שניהן אסורין [11], דדלמא "הרי הוא הקדש" קאמר [12].
מיתיבי [תוספתא תמורה [13] פרק ג הלכה יב]: "הרי זו חטאת" "הרי זו אשם" - אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם - לא אמר כלום [14]; "הרי זו חטאתי" "הרי זו אשמי" - אם היה מחויב [15] דבריו קיימין [16], תיובתא דאביי!
אמר לך אביי: הא [17] – מני? רבי יהודה היא [18].
והא אביי הוא דאמר "אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה [19]?
הדר ביה.
אלא [20] לימא רבא דאמר כרבי יהודה [21]?
אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו לרבנן [22]: עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות [23].
בעי רב פפא: יש יד לקידושין או לא [24]?
היכי דמי?
אילימא דאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לחבירתה "ואת נמי" – פשיטא [25], היינו קידושין עצמן [26]! אלא כגון דאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לה לחבירתה "ואת": מי אמרינן "ואת נמי" אמר לה לחבירתה, ותפסי בה קידושין לחבירתה? או דלמא [27] "ואת חזאי" [28] אמר לה לחבירתה, ולא תפסי בה קידושין בחבירתה!?
ומי מיבעי ליה לרב פפא? והא [29] מדאמר ליה רב פפא לאביי "מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים" [30] - מכלל דסבירא ליה לרב פפא דיש יד לקידושין [31]!?
חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל אמר ליה לאביי [32].
[לגבי הבטוי 'חדא מגו' – לשון זה דומה ללשון (להלן דף ז,א): 'חדא מגו חדא קמיבעיא ליה’]
בעי רב פפא: יש יד לפאה או אין יד לפאה?
היכי דמי?
אילימא דאמר "הדין אוגיא [33] ליהוי פאה, והדין נמי" - ההיא פיאה מעלייתא היא [34]! כי קא מיבעיא ליה - כגון דאמר "והדין" ולא אמר "נמי" – מאי?
מכלל דכי אמר "שדה כולה תיהוי פאה" - הויא פאה?
אִין, והתניא: 'מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה? - תלמוד לומר: (ויקרא יט ט: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה) פאת שדך [לקצר ולקט קצירך לא תלקט] [35]'.
מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות: מה קרבנות יש להם יד [36] אף פאה יש לה יד? או דלמא כי איתקש - לבל תאחר הוא דאיתקש [37]?
והיכא איתקש?
דתניא:
הערות
עריכה- ^ דאי כתב 'הרי את מותרת לכל אדם' - משמע דלאשתו קאמר, דאשת איניש דעלמא אינו מגרש, ומוכחא מילתא, ושפיר מגרש
- ^ דאי אפשר למימר הכי
- ^ [ולכן] בעינן ידים מוכיחות
- ^ ד'הרי הוא' לא משמע כלום
- ^ דבעינן ידים מוכיחות
- ^ לעולם לא בעינן ידים מוכיחות, והכא
- ^ היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר:
- ^ דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה
- ^ דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוא משמע
- ^ ולא אמר "עלי"
- ^ דכיון דלא אמר "עלי" אלא "הוא" - משמע דחבירו נמי אסור
- ^ דהכי קאמר: הרי הוא כהקדש: מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור
- ^ צוקרמאנדל
- ^ דלא אמר "עלי"; אלמא בעינן ידים מוכיחות
- ^ חטאת או אשם
- ^ הוא דאמר "חטאתי"; אבל לא היה מחויב חטאת - אינו כלום, הואיל ולא אמר "עלי", שאם אמר "הרי זו עלי חטאת" אף על גב דלא היה מחויב, הואיל ואמר "עלי" - דבריו קיימין
- ^ הא ברייתא דאמרה 'לא אמר ולא כלום'
- ^ דאמר בעינן ידים מוכיחות, ואנא דאמרי כרבנן, דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות
- ^ דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט אבל בעלמא לא, והיכי קאמר הכא רבי יהודה היא
- ^ דכיון דאביי לא מתרץ טעמא אליבא דרבי יהודה
- ^ לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא אליבא דרבנן, כדמתרץ [לעיל], וכרבי יהודה קאמר, דיחידאה היא
- ^ כדקאמרינן
- ^ דודאי רבנן סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, כרבא
- ^ היכא דלא מפרש ממש "מקודשת לי" אלא ביד דקידושין קא מקדש לה, כדקא מפרש: מי הוי יד לקידושין, ומקודשת? או אין יד לקידושין ואינה מקודשת
- ^ כיון דאמר "ואת נמי"
- ^ קידושין עצמן נינהו, דבאותן קידושין דקידש לחברתה מקדש לה נמי וכהאי גוונא לא הוי יד אלא קידושין גמורים נינהו
- ^ הא דאמר ואת לאו משום דתהוי מקודשת קאמר לה אלא הכי קאמר לה
- ^ "ואת פלניתא חזית דקדישנא לה"
- ^ בפרק קמא דקידושין (ה,ב) בהלכה קמייתא אמר שמואל 'נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת" "הרי את מאורסת" וכו', ואמר ליה רב פפא לאביי: 'למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים';
- ^ מדאמר ליה רב פפא הכי אליבא דשמואל דידים שאין מוכיחות
- ^ היכא דמוכיחות
- ^ דהכי קאמר: מי סבירא ליה לשמואל דיש יד לקידושין? ואם תמצא לומר דיש להן יד - מי בעינן ידים מוכיחות או לא?
- ^ שדה, [כדאמרינן במסכת ברכות דף ו,א: וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, כלומר כתלמים לבקעה
- ^ האי שדה, אחר דאמר "והא נמי"
- ^ כלומר כולה שדך
- ^ כדאמרינן במחניתין
- ^ דקאי עליה נמי בבל תאחר כקרבן, אבל בכהאי גוונא דאית ליה יד לא איתקש