נדרים ו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאין אדם מגרש את אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו מיתיבי הרי הוא עלי הרי זה [עלי] אסור מפני שהוא יד לקרבן טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר עלי לא תיובתא דאביי אמר לך אביי טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא דצדקה קאמר והא מפני שהוא יד לקרבן קתני אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא אסור וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין דדלמא הרי הוא הקדש קאמר מיתיבי הרי זו חטאת הרי זו אשם אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם לא אמר כלום הרי זו חטאתי הרי זו אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין תיובתא דאביי אמר לך אביי הא מני רבי יהודה היא והא אביי הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה הדר ביה אלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות
רש"י (ריב"ן) עריכה
דאין אדם מגרש את אשת חבירו. דאי כתב הרי את מותרת לכל אום משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש:
אבל בעלמא. דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:
אבל לא קאמר עלי לא. דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:
אמר לך אביי. לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה:
והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר. דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:
אבל אמר הרי הוא. ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור: אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות:
אם הוא מחויב. חטאת או אשם:
דבריו קיימין. הוא דאמר חטאתי אבל לא היה מחויב חטאת אינו כלום הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב א] הואיל ואמר עלי דבריו קיימין:
הא מני. הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא כלום:
רבי יהודה היא. דאמר בעינן ידים מוכיחות ואנא דאמרי כרבנן דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות:
והא אמר אביי אגא דאמרי אפי' לר' יהודה. דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר' יהודה היא:
אלא [לימא] רבא דאמר כר' יהודה. דכיון דאביי לא מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל וכר"י קאמר דיחידאה היא:
לא לעולם רבא אפילו לרבנן. כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא:
ר"ן עריכה
מיתיבי הרי הוא עלי וכו' - טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר לא ואע"ג דבלא עלי ודאי יד מיהא הוי ומשנינן ודלמא הרי הוא הפקר קאמר. כלומר דבלא עלי אפילו יד שאינו מוכיח לא הוי לאיסור משום דיד אינו אלא בעלי דאמר ה"ז עלי ואי מסיק דבוריה ואמר הרי עלי אסור. ומקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני כלומר מי קתני שהוא יד לנדר יד לקרבן קתני דלקרבן הרי הוא בלא עלי הוי יד שכן דרך המתנדבים לומר הרי הוא קרבן ואפ"ה דוקא בעלי ש"מ דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
אלא אימא טעמא דאמר עלי וכו' אבל אמר הרי הוא שניהם אסורין - משום דכיון שאין מוכיחות הויין ידים אית לן למינקט לחומרא ודלמא הרי הוא הקדש קאמר:
מיתיבי הרי זו חטאת וכו' - אע"פ שהוא מחויב חטאת ואשם לא אמר כלום וכו' שאין חטאת באה נדבה:
תיובתא דאביי - דהא ודאי יד שאינו מוכיח מיהא הוי דכיון דמחויב חטאת הרי זו חטאתי קאמר:
ואלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה - וכי היכי דהדרינן ממאי דאמרינן לעיל דאביי דאמר אפי' כר' יהודה נהדר נמי ממאי דאמרי' דרבא אפי' לרבנן:
תוספות עריכה
הרי הוא עלי הרי זה עלי אסור. פי' ככר מונח לפניו אמר הרי עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן ואסר עליו הככר כקרבן שכך מתנדב אדם ואומר הרי עלי טעמא דאמר הרי עלי אסור אבל לא אמר עלי לא וקשה לאביי:
אמר לך. כלומר לכך אי לא אמר עלי לא הוי בכלל דהרי הוא הפקר קאמר:
והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. דמשמע דעלי הוי יד מעליא אסור אבל אי לא אמר עלי יד מיהא הוי וקשה לאביי דאמר כו':
אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר. דאי אמר הרי הוא אסור לכ"ע ולאו דווקא שניהם אסורין כל אחד לדידיה לחודיה דהרי הוא עיקר הקדש קאמר:
והא מפני שהוא יד לקרבן. כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו עיקר הקדש ואינו אסור אלא לזה ולא לכ"ע:
הרי זו חטאת הרי זו אשם. בהמת חולין עוברת לפניו אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום משום דאין חטאת באה נדבה ולכך כי אמר חטאת ולא אמר חטאתי לא אמר ולא כלום דמשמע שמתנדב חטאת הלכך חולין הוי ואף על גב דאמרינן לקמן ככר לפניו ואמר הרי זה קרבן אסור יש לומר דהתם משום דיודע דאי אפשר לככר היותו קרבן ונתכוין לומר כקרבן אבל הכא הוא סבור שיכול להתפיס חטאת בנדבה ולא נתכוין לאסור בהמה כחטאת אלא נדבה הלכך לא אמר כלום:
הרי זו חטאתי. אם מחויב חטאת דבריו קיימין ופריך מרישא דקאמר לא אמר כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי הויין ידים כי אמר ה"ז לחטאת היה לנו לאסור כאילו אמר חטאתי:
הא מני ר' יהודה היא. דאמר לא הויין ידים:
לימא רבא דאמר כרבי יהודה. כי היכי דאביי כרבנן ה"נ רבא כרבי יהודה ולא כרבנן:
אמר לך רבא ה"נ אנא דאמרי אפי' לרבנן. כדאמר לעיל ופליגי רבא ואביי אליבא דרבנן:
עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. כאן משמע דמוכיחות הוי ממינאי ובגיטין משמע דהוה להוכיח שמגרשה בלא גט ותרוייהו תננהי וצ"ע בתוס' ממילתיה דידים שאין מוכיחות:
לימא רבא דאמר כר' יהודה. דס"ד דכי היכי דהדר ביה אביי ה"נ הדר ביה רבא:
עין משפט ונר מצוה עריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
כא א מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' ח, סמג עשין קפו:
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
הרי הוא עלי כו'. כגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר באחד מן הלשונות:
מפני שהוא יד לקרבן. פי' למתפיס בקרבן:
דדלמא הרי הוא דהפקר קאמר. ואפי' יד גרידא לא הוי:
והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. ועל כרחיך אהרי הוא ואהרי זה קאי דעלי לא הוי יד אלא גורם להרי הוא שיכול להיות יד וכיון דקאי אהרי הוא ואהרי זה משמע דפשיטא ליה דיד לקרבן הוי וליכא לספוקי במידי אחרינא דהמקדיש קרבן (או) [אומר] הרי זה לקרבן או הרי הוא הלכך המתפיס בלשון זה דעתו נמי אקרבן ואפ"ה קתני עלי אלמא טעמא דקאמר עלי דאיכא הוכחה אבל בלא הוכחה לא הוי יד אע"ג דדעתיה אקרבן וליכא לספוקי במידי אחריני:
אלא אימא טעמא דאמר עלי. דבלא עלי נמי הוי יד אלא עלי הוא דמוכח דלחברו מותר אבל אמר הרי הוא דלמא הרי הוא הקדש קאמר ולא קאמר הרי הוא קרבן דמיירי בככר דלא חזי לקרבן:
הרי זו אשם לא אמר כלום. שאין אדם מתנדב אשם ומיירי בשפירש אשם ודאי דאילו אשם סתם בנידר ונידב הוא דתנן בשלהי כריתות פרק המביא ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום והוא נקרא אשם חסידים ותנן בפ"ב דחולין (דף מא:) השוחט לשם אשם ודאי שחיטתו כשר' דלאו נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי שחיטתו פסולה ופירושו לשם אשם סתם דהיינו אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא דיוקא דרישא אדסיפא:
אע"פ שהוא מחוייב חטאת לא אמר כלום. ולא תלינן דלשם חטאתו קאמר כיון דלא אמר לשם חטאתי אלמא בעיא ידים מוכיחות:
אלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה. דכיון דהעמדנו אביי דלא כתנאי וחזר בו נימא נמי דרבא כתנאי דמדרבי יהודה לא אמר גבי גט דוקא רבנן נמי לאו דוקא: ומשני אע"ג דלרבי יהודה לאו דוקא גבי גט לרבנן דוקא ולא חזר בו רבא:
חידושי הרשב"א
מפני שהוא יד לקרבן: פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן, דהרי [זה לפי הש"מ] עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט, והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כוותיה, היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי, אי נמי היה ככר תפוס בידו, ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או זה אין כאן בית מיחוש דלעולם צריך הוא לומר זה או הוא, או (שיזכה) [שיזכיר לפי הש"מ] את החפץ שהוא אוסר מנפשיה, כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר, או ישיבת סוכה עלי, הא לאו הכי לא אמר כלום.
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
אמר לך אביי אנא דאמר אפי' לר' יהודה כו' פי' ומתניתין אסור אכל חד וחד קאי כדקתני בהנך מתנייא אסור אסור וממך ולך לאו דוקא אלא דיברה כלשון בני אדם ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן כו' אפי' ומתניתין דוקא קתני לך וממך וכן נמי הנך מתנייתא ומאסור אסור דקתני לא קשיא ליה דאמר לך רבא מודרני אני ממך בלחוד הוכחה מעליא היא ולית ליה דשמואל דאמר לאו הוכחה היא ולעיל דאמר רבא מתניתין קשיתיה ומוקי מתניתין כר' יהודה לא אמר הכי אלא כי היכי דלא לפשוט דשמואל ס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ודחי דשמואל כי קאמר אליבא דר"י ומוקי' מתניתין כוותיה אבל איהו יש לומר דס"ל דהווין ידים אבל רבא דס"ל בפירוש דלא הוויין ידים ואמר אפי' לרבנן מוקי מתניתין כרבנן:
עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו פי' זה הלשון מוכיח שחולקין רבנן ור"י כתנאי דר' יהודה סובר לא די לו שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם שאינו מוכיח מי המתירה דומיא דהרי את מקודשת שאם לא אמר לו אינה מקודשת שאינו מוכיח מי הוא המקדש הלכך צריך שיאמר לה ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין שיוכיח כי הוא הוא המגרש ורבנן סברי לא בעינן ידים מוכיחות אלא די לו שיכתוב הרי את מותרת דסתמא דמילתא מיניה קאמר ומשום הכי אמר רבא דדוקא גבי גט פליגי רבנן ולא בעי למיכתב מנאי משום שהדבר ידוע שאין אדם מגרש אשת חבירו וכשכתב לה הרי את מותרת הדבר ידוע שהוא המתירה שאם לא יתירנה הוא מי יכול להתירה אבל גבי קידושין אם לא אמר הרי את מקודשת לי אלא הרי את מקודשת סתם יש לומר לאחר קאמר ומיכן מוכח דגופו של גט הוא הרי את מותרת לחוד וכל זה מה שאנו כותבים אנא פלוני פטרית ותריכית יתיכי כו' אף על פי שלא כתבו כשר הוא לבד בהרי את מותרת לכל אדם מתקיים הגט כדכתבית התם במהדורא בתרא שאם הי' כתוב בגט אנא פלוני פטרית יתיכי פלו' שוב אינו צריך אלא הרי את מותרת ולא מינאי שהרי כתב אנא פלו' וקשיא לי דהכא מוכח דבמינאי פליגי ובפ' המגרש בדוכתה אמרינן במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואף על גב דלא כתב לה ודין מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וטעמא דכתב לה ודין אבל לא כתב לה ודין אמרינן בדבורא הוא דמגרש לה וגיטא ראיה בעלמא הוא אלמא דבודין פליגי ונ"ל כדפרישית בהל' דקידושין במהדורא בתרא דבתרתי פליגי פליגי בודין ופליגי נמי במינאי והכא מפרש חדא והתם מפרש חדא ובודין נמי סבירא ליה לרבא דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בודין משום דמוכחא מילתא דכיון דגיטא יהיב בידה ואמר לה נמי הרי זה גיטך דבספר מגרשה ולא בדיבור בעלמא אבל בעלמא מודו דבעינן ידים מוכיחות ור' יהודה סבר אף על גב דאמר לה הרי זה גיטך משמע דלא יהביה לה אלא לראיה בעלמא:
והא מפני שהיא יד לקרבן קתני קשיא לי דמשום הכי הוי יד לקרבן משום דאמר עלי דלא שייך האי לישנא לא בהפקר ולא בצדקה אבל לעולם היכי דלא אמר עלי יש לומר או להפקר קאמר או לצדקה ונ"ל דהכי מקשה ליה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני כלומר כיון דשייך האי לישנא גם גבי קרבן אף על גב דשייך נמי להפקר ולצדקה נימא דלקרבן קאמר אם ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים דסתם נדרים להחמיר כדאמרי' בפירקין דלקמן:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
מיתיבי היה ככר לפניו ואמר הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן: דבלשון זה אדם מקדיש קרבן ואומר הרי הוא עלי לעולה הרי זה עלי לעולה. והאי דקאמר מפני שהוא יד לקרבן ולא אמר שהוא נדר לקרבן דאין נדר עד שיאמר בפירוש הרי הוא עלי לעולה. פירוש.
ואקשינן. והא מפני שהוא יד לקרבן קתני: פירוש אלמא דהוא יד לקרבן הוי ולא יד לצדקה ולא להפקר. ויש מפרשים כן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני ועל כרחך אהרי הוא או אהרי זה ככתוב בהרא"ש ז"ל. אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין כלומר כולי עלמא אסורין בו דהרי הוא הקדש קאמר. ולא קאמר הרי הוא קרבן משום דמיירי בדבר דלא חזי לקרבן. והכי קאמר מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו מיקרי הקדש ואינו אסור אלא לו לבד ולא לכל העולם. ויש מפרשים אלא טעמא דאמר עלי דעלי מוכיח דהוי יד לקרבן ואם לא אמר דילמא להוי גופיה הקדש קאמר. הריטב"א ז"ל.
כתב ברי"ץ ז"ל וז"ל: האומר הרי הוא עלי או הרי זה עלי. על הככר שהוא לפניו קאמר ואם היה מסיים ואומר כקרבן הוי הנדר שלם ועכשיו הוי יד. וטעמא דאמר עלי דהוי יד המוכיח הא לאו הכי לא מהני כלום מפני שאינו מוכיח ואף על גב דהוי יד. ותירץ דמשום הכי כי לא אמר עלי מותר דדילמא הרי הוא הפקר הרי הוא צדקה קאמר דיותר קרוב הוא להביט לזה מפני שאינו חסר כי אם דיבור אחד אם לשון הפקר או לשון צדקה ולזה הוי יד מוכיח. ולקרבן לא הוי יד מוכיח כלל דעדיין חסרים שתי תיבות עלי וקרבן. והקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. כלומר מאחר שהוא יד לקרבן היכא דלא אמר עלי אפילו אינו מוכיח יש לנו לשמעו לקרבן לחומרא טפי מלהפקר לקולא אף על גב דמוכחא. וחזר בו ואמר טעמא דעלי הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא אסור לכל העולם דדילמא הקדש קאמר והוי יד המוכיח להקדש וגם הוא (חוזר) חומרא. ולקרבן הוי יד שאינו מוכיח וקולא שלא יאסר אלא עליו. כן נראה לי פירוש שיטה זו. ולפירוש רש"י זה יקשה מה הקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דדילמא כי אמר שהוא יד לקרבן באומר דוקא עלי אבל בלא עלי לא הוי יד לקרבן טפי מהפקר או צדקה. עד כאן.
אלא אימא. כלומר הכי התירוץ לעולם הרי הוא הוי יד אף על פי שלא אמר עלי ולא בא עלי אלא שלא יהא חברו אסור בו דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. אבל הרי הוא קרבן לא מצי למידק דבככר עסקינן שנתפס דלאו בר קרבן הוא. ותימא דמכל מקום היה יכול לומר אבל לא אמר עלי שניהם אסורין דהרי הוא כקרבן אכולי עלמא דאסר ליה אכולי עלמא כהקדש. הרא"ם ז"ל.
לא אמר כלום. דחטאת ואשם בעינן לשמן ולשם בעלים. ואם כן הוי יד שאינו מוכיח דאין חטאת ואשם באין דרך נדבה דנימא דנקדוש. אבל אמר חטאתי ואשמי והבהמה לפניו והוא מחוייב חטאת או אשם דבריו קיימין ואף על גב דלא הוי אלא יד דהא לא אמר לה'. אלמא יד המוכיח בעינן מאחר דברישא אמרינן דלא אמר כלום ותיובתא דאביי. ותירץ אמר לך אביי הא מני ר' יהודה דבעי יד המוכיח (אבל) אפילו בעלמא. וחזר בו אביי ממה שאמר למעלה דר' יהודה לא בעי בעלמא ידים מוכיחות כי עתה יאמר דכי היכי דפליגי בגיטין הכי נמי פליגי בעלמא ואביי דוקא כרבנן ולא כר' יהודה.
אמר לך רבא אנא דאמרי וכו': לשון מיותר הוא כי לא היה לו לומר אלא אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן וכדאמרן. אלא בזאת המסכתא ובמסכת נזיר יש כמה לשונות מיותרות שלא כמנהג תלמודינא. הרי"ץ ז"ל.
הרי זו אשם ובהמה לפניו: אף על פי כן לא אמר כלום שאין אדם מתנדב חטאת ואשם שעל חטא דוקא באים. וזהו אשם ודאי דאילו אשם ספק מתנדב כדתנן בשילהי כריתות דאמר ר' אליעזר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וזה אשם חסידים נקרא ואינו כשאר תלוי. ובזה צריך לפרש פרק השוחט בחולין לשם אשם ודאי כשרה דלאו בר נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי והיינו אשם סתם פסולה ורישא דאשם ודאי דוקא וסיפא דתלוי לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא רישא לסיפא. מצאתי. אם היה מחוייב שאין דרך אדם להתנדב חטאתו ואשמו ומפרישו אלא אף על גב דמחוייב חטאת אי לא אמר לשם חטאתי דהוי דבר מוכיח אבל לשם חטאת לא מועיל (אף על גב דהוא מחויב לא אמר לשם חטאתי) וקשיא לאביי. וצריך עיון בנדיב לב עולות דמייתי בשבועות. ושמא במקום דאתי למיטעי דלא בעי דבר הנידר ונידב לא שייך למררש ביה נדיב לב. הרא"ם ז"ל.
מפני שהוא יד לקרבן: פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן דהרי זה עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כותיה היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי. אי נמי היה ככר תפוס בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או וה אין כאן בית מיחוש רלעולם צריך הוא לומר זה או הוא או שיזכיר את החפץ שהוא אוסר אנפשיה כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר או ישיבת סוכה עלי הא לאו הכי לא אמר כלום. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה