פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת יבמות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

לאנסובי לצרה מקמי דידה [1]: אי אמרת 'צרה מעידה לחברתה' אף על גב דלא אינסיב [שלא נישאה] מנסבינן לה לצרה; אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה, אינסיב - מנסבינן לה לצרה, אי לא אינסיב - לא מנסבינן לה; מאי?

תא שמע [במשנתנו, או בברייתא]: 'רבי אל[י]עזר אומר: הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם' - אי אמרת בשלמא דהיא לא מקלקלא נפשה היינו 'דכי אינסיב מנסבינן לה'; אלא אי אמרת משום ד'צרה מעידה לחברתה' - אף על גב דלא אינסיב נמי! אלא שמע מינה טעמא דרבי אל[י]עזר משום דאינסיב הוא, ולא מקלקלא נפשה! רבי אל[י]עזר - לדבריהם קאמר להו: לדידי צרה מעידה לחברתה, ואף על גב דלא אינסיב - מנסבינן לה; אלא לדידכו, אודו לי מיהת, דהיכא דאינסיב מנסבינן לה משום דהיא לא מקלקלא נפשה! ורבנן? 'תמות נפשי עם פלשתים' (שופטים טז ל) הוא דקעבדה.

תא שמע [מברייתא המתחילה כמו משנה בדף קיח,א]: 'האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה "מת בעלי" - תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה. רבי אל[י]עזר אומר: הואיל והותרה היא - הותרה נמי צרתה [2]! אימא 'הואיל והותרה ונשאת'. [3] וליחוש דלמא בגיטא אתאי [4], והאי דקאמרה הכי [5] - לקלקלא לצרה היא מיכוונה [6]! אי דאינסיב לישראל - הכי נמי! הכא במאי עסקינן: דאינסיב לכהן [7].


משנה: אין מעידין [8] אלא על פרצוף פנים עם החוטם [9], אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד [10] שתצא נפשו; ואפילו ראוהו מגוייד [11] וצלוב [12] והחיה אוכלת בו [13]. אין מעידין אלא עד שלשה ימים [14]. תוספות מסכת יבמות דף קכ עמוד א ד"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים - פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם - ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף! ועוד: דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים! והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך; ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא; ותשובת ר"ת כתובה בספר הישר. רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין. [15].

גמרא: תנו רבנן: 'פדחת [16] - ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם' [אבל עם חוטם - מקבלים עדות כזו]. אמר אביי - ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? - (ישעיהו ג ט) הכרת פניהם ענתה בם [וחטאתם כסדם הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה.] [17].

אבא בר מרתא - דהוא אבא בר מניומי - הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי; אייתי [לקח] קירא [18], דבק בבלייתא [19] [20], דבק באפותיה [21] חלף קמייהו [עבר בפניהם] ולא בשקרוה [ולא היכירוהו]. צצצ אף על פי שיש סימנין [בגופו ובכליו]: למימרא דסימנין לאו דאורייתא? ורמינהי: '[22] מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו [23] אפילו לזמן מרובה – כשר' [24]! אמר אביי: לא קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן, דתניא: 'אין מעידין על השומא [25]; רבי אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין'. מאי, לאו בהא קמיפלגי? דמר סבר סימנין דאורייתא [26], ומר סבר סימנין דרבנן! אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא; הכא בשומא מצויה בבן גילו [27] קמיפלגי: מר [תנא קמא] סבר שומא מצויה בבן גילו ומר [28] סבר אינה מצויה בבן גילו. ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות [29] לאחר מיתה קמיפלגי: מר סבר עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ואיכא דאמרי אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דרבנן [30], והכא בשומא


עמוד ב

סימן מובהק קא מיפלגי: מר סבר סימן מובהק [31] ומר סבר לאו סימן מובהק.

ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא - הא קתני 'אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו': גופו - דארוך וגוץ [או גוץ] [32], כליו [33] - דחיישינן לשאלה [34].

ואי חיישינן לשאלה - חמוֹר בסימני אוכף היכי מהדרינן [35]? לא שיילי אינשי אוכפא [36], דמסקיב ליה [37] לחמרא.

'מצָאוֹ [את הגט, (לעיל קכ,א)] קשור בכיס ובארנקי ובטבעת' - היכי מהדרינן [38]?; טבעת - חייש לזיופי [39]; כיס וארנקי - מנחשי אינשי [40] ולא מושלי [ולא משאילין]!? [41]. ואיבעית אימא כליו [42] - בחיורי וסומקי [43].

ואפילו ראוהו מגוייד [וצלוב]: למימרא דמגוייד חיי? ורמינהי [אהלות פ"א מ"ו]: 'אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס' - טמויי לא מטמא, הא מיחייא לא חיי!? אמר אביי: לא קשיא: הא רבי שמעון בן אלעזר הא רבנן, דתניא: 'מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות.' ומי מצית לאוקומי כרבי שמעון בן אלעזר? והא קתני סיפא [44]: 'מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא [45]' [46]! שאני מיא דמרזו מכה [47]. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה [48] ולא אפסיקתיה לנערותיה [49] [## כלומר, לפי רש"י: הגמל המשיך לנעור זמן רב עד שמת תוך שנוער]!? אמר אביי: ההיא - כחישא הויא [לא חתכו את הגמל חיתוך רגיל אלא חיתוך לא עמוק]. רבא אמר: בסכין מלובנת [50] ודברי הכל [## שפצע בסכין כזה – פצעו אינו כל כך מזיק – הרי סכין כזה חפשי מחיידקים!]. [## לולא מסתפינא: ולא אפסיקתיה לנערותיה – ולא הפסיק לנעור ולא מת, מכאן שמגוייד חי! וענה אביי: שלא חתכו חזק כרגיל, כמו שפירשתי לעיל; ורבא אמר שלא מת כי הסכין היה מלובן.]


והחיה אוכלת [בו]: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה, אבל ממקום שנפשו יוצאה – מעידין. וא"ר יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, וברח [51] – מעידין. איני! והאמר רב יהודה אמר שמואל: 'שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר "כתבו גט לאשתי" - הרי אלו יכתבו ויתנו' [52]! [53] חי הוא [54] וסופו למות [55]! אלא מעתה [56] יהא גולה על ידו [57]! - אלמה תניא 'שחט שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה [58]' [59]? הא - איתמר עלה: אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו [60]. אי נמי שמא איהו

הערותעריכה

  1. ^ האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה "מת בעלי", והיתה לה כאן צרה - אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא
  2. ^ 'הואיל והותרה היא' - אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואף על גב דעדיין היא לא ניסת
  3. ^ אי טעמא דרבי אל[י]עזר לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא, אלא משום דלא מקלקלא נפשה -
  4. ^ ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה
  5. ^ ואמרה "מת בעלי"
  6. ^ וכדי שתנשא גם צרתה, ואיהי לא מקלקלא! דבשלמא במתניתין היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי: דאי נמי בגיטא אתאי - איקלקלא שנשאת לאחי בעלה, אבל לשוק - ליחוש
  7. ^ דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא - מיפסלא אכהן ונפקא
  8. ^ על האיש שמת
  9. ^ אלא אם כן ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו, אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו - אין מעידין עליו להשיא את אשתו, שמא אין הוא
  10. ^ שיראו
  11. ^ מגוייד: לשון גוֹדוּ אילנא (דניאל ד יא): מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב
  12. ^ על הצליבה
  13. ^ או חיה דורסתו ואוכלת בו
  14. ^ אם ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו מעידין עליו, אבל אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים - חיישינן שמא נשתנו מראית פניו, ואין זה שהם סבורים
  15. ^ יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן; ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר ואדם מת ממהר להסריח ולהשתנות; ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח; ובגמרא בעי: לחומרא פליג או לקולא פליג?
  16. ^ מצח
  17. ^ ענתה בם: העידה בם; אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים
  18. ^ שעוה
  19. ^ הדביקה במעט מטלית בלוּיָה
  20. ^ 'בלייתא' = בגד בלוי
  21. ^ במצחו
  22. ^ המביא גט לאשה ואבד הימנו;
  23. ^ בין כלי ביתו, ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהן שלו
  24. ^ ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאיניש אחרינא הוה, והאי גט אחר הוא; אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס ובארנקי, ואפילו למישרי איסור אשת איש דאורייתא, אלמא סימנין דאורייתא
  25. ^ ורוא"ה
  26. ^ 'אף השמלה בכלל היתה' כו' בפרק 'אלו מציאות' (בבא מציעא כז א)
  27. ^ שנולד בפרק אחד ובמזל אחד
  28. ^ ורבי אליעזר בן מהבאי
  29. ^ ממראה
  30. ^ ולא דריש 'אף השמלה' לסימן, אלא לתובעין, דהתם פלוגתא היא
  31. ^ ואף על גב דסימנין דרבנן - אסימן כי האי – סמכינן, אפילו אאיסור דאורייתא
  32. ^ לאו סימנין נינהו
  33. ^ בגדיו
  34. ^ שמא לאחר השאילן, ואותו אחר מת, וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים
  35. ^ דקיימא לן ב'אלו מציאות' (בבא מציעא כז א) דמהדרינן
  36. ^ בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו
  37. ^ דאשי"ר בלע"ז [פוגם]
  38. ^ מאי איכא למימר: ליחוש אף על פי שהוא מכיר את הכיס - יש לחוש שמא השאילו לאחר, וקשר בו גט זה, והחזירו לזה ושכח בו את הגט
  39. ^ שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל
  40. ^ שלא יטול זה מזלו
  41. ^ ואי קשיא הא קתני 'או שנמצא בין כליו' הא אמרן 'דחיישינן לשאלה'? - לא קשיא: 'כליו' דמתניתין - היינו בגדיו, ודרך להשאיל מלבושים; ו'כליו' דגיטין - היינו בין כלי תשמישי ביתו, בתיבתו, שאין דרך להשאילם
  42. ^ דמתניתין דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו
  43. ^ דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו: אי שחורין היו או לבנים היו, דאין זה סימן, שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים
  44. ^ דמתניתין (לקמן דף קכא,א)
  45. ^ דחיי
  46. ^ ואי משום טביעה - הואיל ומים שאין להם סוף - חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו; קתני 'מן הארכובה ולמעלה תנשא' - אלמא מגוייד לא חיי
  47. ^ מחזיקות ומגדלות כאב המכה; וחברו 'מיטרא רזיא לאילני' במסכת תענית (דף ג,ב)
  48. ^ לשון גוֹדוּ אילנא (דניאל ד יא)
  49. ^ ולא הפסיק לגמור את קול נערותו: שהיה נוער עד שמת
  50. ^ באש שמתוך המכוה מתרפא
  51. ^ הנשחט
  52. ^ אלמא כחי מחזקינן
  53. ^ ומשני:
  54. ^ לפיכך גיטו גט
  55. ^ הלכך מעידין
  56. ^ הואיל וודאי ימות
  57. ^ יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו
  58. ^ [גירסת רש"י:] על ידו: בשבילו
  59. ^ 'אין גולה' - ואפילו מת, שמא מחמת דבר אחר מת
  60. ^ ומחמת הרוח מת, הלכך לגבי גלות – פטור; ומיהו לענין אשתו - מעידין עליו, דודאי ימות