ביאור:בבלי יבמות דף עב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית [1], דתניא: 'כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית' - מאי טעמא? איבעית אימא משום דנזופים הוו [2], ואי בעית אימא [3] דלא נבדור ענני כבוד [4].
אמר רב פפא: הלכך יומא דעיבא [5] ויומא דשותא [6] לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן [מקיזים דם] ביה; והאידנא, דדשו בה רבים (תהלים קטז ו) שומר פתאים ה' [דלתי ולי יהושיע].
תנו רבנן: 'כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר (שמות יב כט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור [בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה].' מאי תלמודא [כיצד למדנו זאת מפסוק זה]? הא [מפסוק זה] קא משמע לן [למדנו] דעֵת רצון - מילתא היא [7].
אמר רב הונא: דבר תורה - משוך [8] אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. מיתיבי [9]: 'משוך צריך שימול'? מדרבנן. ודקארי לה [מי שהקשה מהברייתא 'משוך צריך שימול']- מאי קארי לה [איך הוא הבין את הברייתא בצורה לא נכונה לחשוב שהחיוב הוא דאורייתא? וכלשון רש"י בכתובות לו,א ד"ה ודקארי: 'מי שהשיב תשובה זו בבית המדרש - מה עלתה על רוחו?...]? הא 'צריך' קתני [10]! קטעי [הוא טעה] בסיפא [בהבנת הסיפא]: 'רבי יהודה אומר: לא ימול מפני שסכנה היא לו [11]. אמרו לו: והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא [12] והולידו בנים ובנות, שנאמר (בראשית יז יג) המול ימול [יליד ביתך ומקנת כספך; והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם] - אפילו מאה פעמים, ואומר [בראשית יז,יד: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו - ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] את בריתי הפר - לרבות את המשוך.' [ועל זה שאלו:] מאי 'ואומר' [מדוע צריך עוד פסוק, הרי מהדרשה הראשונה הבננו שאפשר למול שנית ואין בכך סכנה]?: וכי תימא האי 'המול ימול' - לרבות ציצין המעכבים את המילה - תא שמע: [כדי למנוע פירוש זה דרשו] 'את בריתי הפר - לרבות את המשוך.' [היות ולמד 'את בריתי הפר' - לרבות את המשוך] הוא [13] סבר: מדקא נסיב לה הש"ס קרא - דאורייתא היא [14], ולא היא! מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. מיתיבי [15]: 'טומטום אין אוכל בתרומה [16]; נשיו ועבדיו אוכלין [17]; משוך ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלים; אנדרוגינוס אוכל בתרומה [18], ואין אוכל בקדשים [19]; טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים [20].' קתני מיהת 'משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין' [21]; תיובתא דרב הונא [22]!? תיובתא! [23]
אמר מר: 'טומטום אינו אוכל בתרומה; נשיו ועבדיו אוכלים' - נשיו לטומטום מנא ליה? אילימא דקדיש [24], דתניא: 'טומטום שקידש - קדושיו קדושין [25], נתקדש - קדושיו קדושין [26]' - אימר דאמר לחומרא [27], לקולא מי אמרינן [28]? ספק אשה הוא, ואין אשה מקדשת אשה! אמר אביי: כשביציו ניכרות מבחוץ. רבא אמר: מאי 'נשיו'? - אמו! אמו – פשיטא! מהו דתימא 'מוליד מאכיל [29], שאין מוליד אינו מאכיל' - קא משמע לן. תא שמע: 'טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.' בשלמא לאביי - תנא רישא ערל ודאי, וקתני סיפא ספק ערל; אלא לרבא - טומטום דסיפא למה לי? מאי 'טומטום' [30]? ערל [31]! השתא? ספק ערל לא אכיל, ודאי ערל אכיל? מה טעם קאמר [32]: מה טעם טומטום אינו אוכל בתרומה - מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. [## אם שביציו בחוץ, כאביי - הוא ודאי ערל, שהרי לא נימול, שהגיד אינו בחוץ!?] לימא כתנאי [33]: 'משוך ונולד כשהוא מהול [34], וגר שנתגייר כשהוא מהול [35] וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים - ' - לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות [36] - 'אינן נימולין אלא ביום; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בזמנו
אין נימולין אלא ביום, שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה' מאי? לאו בהא קמיפלגי? דמר [תנא קמא] סבר משוך דאורייתא, ומר [רבי אלעזר ברבי שמעון] סבר משוך דרבנן!? ותסברא? 'קטן שעבר זמנו' - מי איכא למאן דאמר דרבנן? אלא דכולי עלמא 'משוך' דרבנן, ו'קטן שעבר זמנו' – דאורייתא, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר דרשינן 'וביום' [ויקרא יב,ג: וביום השמיני ימול בשר ערלתו] [37] ומר סבר לא דרשינן 'וביום' [38]; [ומוסיפה הגמרא בענין דרשה דומה:] כי הא [39] דיתיב רבי יוחנן וקדריש: 'נותר [ויקרא ז,יז: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף] – בזמנו אינו נשרף [40], אלא ביום, שלא בזמנו [41] נשרף בין ביום בין בלילה', ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר [42] – מנין [שנימול דוקא ביום]? תלמוד לומר: 'וביום'. ואפילו למאן דלא דריש וא"ו [43] - וא"ו וה"י דריש [44] [וכיצד אמר רבי יוחנן שנשרף בלילה? ועוד: באופן זה – וא"ו ה"א – דורשים גם את המלה 'וּבַיּוֹם', שיש בו ה"א הידיעה מובלעת בפתח שתחת האות ב, ולכן חייבים לומר גם במילה כך!]. אישתיק. בתר דנפק, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה [45]! [46] אמר ליה ריש לקיש: דידיה היא? מתניתא היא! היכא תנא ליה? בתורת כהנים. נפק, תנייה [47] בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.
אמר רבי אלעזר: ערל שהזה - הזאתו כשרה, מידי דהוה אטבול יום: שאף על פי שאסור בתרומה [48] - כשר בפרה [49]. מה לטבול יום שכן מותר במעשר? אטו אנן לאכילה קאמרינן [50]? אנן לנגיעה קאמרינן [51]: ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה - מותר [52] בפרה, ערל, שמותר בנגיעה - אינו דין שמותר בפרה! תניא נמי הכי: 'ערל שהזה - הזאתו כשרה; ומעשה היה והכשירו חכמים הזאתו.' מיתיבי: 'טומטום שקידש [53] - קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש; ואנדרוגינוס [54] שקידש - קידושו כשר [55]. רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים, מפני שספק אשה, ואשה פסולה מלקדש.' קתני מיהא 'ערל וספק ערל פסול מלקדש'! אמר רב יוסף: האי תנא - תנא דבי רבי עקיבא [56] הוא, דמרבי ליה לערל כטמא, דתניא [חגיגה ד,ב]: 'רבי עקיבא אומר: (ויקרא כב ד) 'איש איש [מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר; והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע] - לרבות הערל [57] [58].
אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי: [59] לא לישתמיט תנא וליתני [60] 'הערל והטמא' [61], ולימא רבי עקיבא היא [62]!? ולא? והא קתני 'הערל והטמא פטורים מן הראייה'? התם משום דמאיס [63]. [## ורבא דחה את ראיית רב יוסף.]
ואזדו לטעמייהו [64], דתניא: 'הכל [65] כשרים לקדש [66], חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס'. מאי טעמא דרבנן? דכתיב (במדבר יט יז) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת [ונתן עליו מים חיים אל כלי] [67] - הנך דפסלי באסיפה פסולין בקידוש [68], הנך דכשרין באסיפה - כשרים בקידוש; ורבי יהודה אמר לך: אם כן [69] - נימא קרא 'ולקח' [70], מאי 'ולקחו'? דאפילו הנך דפסולין התם [71] - כשרים הכא. אי הכי - אשה נמי? 'ונתן' ולא 'ונתנה'. ורבנן? אי כתיב 'ולקח' 'ונתן' - הוה אמינא שקיל חד [72] ויהיב חד [73], כתב רחמנא 'ולקחו'; ואי כתב רחמנא 'ולקחו' 'ונתנו' - הוה אמינא דשקלי תרי ויהבי תרי; כתב רחמנא 'ולקחו' 'ונתן' - דאפילו שקלי תרי ויהיב חד.
הערות
עריכה- ^ ביום ולא זרחה חמה עליהם; רוח צפונית נוחה: לא חמה ולא צוננת, וחמה זורחת
- ^ ממעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה
- ^ משום הכי לא נשבה: כי היכי
- ^ שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס
- ^ יום המעונן
- ^ שרוח דרומית מנשבת, והיא קשה מכל הרוחות
- ^ וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות - הואי נמי עת רצון לרוח צפונית, ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה, וזה היה סימן לדוד: כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון; כיון שהגיע חצות לילה - רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור; והאי דנקט הכא 'ארבעים שנה' לומר לך: שאפילו אותן ארבעים שנה, דנזופים היו, ולא נשבה להו בימים - נשבה להו בחצות לילה, משום דעת רצון הוא
- ^ מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה
- ^ תוספתא שבת פט"ז
- ^ מדרבנן, מדלא קתני 'משוך הרי זה ערל'
- ^ שמא יעשה כרות שפכה
- ^ שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם, ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה, וחזרו ומלו בימיו
- ^ ההוא, דאותיב לעיל לרב הונא מרישא
- ^ מדנסבי לה רבנן לימוד למילתייהו מדאורייתא - אלמא מדאורייתא הוא
- ^ בסיפא גרס 'קתני מיהא משוך' תיובתא דרב הונא תיובתא
- ^ שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל
- ^ לקמן מפרש נשים לטומטום - מנא ליה
- ^ אנדרוגינוס. מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא
- ^ בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא
- ^ לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה
- ^ אלמא לא גזור עליה
- ^ דאמר מדבריהן גזרו עליו
- ^ לישנא אחרינא גרסינן: [לימא] מסייע ליה [לרב הונא]: טומטום אינו אוכל כו', והאי 'אוכלין' דמשוך ונולד מהול - מדאורייתא קאמר, וסייעתא דרב הונא! וזו שמעתי והיא נראית עיקר: מדקאמרינן לקמן 'לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן' - אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי!
- ^ שקידש אשה, ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין
- ^ מספק, וצריכה גט
- ^ ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו - שמא אשה הוא
- ^ דבעינן גט מיניה
- ^ דניחזקיה כזכר ודאי, ויאכיל בת ישראל בתרומה
- ^ את אמו בתרומה, דדייקינן לה: ויליד ביתו (ויקרא כב יא) - בראוי להוליד
- ^ דקתני בסיפא
- ^ גמור
- ^ סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר
- ^ מילתא דרב הונא - תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן
- ^ שצריך להטיף ממנו דם ברית
- ^ כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו, וצריך להטיף ממנו דם ברית
- ^ שני עורות, זו על גבי זו
- ^ וי"ו יתירא: דמצי למכתב 'ביום השמיני ימול' וכתיב 'וביום', לאיתויי מילה שלא בזמנה; ואף על גב דמשוך מהכא לא מיתרבי, דהא מדרבנן הוא, ובתר הכי תקון - כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי, ואף על גב דשלא בזמנו הוא - האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא
- ^ ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו, ונימול אפילו בלילה, וכל שכן משוך, דמדרבנן הוא
- ^ בתיובתא דאותביה רבי אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו – מ'וביום השמיני' איתרבי דאינו נימול אלא ביום
- ^ ביום שנעשה נותר אין נשרף, אלא ביום, דכתיב [ויקרא ז,יז: [והנותר מבשר הזבח] ביום השלישי [באש ישרף]
- ^ ששהה שריפתו
- ^ כדקתני בפרק 'רבי אליעזר' במסכת שבת (דף קלז,א): 'נולד בין השמשות - נימול לתשעה; בין השמשות של ערב שבת - נימול לעשרה; חל יום טוב לאחר השבת - נימול לי"א; שני ימים טובים של ראש השנה - נימול לי"ב'
- ^ כגון רבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה
- ^ כגון והנותר: איכא ו"ה יתירא
- ^ בלשון תנאים
- ^ רבי אלעזר בן פדת - לאו תנא היה, ואמורא היה, תלמידו של רבי יוחנן; והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש"ס בגמ'; ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע.
- ^ לתורת כהנים
- ^ לקמן בהאי פירקא (עד,ב) קראי דרשינן
- ^ ומותר להזאה, להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה
- ^ בתמיה - וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה, דתיפרוך 'תאמר בערל שאסור באכילת מעשר - לפיכך אסור בפרה
- ^ לנגיעה בעלמא קשרינן ליה; ובנגיעה ליכא לאקשויי 'תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר', דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר! והכי דרשינן: ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה, כדגמרינן (לקמן עה,א) מ'במים יובא וטמא עד הערב' [ויקרא יא,לב], והכא - נגיעה היא, דבכלי משתעי קרא, וקאמר דבעי הערב שמש
- ^ בהזאה
- ^ שעירב אפר במים
- ^ מהול
- ^ שאפילו אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו
- ^ בריש פירקין (דף ע, בברייתא)
- ^ [רש"י ע,א:] כטמא אצל אכילת תרומה;
- ^ מדרבי לערל גבי טמאים - שמע מינה דכי הדדי נינהו, ואפילו לנגיעה דתרומה אסור
- ^ אם איתא דרבי עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה
- ^ לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות
- ^ כי הדדי
- ^ מדלא אשכחן הכי הכא - משום חומרא דפרה היא, אבל לענין מגע תרומה ערל מותר
- ^ ליראות בעזרה
- ^ רבי יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס
- ^ כל הטהורים
- ^ לקדש מי חטאת, אפילו אשה; אבל ערל וטמא לא רבי
- ^ בתר אסיפת אֶפְרָהּ כתיב הך עבודה דקידוש, ואין עבודה מפסקת בינתים
- ^ והתם (יומא מג א) דרשינן 'ואסף איש' - ולא קטן; 'טהור' - להכשיר את האשה, וליכא למדרש איפכא: 'איש' - ולא אשה, 'טהור' - ואפילו קטן, דאמר בפרק 'טרף בקלפי' (יומא מב ב): כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע, וע"כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם
- ^ דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש
- ^ לכתוב 'ולקח לטמא', כי היכי דכתב באסיפה 'ואסף' - לשון יחיד
- ^ כגון קטן
- ^ אֶפְרָהּ
- ^ מים