ביאור:בבלי יבמות דף לט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וקסבר אביי 'ידו כידה'; [1]. אמר ליה רבא: אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל, דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה [2]; אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם: רישא דלא עבד בה מאמר [3]; סיפא דעבד בה מאמר [4]. וקסבר רבא [5] מאמר לבית שמאי עושה ודאי ארוסה וספק נשואה [6]: ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים [7]. איתמר משמיה דרבי אלעזר כוותיה דרבא ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי [8]. ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר: מאמר לבית שמאי אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד? איפוך [רבי יוסי ברבי חנינא כרבא ורבי אלעזר כאביי]. ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך: אמר לך רבי אלעזר: כי אמרי אנא דלא סגי לה בגט, אלא דבעי נמי חליצה; לחלוק בנכסים דלא קני - מי אמרי? אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי [שאמר שהסיפא עוסק בנכסים שנפלו לה כשבעלה היה חי], - ואף על גב דקשיא 'מתה' [9] - דקתני 'נכסים הנכנסים ויוצאים עמה' - מאי 'נכנסין' ומאי 'יוצאין' - לאו נכנסין לרשות הבעל ויוצאים מרשות הבעל [10] לרשות האב; ואף על גב דקשיא 'מתה' - אדמפלגי בגופה [11] ולאחר מיתה, לפלגו בחייה ולפירות [12]?! ותו לא מידי [13]. [## והסכום כאביי למרות שאיננו ביע"ל כג"מ – אולי כי רב פפא כמותו, ומדייק כך במשנה.]
כנסה - הרי היא [כאשתו לכל דבר]: למאי הלכתא? אמר רבי יוסי בר חנינא: לומר שמגרשה בגט [14], ומחזירה [15]. 'מגרשה בגט' - פשיטא!? סלקא דעתא אמינא הואיל וכתיב [דברים כה,ה: כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו - לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר; יבמה יבא עליה] ולקחה לו לאשה ויבמה - אמר רחמנא [שאפילו אחרי שהיא אשתו נקרא עליה 'ויבמה']: ועדיין יבומי הראשון עליה [16], בחליצה אין, בגט לא! - קא משמע לן. 'מחזירה' פשיטא! סלקא דעתא אמינא מצוה דרמיא רחמנא עליה עבדה, השתא תיקום עליה באיסור אשת אח - קא משמע לן. ואימא הכי נמי [17]? אמר קרא 'ולקחה לו לאשה' [18] כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. [19]
ובלבד שתהא כתובתה [על נכסי בעלה הראשון]: מאי טעמא? אשה הקנו לו [20] מן השמים [21]. ואי לית לה מן הראשון [22] - תקינו לה משֵּׁנִי, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
משנה:
מצוה בגדול לייבם.
לא רצה - מהלכין על כל האחין;
לא רצו - חוזרין אצל גדול, ואומרים לו "עליך מצוה: או חלוץ או ייבם"! [23]
תלה בקטן [24] עד שיגדיל, או בגדול עד שיבא ממדינת הים [25] או חרש או שוטה - אין שומעין לו, אלא אומרים לו "עליך מצוה: או חלוץ או ייבם [26]"! [27]
גמרא: איתמר: ביאת קטן וחליצת גדול [28] - פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר ביאת קטן עדיפא, וחד אמר חליצת גדול עדיפא. מאן דאמר 'ביאת קטן עדיפא' - דהא מצוה בייבום; ומאן דאמר 'חליצת גדול עדיפא' - במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא [29].
תנן: 'לא רצה - מחזירין על כל האחין' – מאי? לאו 'לא רצה לייבם - אלא לחלוץ', וקתני 'מהלכין אצל האחין' [30] - שמע מינה ביאת קטן עדיפא! לא! 'לא רצה לחלוץ ולא לייבם', דכוותה גבי האחין 'לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם'; אמאי חוזרים אצל הגדול? [31] למיכפייה [32]? לכפייה לדידהו [33]!? כיון דמצוה עליה דידיה רמיא - לדידיה כייפינן.
תנן: 'תלה בקטן עד שיגדיל - אין שומעין לו'; ואי ביאת קטן עדיפא - אמאי אין שומעין לו? נינטר דלמא גדיל ומייבם! וליטעמיך – 'ובגדול עד שיבא ממדינת הים - אין שומעין לו' – אמאי? נינטר דלמא אתי וחליץ ומייבם? אלא: כל שהויי מצוה לא משהינן.
אית דאמרי [דיון דומה לדיון לעיל למדנו במקום אחר או בזמן אחר]: בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן [שאינו החא הגדול, אך ודאי מעל לשלשה עשר] עדיפא; כי פליגי בחליצת קטן, והכי איתמר: חליצת קטן וחליצת גדול, פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר חליצת גדול עדיפא, וחד אמר כי הדדי נינהו. מאן דאמר חליצת גדול עדיפא - דהא מצוה בגדול; ואידך? - כי אמרינן 'מצוה בגדול' - לענין יבום, אבל לענין חליצה כהדדי נינהו. [המשך הלימוד החילופי:] תנן: 'לא רצו חוזרין אצל גדול' - מאי לאו 'לא רצו' - לייבם אלא לחלוץ, וקתני 'חוזרין אצל גדול', ושמע מינה חליצת גדול עדיפא! לא, 'לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם', דכוותיה גבי גדול 'לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם'; אלא אמאי חוזרין אצל גדול? למכפייה! לכפייהו לדידהו? כיון דמצוה עליה דידיה רמיא - לדידיה כייפינן. תא שמע: 'תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו' - ואי סלקא דעתא חליצת גדול עדיפא - אמאי אין שומעין לו? נינטר דלמא אתי וחליץ! ולטעמיך – 'בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו' – אמאי? נינטר דלמא גדיל ומייבם [34]? אלא כל שהויי מצוה לא שהינן. [סוף הלימוד החילופי.]
תנן התם [בכורות פ"א מ"ז]: 'מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה; עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום.' אמר רב: אין כופין [35]. כי אתו לקמיה דרב, אמר להו: אי בעית חלוץ אי בעית ייבם, בדידך תלא רחמנא: (דברים כה ז) ואם לא יחפוץ האיש [לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי] - הא אם חפץ, אי בעי חליץ אי בעי ייבם! ואף רב יהודה סבר 'אין כופין', מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה: 'איך פלונית בת פלוני אקרבת [36] ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא, ואשתמודעינהו [מבואר להלן] דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, ואמרי ליה: 'אי צבית [אתה חפץ] ליבם – יבם, ואי לא - איטלע [37] לה רגליך דימינא [38]'; ואיטלע לה רגלא דימינא, ושרת סיניה מעל רגלוהי, וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא [39] על ארעא; ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה: 'ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה'. [## רש"י ד"ה ואקרינהו: 'לא חפצתי לקחתה': נ"ל שהיה עדיף 'בית חלוץ הנעל'! אלא הכוונה שמקריאים לשניהם שיאמרו את הלשונות שנאמרו בתורה.]
'אשתמודעינהו' - פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר בעדים [40] וחד אמר אפילו קרוב אפילו אשה, והלכתא: גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב ואפילו אשה.
'בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה - מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה – אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום': אמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק: חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי [41]? [לא היה שנוי בבני אדם אלא] מעיקרא סברי לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לה כרבנן, דתניא: 'אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים (דברים כה ה) יבמה יבא עליה - מכל מקום.'
מאן תנא להא דתנו רבנן : 'יבמה יבא עליה' - מצוה [42]: שבתחלה [43] היתה עליו בכלל היתר; נאסרה [44] וחזרה והותרה [45] - יכול תחזור להתירה הראשון [46]? - תלמוד לומר: 'יבמה יבא עליה' – מצוה. מאן תנא [47]? אמר רבי יצחק בר אבדימי: אבא שאול היא, והכי קאמר: 'יבמה יבא עליה – מצוה' [48]: שבתחלה [כשהיתה פנויה] היתה עליו בכלל היתר: רצה לשם נוי כונסה, רצה לשום אישות כונסה; נאסרה [על ידי נישואיה לאחיו] חזרה והותרה [כשמת אחיו] - יכול תחזור להתירה הראשון? - תלמוד לומר: 'יבמה יבא עליה' – למצוה [בלבד, אך מִסִּבָּה אחרת - לא]. רבא אמר: אפילו תימא רבנן [49], והכי קאמר: 'יבמה יבא עליה – מצוה' [50]: שבתחלה היתה בכלל היתר; רצה כונסה, רצה אינו כונסה; נאסרה חזרה והותרה - יכול תחזור להתירה הראשון: רצה כונסה רצה אינו כונסה - 'רצה אינו כונסה'? - הא אגידה ביה, בכדִי תיפוק [ללא כלום תצא] [51]? אלא: אימא 'רצה כונסה רצה חולץ לה'? תלמוד לומר: יבמה יבא עליה - מצוה. אימא רישא [של הברייתא שהגמרא דנה בה לעיל: מאן תנא להא דתנו רבנן: 'יבמה יבא עליה – מצוה'; הברייתא מתחילה בענין מנחות] [ויקרא ו,ט: והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו] מצוֹת תאכל במקום קדוש [בחצר אהל מועד יאכלוה] [52] – מצוה:
הערות
עריכה- ^ מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו, ואפילו הכי לבית הלל נכסים בחזקתן - קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר; הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה - ידו גריעא מידה, ונכסים בחזקתה; ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה - ידו עדיפא מידה, וכשמת - יד היבם כידה, ויחלוקו; ובכתובות ב'הכותב' (פג,א) נמי פליגי אביי ורבא, דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה, ואמרינן התם: נפקא מינה לשומרת יבם
- ^ ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים
- ^ קודם שנפלו לה הנכסים, הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים
- ^ ובית שמאי לטעמייהו, דאמרי מאמר קני [בפרק 'ארבעה אחין' (לעיל כט,א): 'בית שמאי אומרים אשתו עמו כו'; ובית הלל לטעמיהו דאמרי לא קני
- ^ קנין
- ^ כלומר
- ^ אף על גב דבית שמאי ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצרה אחותה משום אחות אשה, כדקתני: 'אשתו עמו', מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילהּ, אלא כספק נשואה, ויחלוקו
- ^ דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל
- ^ לקמן מפרש
- ^ אלמא דנפלו לה תחת בעלה
- ^ של קרקע
- ^ הואיל וטעמא משום דידו כידה
- ^ אין להשיב על כך, דודאי דיקא כוותיה, וקשיא ליה 'מתה'
- ^ ולא בעי חליצה
- ^ אם רצה, ולא מיתסרא עליה
- ^ אף על פי שלקחה קרי ליה 'ויבמה'
- ^ אכולה מילתא קאי [גם שמוציאה בחליצה, וגם שאינו יכול להחזירה]
- ^ 'ויבמה' מצי למכתב, למה לי דכתיב 'לאשה'? - שמע מינה הרי היא כאשתו
- ^ 'ויבמה' - אי לכדרבי בפרק קמא (לעיל ח,א) לאסור צרות ועריות, אי לכדרבנן 'ויבמה' - בעל כרחה
- ^ לייבם
- ^ ולא שיעבד נכסיו לכתובתהּ, ויכול למוכרן בכל עת שירצה
- ^ דלית ליה נכסים
- ^ מפרש בגמרא.
- ^ קטן ממש
- ^ שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו, ותלה גדול האחין שלפנינו בו [בגדול שבמדינת הים] לומר 'המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך'; והכי מוכח בגמרא, דאמרינן: תא שמע: 'ובגדול עד שיבא ממדינת הים... אין שומעין לו' - ואי סלקא דעתא חליצת גדול עדיפא, אמאי אין שומעין לו? נינטר דלמא אתי וחליץ? אלמא אותו שבמדינת הים - גדול שבכל האחין הוא
- ^ שאף על פי שאחיך שבמדינת הים גדול ממך, כיון דאתה גדול האחין שלפנינו- עליך מצוה
- ^ דשהויי מצוה לא משהינן; והכי מפרש בגמרא.
- ^ גדול רוצה לחלוץ, וקטן ממנו רוצה לייבם; והאי 'קטן' - לאו קטן ממש הוא, דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא, שמא ימצא סריס; ואפילו מאן דלא חייש למיעוט, וקטן מותר לייבם - הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא, מדקפריך לקמן 'תלה בקטן עד שיגדיל' ושני ליה 'שהויי מצוה לא משהינן' - אלמא בקטן ממש כולהו מודו
- ^ דהא מצוה - אגדול רמיא
- ^ אולי ייבמה
- ^ אי אמרת בשלמא דכל 'לא רצה' ו'רצו' דמתניתין - אייבום קאי, להכי חוזרין אצל גדול, דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ - איהו קדים; אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי - אמאי חוזרין אצל גדול? פשיטא:
- ^ למיחלץ
- ^ ולא נטרח בית דין כולי האי [להתעסק ולחפש אחרי הגדול? אפשר לכפות כל אח לחלוץ]
- ^ אי נמי [דלמא] אתי איהו ומייבמה
- ^ ואי ניחא לתרוייהו לייבומי - אין כופין אותו לחלוץ, דנימא 'לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח', אלא אי בעי מייבם; ומיהו היכא דהוא צבי [חפץ] לייבומי ואיהי אמרה "לא בעינא ליה" ואמרה דברים ניכרים - אי מצינו לאטעוייה ולומר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוּז" - מטעינן ליה, ואי לא - כפינן ליה וחליץ, דאמר רב ששת (לעיל ד,א): 'מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה' - ולא תימא מוכה שחין דוקא, אלא כל אמתלא שתתן לדבריה, דאמר ב'המדיר' (כתובות עז א): 'מעשה בציידן בבורסי שמת, ולו אח בורסי, ואמרו חכמים: יכולה שתאמר "לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל". ועוד פסקינן הלכתא בפרק 'אף-על-פי' (שם סד,א): 'כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם'; ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה; וכל הני 'אין כופין' דהכא - היכא דתרוייהו ניחא להו
- ^ הקריבה
- ^ צדד לה
- ^ רגל ימין
- ^ גירסת רש"י: 'דאיתחזי לנא' - דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין [בפרק 'מצות חליצה' (לקמן קו,ב)
- ^ להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו
- ^ בתמיה: וכי נתכשרו הדורות
- ^ 'מצוה' גרסינן ולא גרס הכא 'למצוה' אלא לקמן, בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי
- ^ עד שלא קדשה אחיו
- ^ כשקדשה אחיו
- ^ כשמת בלא בנים
- ^ מפרש לקמן
- ^ ומאי קאמר
- ^ למצוה משמע, לשם מצות יבום, דכתב 'ויבמה'
- ^ ולא תיתני 'למצוה' אלא 'מצוה'
- ^ מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה
- ^ בתמיה: ותו לא: דאי בעי לא כניס לה
- ^ קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא 'והנותרת מן המנחה יאכלו'