ביאור:בבלי יבמות דף סט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מי שיש לו אלמנות וגירושין בה [1], יצאו עובד כוכבים ועבד [2] שאין לו אלמנות וגירושין.'
אשכחן כהנת [3]; לויה וישראלית מנא לן? כדאמר רבי אבא אמר רב: 'בת' 'וּבת' - הכי נמי 'בת' 'ובת'. כמאן? כרבי עקיבא, דדריש וָוֵי. אפילו תימא רבנן - כולה 'ובת' [ויקרא כב,יג: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה - ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל; וכל זר לא יאכל בו] קרא יתירא הוא [4]. ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כי לית ליה זרע קאכלה, כי אית ליה זרע לא אכלה; מי שאין לו אלמנות וגירושין בה, אף על גב דאית ליה זרע נמי תיכול [5]!? אם כן [6] רבויי לויה וישראלית [7] למה לי [8]? [9]
ולרבי עקיבא , דאמר 'אין קדושין תופסין בחייבי לאוין [10]' ומאי 'כי תהיה לאיש זר' - [11] כי תיבעל [12], 'אלמנה וגרושה' [13] למה לי [שהרי הם בכלל הלאוים]? 'אלמנה' - להחמיר עליה, 'וגרושה' - להקל עליה [14], וצריכא: דאי אשמעינן 'אלמנה' [15] - אלמנה הוא דכי לית לה זרע אכלה, משום דחזיא לכהונה, אבל גרושה [16] - דלא חזיא לכהונה, אימא: אף על גב דלית לה זרע לא אכלה [17]! ואי אשמעינן 'גרושה' - גרושה הוא דכי אית לה זרע לא אכלה, משום דלא חזיא לכהונה, אבל אלמנה - דחזיא לכהונה - אימא אף על גב דאית לה זרע נמי תיכול! צריכא. ואימא נבעלה לפסול לה – אף מחזיר גרושתו [18]? 'לאיש זר' אמר רחמנא - מי שזר אצלה מעיקרא, לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא. אי הכי חלל, דלאו זר [19] הוא [מעיקרא] - לא לפסול [20]? אמר קרא (ויקרא כא טו) לא יחלל זרעו בעמיו [כי אני ה' מקדשו] - מקיש זרעו [21] לו: מה הוא פוסל [22] - אף זרעו [23] נמי פוסל [24].
ואימא [25] משעת הויה [26]? דומיא דכהן גדול באלמנה: מה כהן גדול באלמנה - בביאה [27] אף האי נמי בביאה [28].
ואימא עד דאיכא הויה וביאה? דומיא דכהן גדול באלמנה: מה כהן גדול באלמנה - בביאה לחודה, אף האי נמי - בביאה לחודה.
'ורבי יוסי אומר: כל שזרעו פסול – פוסל, וכל שאין זרעו פסול - אינו פוסל': מאי איכא בין תנא קמא לרבי יוסי? אמר רבי יוחנן: מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו [29].
ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה: תנא קמא סבר: מה כהן גדול באלמנה, שביאתו בעבירה ופוסל - אף האי נמי פוסל; ורבי יוסי סבר: ככהן גדול: מה כהן גדול שזרעו פסול, ופוסל - אף כל שזרעו פסול פוסל, לאפוקי מצרי [30] שני [31] דאין זרעו פסול דכתיב (דברים כג ט) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה [32] נושא בתו - אתה [33] נושא אלמנתו וכו':
מאי איכא בין רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל?
אמר עולא: גר עמוני ומואבי [34] איכא בינייהו; ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה: רבי יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל - אף כל שזרעו פסול פוסל [35]; רבי שמעון בן גמליאל סבר [36]: מה כהן גדול באלמנה, שכל זרעו פסול ופוסל - אף שכל זרעו פסול ופוסל, לאפוקי עמוני ומואבי דאין כל זרעו פסול, דאמר מר: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית.
משנה:
האונס והמפתה והשוטה [37] - לא פוסלין ולא מאכילין [38]; ואם אינן ראויין לבא בישראל - הרי אלו פוסלין [39].
כיצד?
[40] ישראל שבא על בת כהן [41] - תאכל בתרומה;
[42] עיברה - לא תאכל בתרומה [43]; נחתך העובר במעיה - תאכל [44]; היה כהן שבא על בת ישראל - לא תאכל בתרומה; עיברה - לא תאכל [45]; ילדה – תאכל; נמצא כחו של בן גדול משל אב [46].
העבד פוסל משום ביאה [47] ואינו פוסל משום זרע [48]! כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה [49], וילדה הימנו בן - הרי זה עבד [50]; היתה אם אביו [של העבד] בת ישראל לכהן - לא תאכל בתרומה [51]; בת כהן לישראל - תאכל בתרומה [52]!
ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן - הרי זה ממזר; היתה אם אמו [של העבד] בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה.
כהן גדול - פעמים שהוא פוסל [53]. כיצד? בת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת וניסת לכהן, וילדה הימנו בן – הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו [54] ופוסל אֵם אמו [55]; זאת [56] אומרת: "לא כבני כהן גדול [57] שהוא פוסלני מן התרומה".
גמרא: תנינא להא, דתנו רבנן: 'שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום' [58].
'כיצד? היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה; עיברה - לא תאכל': כיון [59] דעיברה [60] לא תאכל - [61] ליחוש שמא עיברה? מי לא תנן [62] 'מפרישין אותן [63] שלשה חדשים שמא מעוברות הן' [64]? אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו [65], לתרומה לא חששו. ולתרומה לא חששו? והתניא: '[66] "הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי" - אסורה לאכול בתרומה מיד' [67]! אלא אמר רבה בר רב הונא [68]: בנישואין [69] חששו [70], בזנות לא חששו [71]. ובנישואין מי חששו? והתניא: 'בת כהן שנישאת לישראל ומת [72] - טובלת [73] ואוכלת בתרומה לערב!? אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים [74], דאי לא מיעברא - הא לא מיעברא, ואי מיעברא - עד ארבעים מיא בעלמא היא. אמר ליה אביי: אי הכי - אימא סיפא: 'הוכר עוברה במעיה - תהא מקולקלת למפרע' [75] - מאי 'מקולקלת' [76]? [77] עד [78] ארבעים [79].
איתמר: הבא על ארוסתו בבית חמיו: רב אמר: הולד ממזר [80]; ושמואל אמר: הולד שתוקי [81]. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב [82] דדיימא מעלמא [83], אבל לא דיימא מעלמא - בתרא דידיה שדינן ליה.
אמר רבא: מנא אמינא לה? דקתני [84] '[עיברה - לא תאכל] יָלְדָה [85] - תאכל' [86]: היכי דמי? אילימא דדיימא [87] מעלמא – 'ילדה' אמאי תאכל? אלא לאו, מיניה [88] דיימא, ולא דיימא מעלמא [89]; ומה התם [באנוסה ומפותה]: דלהאי איסורא ולהאי איסורא [90] - בתרא דידיה שדינן ליה – הכא [בבא על ארוסתו], דלהאי איסורא [91] ולהאי היתירא [92] - לא כל שכן [93]! אמר ליה אביי: לעולם אימא לך: כל היכא דדיימא מיניה, אף על גב דלא דיימא מעלמא - אמר רב 'הולד ממזר'; מאי טעמא? – דאמרינן: מדאפקרא נפשה לגבי ארוס - אפקרא נפשה לעלמא. ומתניתין? שהיו שניהם חבושים בבית האסורין [ביחד].
איכא דאמרי: בבא עליה [94] - כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה, והכי איתמר: ארוסה שעיברה: רב אמר 'הולד ממזר' [95], ושמואל אמר 'הולד שתוקי'. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא,
הערות
עריכה- ^ אני קורא בה 'ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל'
- ^ ולא מעובד כוכבים ועבד
- ^ דפסיל לה עבד
- ^ דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה [פסוק יב] 'ובת כהן' ומצי למכתב אבתריה 'וכי תהיה אלמנה וגרושה'
- ^ וכבהמה בעלמא חשיב
- ^ דהאי קרא לקולא כתיב, ולאשמועינן דזרע דעובד כוכבים ועבד לא פסיל
- ^ דכתיב ביה
- ^ דכתב 'ובת' קרא יתירא - השתא כהנת גופה אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד, לויה וישראלית מיבעיא
- ^ ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין - אפילו הכי: כי אית לה זרע מיניה לא תיכול, ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה - הא פשיטא לן: דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא - כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה! אלא ודאי כי רבי קרא לויה וישראלית - להכי רבייה: שאם אוכלת בשביל בנה ונבעלה לעובד כוכבים ועבד, אפילו אין לה זרע – נפסלה, דלא נפקא לן מכהנת כדאמרינן (לעיל סח,ב) כהנת היא דקדיש גופה כו'!
- ^ אין קידושין תופסין לאדם פסול
- ^ לאו משום הויה נקט, ולמימרא דאין ביאת פסול פוסלת אלא במי שראוי לקדש, דהא אין קידושין לשום פסול! והאי 'כי תהיה' - אם בא ללמד על ביאת פסולין
- ^ אינו אלא לשון בעילה, וכל הזרים אצלה במשמע שתהא ביאתם פוסלת, אפילו עובד כוכבים ועבד
- ^ לאשמועינן עובד כוכבים ועבד
- ^ כלומר: לאו למעוטי מי שיש לו אלמנות וגירושין, אלא לגופיה איצטריך, כדי להחמיר עליה:
- ^ דאי לא כתיב, הוה אמינא 'אלמנת ישראל והיא בת כהן תיכול, ואף על גב דאית לה זרע'
- ^ וגרושה איצטריך לכתביה רחמנא להקל עליה ולמימר (דכי נתגרשה מישראל להקל) דכי לית לה זרע מישראל – תיכול
- ^ דאי לא כתביה הוה אמינא 'אף על גב דלית לה זרע - לא תיכול' דכיון דאיפסלה מכהונה - מתרומה נמי מיפסלה
- ^ משנישאת לאחר, דהא זר הוא אצלה, ותפסי לו בה קידושין - אלָמָה תניא ב'החולץ' (מד,ב): 'היא כשרה וולדה כשר', ואוקימנא כשרה לכהונה, וכל שכן לתרומה
- ^ אצלה
- ^ דהא חלל מותר אפילו בכהנת
- ^ של כהן גדול מן האלמנה
- ^ האלמנה בביאתו מן התרומה, כדיליף בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז,א): 'ולא יחלל' - מי שהיה כשר ונתחלל, וזו היא האלמנה
- ^ החלל
- ^ אשה בביאתו מן התרומה
- ^ מדאפקה רחמנא בלשון 'כי תהיה'
- ^ אי קידש פסול את האשה - פסולה עולמית, ואפילו מת - כאילו בא עליה
- ^ הוא דפסיל, כדכתיב: (ויקרא כא) 'לא יחלל זרעו' - כשיש זרע חילל
- ^ והכי נמי תנן בהבא על יבמתו (נו,ב) 'נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות, מן האירוסין כשרות'
- ^ מצרי שני פסול, וזרעו כשר לת"ק: כיון דהוא פסול - פוסלה בביאה; לרבי יוסי לא פסיל
- ^ ואדומי
- ^ ביאתן בעבירה, דכתיב (דברים כג ט) [דור] שלישי - ולא שני
- ^ כהן
- ^ כהן
- ^ הוא ובנו ובן בנו עד סוף העולם פסולין, אבל בתו כשרה, דקיימא לן (עו,ב) 'עמוני ולא עמונית'
- ^ לרבי יוסי דתלי טעמא בכל שזרעו פסול - הואיל ויש בזרעו פסול – פוסל
- ^ ולרבי שמעון דתלי טעמא בבתו - לא פסיל
- ^ אפילו על ידי חופה וקדושין
- ^ דאין קנינו קנין
- ^ שהרי נתחללה בביאת פסול לה
- ^ היה
- ^ באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין
- ^ המשך המשנה:
- ^ כדילפינן (לעיל סז,ב) עובר פוסל דכתיב 'כנעוריה [ויקרא כב,יג] - פרט למעוברת'
- ^ מיד; והוא הדין נמי אם ילדתו ומת
- ^ שהעובר אינו מאכיל את אמו ישראלית עד שיצא לאויר העולם, כדכתיב (ויקרא כב יא) 'ויליד ביתו הם יאכלו': ילוד מאכיל, שאין ילוד אין מאכיל
- ^ שהבועל לא יכול להאכילה מפני שלא בא עליה לשם קידושין, ולאו קנינו הוא, ובנו מאכילה
- ^ אם בא על כהנת - פסלה מן התרומה, כדאמרינן בגמרא (לעיל דף סח,ב)
- ^ אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר, שהוא עבד, ומת בעלה ישראל, ונשאר זה - לא אמרינן 'הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה' דעבד ודאי לאו זרע הוא, ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא בן ישראל כשר עבד
- ^ נדחק ונדבק עליה לשם מכבש פריש"א בלע"ז, ולשון גנאי הוא
- ^ שולד שפחה כמוה, דכתיב האשה וילדיה [תהיה לאדניה] (שמות כא)
- ^ בת ישראל לכהן ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא
- ^ אם מת אביו והוא קיים, אע"ג דולד ולד בעלמא פסיל כדאמרן (ע,א) זרע זרעה מנין כו', האי - לא פסיל, דהא לאו בתר אבוה אזיל, ולאו זרעו הוא
- ^ את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל
- ^ לאחר מיתת אביו
- ^ אפילו לאחר מיתת אמו, דאי לאו הוא הוה הדרה אם אמו לתרומה דבי נשא לאחר מיתת בתה, כדאמר ב'יש מותרות' (פז,א): 'מת בנה מישראל - תאכל בתרומה'
- ^ האשה [הסבתא בת הכהן]
- ^ כלומר: לא ירבו כמותו
- ^ אלמא אין קנין לשוטה
- ^ דאי פשיטא לן
- ^ אמרינן לה
- ^ אמאי קתני מתניתין 'ישראל הבא על בת כהן באונס ופיתוי תאכל'
- ^ בפרק 'ארבעה אחין' [משנה יג] גבי נשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחופה
- ^ מבעליהן
- ^ והולדות ממזרין, ובעינן הבחנה בין ולד כשר לולד פסול; אלמא [אפילו] לחדא ביאה חיישינן
- ^ מעלה עשו ליוחסין לחוש לביאה אחת ולספק
- ^ כהן לבת ישראל:
- ^ דכל שעתא אמרינן 'השתא מיית', אלמא אסרי לה מספק
- ^ לא תימא לתרומה לא חששו דודאי חיישינן לספיקא אלא תריץ לפירכא דלעיל הכי
- ^ כגון שנתחלפו בכניסתן לחופה
- ^ לשמא נתעברו דהא לא הפכו
- ^ כדקיימא לן: אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, הלכך ליכא ספק
- ^ בעלה בו ביום
- ^ משום ביאה, דכתיב (ויקרא טו יח): ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע [ורחצו במים וטמאו עד הערב]
- ^ יצירת הולד ארבעים יום
- ^ לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש: דאשתכח דזָרָה הויא, ואכלה תרומה בשוגג; ואי כדקאמרת
- ^ הא ודאי כל ארבעים לאו זרה הויא
- ^ אם אכלה לאחר ארבעים תהא מקולקלת למפרע
- ^ יום
- ^ ומדמתרץ רב חסדא 'אוכלת עד ארבעים' - שמע מינה 'מת בעלה' דקתני בברייתא - הוי דמת בו ביום שנשאה, דאי שהה אצלה זמן מרובה - לאלתר אסורה, דלמא מעוברת היא, דהרי כבר ארבעים יום
- ^ אף על פי ששניהם מודים שבא עליה – חיישינן: הואיל ופרוצה היא - אחֵר נמי בא עליה, ואיעברה מיניה
- ^ ספק ממזר, דהא מספקא לן אי מארוס הוא וכשר, אי מאיניש אחרינא הוא - הלכך ממזר ספק הוא
- ^ דמשוי ליה ממזר ודאי
- ^ שחשודה מאחרים, דליכא לאכשורי כשאר בני: דומה שהם כשרים, דהתם, כיון דנשואה היא - רוב בעילות הלך אחר הבעל, אבל הכא לאו אורחיה למיבעל כולי האי בלא חופה
- ^ במתניתין
- ^ אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן
- ^ בתרומה משום בנה, דמחזקינן ליה בכהן
- ^ נמי
- ^ לחודיה
- ^ וקשדינן ליה אבתריה
- ^ ואף על גב דלדידיה איסורא ככולי עלמא, דגזרו על יחוד של פנויה
- ^ לעלמא באיסורא
- ^ וכל שכן ארוסה דלגבי ארוס היתר
- ^ ודאי היכא דדיימא מיניה לחודיה אמרינן, בתריה שדינן ליה לולד
- ^ היכא דמודה שבא עליה
- ^ ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן ליה, ומאיניש אחרינא הוי