ביאור:משלי א ז
משלי א ז: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ."
תרגום מצודות: (עתה החל לדבר דבריו, ואמר:)
בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה', כי הלא אוילים (רשעים) בזו את החכמה והמוסר, ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה - מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה.
תרגום ויקיטקסט: יראת-כבוד כלפי ה' היא הצעד הראשון בידיעת חכמה ומוסר! הבזים לה' ומנסים ללמוד חכמה בלי יראת ה', לא יצליחו להבין את עומק החכמה ויישארו אוילים (שטחיים).
/ יראת ה' (ראיית נוכחות ה' המאחדת את כל המציאות) היא הראשית (העיקר) בלימוד דעת חכמה ומוסר; אולם האוילים (השטחיים) לומדים כל דבר-חכמה בנפרד ואינם רואים את האחדות ולכן בזים לה'.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ז.
דקויות
עריכהמבנה הפסוק
עריכההפסוק מורכב משתי צלעות מנוגדות. לפי הטעמים והמשקל, שתי הצלעות הן: "יראת ה' ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו"; דעת מקבילה ל-חכמה ומוסר, ומכאן שהניגוד המרכזי בפסוק הוא בין יראת ה' לבין אוילים. אולם מדוע האוילים הם הניגוד של יראת ה'? המפרשים הציעו כמה הסברים:
1. אוילים הם רשעים, ורשעים כמובן אינם יראים את ה'. יראת ה' צריכה להיות ההתחלה של כל לימוד ודעת, כי האוילים הרשעים - שאינם יראים את ה' - בזים לחכמה ומוסר ואינם לומדים דעת (מצודת דוד, וכן רש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי).
2. אוילים הם אנשים שאינם מוכנים לקבל עצות, הם בזים לכל דבר חכמה ומוסר המגיע מאנשים אחרים. התכונה המנוגדת לכך היא יראת ה', כי אדם ירא ה' מרגיש שיש כוח למעלה ממנו, ומתוך כך מבין שאינו יודע הכל, ופתוח לקבל עצות .
3. אוילים הם ספקנים, בניגוד ליראת ה' המבטאת אמונה (מלבי"ם); או: אוילים הם אנשים שאינם רוצים ללמוד מוסר ומידות טובות, בניגוד ליראת ה' המציינת מוסר ומידות (רלב"ג).
- אולם ברוב ספר משלי, התואר אויל משמעו שטחי ורדוד. אויל הוא לא בהכרח רשע, ואינו מנוגד אל יראת ה'.
4. לכן לענ"ד יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר; אוילים בזו". ישנן כמה ראיות לחלוקה זו של הפסוק:
- המושג דעת חכמה ומוסר נזכר בפירוש בפסוק 2, ומסתבר שגם כאן המושג דעת חכמה ומוסר הוא מושג אחד שנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
- הפועל בזה נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל ירא את ה', למשל ב(משלי יד ב): "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ"*; מסתבר שגם כאן המושג בזו הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזוּ את ה'".
ראשית - שני פירושים
עריכה1. ראשית היא התחלה. יראת ה' צריכה להיות השלב הראשון של לימוד דעת חכמה ומוסר (מצודות, הגר"א). יראת ה' כאן במשמעות רגש של חשש ודאגה מפני עבירה על רצון ה'. הרגש צריך לבוא לפני הלימוד השכלי. מסקנה דומה עולה ממחקרים שנעשו בדורנו על חינוך ילדים לערכים. התברר שהחינוך היה יעיל רק כשהוא עורר בילדים רגש של יראה מפני עשיית רע (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).
ספר משלי עצמו נוהג לפי העצה של עצמו, ומציב את יראת ה' בפסוק הראשון לאחר הפתיחה, כך שכל הקורא בספר יתעורר ליראת ה' לפני שימשיך בלימוד . כך גם בפרק ט: המורָה החכמה בונה בית-ספר וקוראת לתלמידים לבוא, והשיעור הראשון הוא יראת ה', (משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"*.
2. ראשית היא גם עיקר. יראת ה' היא הדבר הראשי והחשוב ביותר שיש לדעת (רש"י). יראת ה' כאן במשמעות ראיית נוכחות ה' במציאות. ה' הוא הבורא האחד המייצג את אחדות הבריאה כולה. בדורנו ישנם מדענים חשובים (כגון אלברט איינשטיין), שהשאיפה הגדולה ביותר שלהם היא למצוא את ה"תיאוריה של הכל", עקרון יסודי אחד שממנו נובעים כל שאר חוקי הטבע. יראת ה' היא אף יותר מזה, כי היא מאחדת לא רק את חוקי הטבע אלא גם את חוקי המוסר.
גם בפרק ב, יראת ה' היא המטרה העיקרית של הלימוד וההתבוננות, (משלי ב ג): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".
יראת ה' היא גם השלב הראשון וגם השלב הראשי; גם ההתחלה וגם התכלית; הלימוד צריך להתחיל ברגש של יראת ה' ולהגיע בסופו להבנה מעמיקה של אותה יראת ה'.
הקבלות
עריכהלאחר שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא לימד אותם לדעת אותו. אולם יראת ה' הייתה ראשית הדעת - לפני כל דעת שבני ישראל למדו, בא אירוע שעורר בהם יראה:
- אחרי קריעת ים סוף, (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, (שמות טו כה): "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..."*.
- אחרי עשרת הדיברות, (שמות כ טז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, (שמות כא א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
- אחרי מתן לוחות הברית השניים, (שמות לד ל): "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, (שמות לד לב): "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".
כך גם ב(משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"*, ב(תהלים קיא י): "רֵאשִׁית חָכְמָה - יִרְאַת ה'", וגם בדברי חכמי המשנה: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט). יראת ה' שברגש צריכה תמיד לבוא לפני הדעת שבשכל.
-
אמנם בפרק ב, היראה היא תוצאה של לימוד מעמיק, (משלי ב ג): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא". אז מה קודם - היראה או הלימוד?
1. יש מפרשים שהבחינו בין בינה, הקודמת ליראה (לפי פרק ב), לבין חכמה ודעת, הבאות אחריה; אולם, בפסוקים אחרים ניתן ללמוד שהבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו; אם כן יש כאן מעגליות - היראה קודמת לחכמה, החכמה קודמת לבינה, והבינה קודמת ליראה!
2. ייתכן שאכן יש כאן תהליך מעגלי: לפעמים אדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה', אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה. בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד דעת חכמה ומוסר - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'. בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה, מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר. ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה', ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.
זה התהליך שעברו בני ישראל בספר שמות: קודם-כל, ה' עשה להם נסים ונפלאות שעוררו בהם יראת ה'; הם גילו שיש כוח עליון, ויראו מפניו, אך לא הכירו אותו ולא ידעו מה טיבו. השלב הבא היה הלימוד השכלי - חוק ומשפט. מתוך הלימוד הזה, בני ישראל הבינו טוב יותר מי הוא אותו אל שהם יראים מפניו, מה רצונו ומה הוא דורש מהאדם - "אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".
התהליך נמשך באופן מחזורי - אחרי כל יראה באה חכמה, אחריה - בינה, אחריה יראה ברמה גבוהה יותר, ושוב חכמה, וכן הלאה. ספר משלי, כמו ספר שמות, מציע תהליך חינוכי מחזורי, המורכב מהתעוררות רגשית ולימוד שכלי לסירוגין.
רעיון זה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי מפרשי המקרא, למשל "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" (הגאון מווילנה על משלי טז33; ).
כך גם בדברי מפרשי המשנה "אם אין חכמה - אין יראה, אם אין יראה - אין חכמה" (ר' אלעזר בן עזריה, משנה אבות ג יז); גם כאן שאלו המפרשים: מאיפה להתחיל? הרי אם אין לי חכמה - איך תהיה לי יראה? ואם אין לי יראה - איך אלמד חכמה? והסבירו שיש שני סוגי יראה, "יראה תתאה" ו"יראה עילאה" ( תניא חלק א מג).
3. וייתכן שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים: הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות;
והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית, משלי ב3-5:"אִם לַבִּינָה תִקְרָא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית, ולכן רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי (ראו בפירושנו על משלי ב5).
4. יש שפירשו, שהמילה ראשית אינה מתייחסת לסדר הזמנים, אלא לסדר החשיבות: "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." - (רש"י על משלי א7). בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" (הגאון מווילנה) .
כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.
פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.
---
גם בזמן המקרא, כמו בימינו, היו אנשים שהתייחסו לתורה כאל חכמה אנושית, וניסו ללמוד אותה בלי יראת-כבוד כלפי ה', (ישעיהו כט יג): "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". כמו הנביא ישעיהו, גם ספר משלי קובע שאין ערך ללימוד כזה. מי שאין לו יראת ה', גם הלימוד שלו יהיה שטחי ואוילי.
---
ומעניין שבעברית, המילה מוֹרָה דומה למילה מוֹרָא וכן להר המוֹרִיָּה (ע"פ גליה).
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/01-07