קטגוריה:משלי א כ

הקטע מכאן ועד סוף פרק א הוא נאום של החכמות אל הפתיים.

חכמות = מילה מורכבת: מצד אחד המילה עצמה כתובה בלשון רבות, וכך גם הפועל הראשון (תָּרֹנָּה = מרננות, שרות), ומכאן שהכוונה לנשים חכמות; מצד שני רוב הפעלים בפסוק הם בלשון יחידה (תתן קולה, תקרא, תאמר), ומכאן שהכוונה לחכמה המופשטת. נראה שהכתוב מכוון לשתי המשמעויות:

1. הנשים החכמות, מורות ואמהות, יוצאות לרחובות לשליחות חינוכית - להוכיח את נערי הרחוב הפתיים ולהחזיר אותם אל ספסל הלימודים. אותן נשים תָּרֹנָּה (לשון רבות) - תשרנה שירי שבח לחכמה. כך גם נערותיה של החכמה ב(משלי ט ג): "שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה?..."*, וכן אשת חיל, (משלי לא כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ"*.

לפי זה, הפרק כולו בנוי על-פי הפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך": בקטע הקודם (פסוקים 10-19) מדבר האב, ומזהיר את בנו מפני חוטאים המנסים לפתות אותו; בקטע הנוכחי (פסוקים 20-33) מדברת האם, וגם היא מזהירה את הפתיים מפני לצים וכסילים המשפיעים עליהם לרעה.

2. לפי רוב המפרשים, חכמות היא החֹכְמָה המופשטת, הרוחנית. ה'קריאה' של החכמה היא משל למסר הכללי של החכמה, המכוון לכל אדם ואדם - לעזוב את הפיתויים, להתרחק מהלצים והכסילים (פסוק 22), ולבוא ללמוד את דברי החכמה (פסוק 23), לפני שיהיה מאוחר (פסוק 26).

3. וייתכן שהפסוק כולל את שני הפירושים: הקוראת כאן היא החכמה המופשטת, אבל הספר מתאר את הקריאה שלה על-מנת להעביר מסר לכל הנשים החכמות, שיקראו גם הן: "והחכמה הנכונה והמצויינת היא שתמריץ את בעליה ללמדה לאחרים. ואמר החכם חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה..." (הרב אברהם בן הרמב"ם, על מידת הנדיבות).

החכמה בכבודה ובעצמה יוצאת לצאת לרחוב ולקרוא לפתיים; ולכן גם כל אדם שיש לו חכמה, ובפרט הנשים החכמות, צריכות לצאת לשטח לשליחות חינוכית.

בהמשך נפרש את הפסוקים לפי שני הפירושים במקביל.

1. כשחנה התפללה לה' שייתן לה ילד, (שמואל א א יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ"*; מדוע לא נתנה את קולה (דיברה בקול רם) כמו הנשים החכמות בפרקנו? "כי התפילה - במקום נמוך, שיש שם אחיזה לחיצונים; אבל החכמה - במקום גבוה, שאין בו שום אחיזה לחיצונים" (רמ"ד ואלי).

2. עם ישראל, עבד ה', ב(ישעיהו מב ב): "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ"; מדוע עם ישראל אינו נותן את קולו, כמו החכמה בפרקנו? ב"דעת מקרא" שם תירצו בשתי דרכים:

א. עם ישראל אינו רוצה לצעוק את דבריו - אין זה מכובד למסר הרוחני העדין שהוא מנסה להעביר. הוא מעדיף לחכות בסבלנות עד שהגויים יתעלו ויבואו אליו מיוזמתם (זאת בניגוד לחכמה בפרקנו, המעבירה מסרים חומריים בענייני העולם הזה; מסרים כאלה לפעמים צריך לצעוק על-מנת לטלטל את התלמידים ולעוררם).

ב. עם ישראל בגלות אינו יכול לצעוק ולהרים את קולו, הוא בזוי ונרדף (לעומת זאת, הפרק שלנו נכתב כשעם ישראל היה בארץ ישראל, אז היה אפשר לומר דברי חכמה בקול רם בלי פחד).

3. מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שיש לקיים שיעורי תורה בחוץ, ברחוב, במקום שבו כולם יכולים להצטרף, על-מנת להרבות תלמידים. אולם מפסוקים אחרים ניתן להסיק מסקנה אחרת. הדבר גרם לויכוח בין שני גדולי ישראל בתקופת חתימת המשנה - רבי יהודה הנשיא (רבי), ורבי חייא (בבלי מועד קטן טז:, מתורגם לעברית; וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק):

"פעם אחת גזר "רבי", שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? ((שיר השירים ז ב): "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" - מה ירך בסתר, אף דברי תורה (שהיא מעשה אומנותו של הקדוש ברוך הוא) בסתר (כלומר במקום סגור)."

"יצא "רבי חייא" ושנה לשני בני אחיו בשוק - לרב, ולרבה בר בר חנה."

"שמע "רבי" וכעס... מדוע עשית כך?!"

"אמר לו [ "רבי חייא" ]: שכתוב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ"

"אמר לו [ "רבי" ]: אם קראת, לא שנית; ואם שנית, לא שילשת; ואם שילשת, לא פירשו לך. "חכמות בחוץ תרנה" - כמו שאמר רבא: 'כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ'".

"והרי כתוב ((ישעיהו מח טז): "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי"?!"

"- ההוא בימי כלה (ימים שבהם דורשים דרשות המיועדות לציבור הרחב; אבל בימים רגילים, לדעת "רבי", יש ללמוד במקום סגור)."

""ורבי חייא", בפסוק "חמוקי ירכיך..." מה עושה?"

"- מפרש אותו בצדקה ובגמילות חסדים (שיש לעשותם בסתר; אבל דברי תורה, לדעת "רבי חייא", יש ללמוד בחוץ)." (בבלי שם).

חכמי המדרש פירשו באופן דומה לרבי: "שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." (ילקוט שמעוני).

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" (רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני),

"פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668),

"כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775),

"הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." (הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772).

אפשר לפשר בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום צנוע ומכובד יותר.

-