קטגוריה:שמות כג ב
נוסח המקרא
לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְ/רָעֹ֑ת וְ/לֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִ/נְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְ/הַטֹּֽת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | לָא תְהֵי בָּתַר סַגִּיאֵי לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתְמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָא דִּבְעֵינָךְ עַל דִּינָא בָּתַר סַגִּיאֵי שַׁלֵּים דִּינָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן בָּתַר סַגִּיאִין לְמַבְאֲשָׁא אֱלָהֵן לִמְטַיְיבָא וְלָא יִתְמְנַע חַד מִנְכוֹן לְמַלְפָא זְכוּ עַל חַבְרֵיהּ בְּדִינָא לְמֵימַר הָא בָּתַר סַגִּיאֵי דִינָא סָטֵי: |
רש"י
- "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין
- "ולא תענה על רב" - לנטות מדבריו לפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן
- "אחרי רבים להטות" - ויש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה מכאן אמרו דיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה.
ואונקלוס תרגם "לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא". ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש "לא תענה על ריב לנטות" - אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, וכך פתרונו:
- "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם.
- "ולא תענה על ריב לנטות וגו'" - ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר "הנוטה אחרי אותן רבים להטות" את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא' וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.
[ב] ולא תענה על ריב לנטות תרגם אונקלוס אל תתמנע [מלאלפא] מה דבעינך על דינא. ופירש רש"י דברי אונקלוס ד'אם ישאל אדם על משפט לא תענה לנטות על צד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו'. ואם אונקלוס היה כוונתו כך, הוי ליה לתרגם 'לא תתמנע מן דינא', אבל היה נראה כי דעת אונקלוס שאם יראה מחייבים או מזכים שהם הרוב, אל תאמר כיון שהם הרוב אטה אחריהם ואומר כמותם, לפיכך אומר 'אל תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא', שיאמר דעתו בענין הדין. ולשון הכתוב כך הוא, "לא תענה על ריב לנטות אחר אחרים", אלא יאמר דעתו, כך יראה דעת אונקלוס:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְאֶמְצַע הַמִּקְרָא דָּרְשׁוּ: וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב – עַל רַב, שֶׁאֵין חוֹלְקִין עַל מֻפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין. לְפִיכָךְ מַתְחִילִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מִן הַצַּד, לַקְּטַנִּים שֶׁבָּהֶן שׁוֹאֲלִין תְּחִלָּה שֶׁיֹּאמְרוּ אֶת דַּעְתָּם (סנהדרין ל"ו ע"א).
וּלְפִי דִּבְרִי רַבּוֹתֵינוּ כָּךְ פִּתְרוֹן הַמִּקְרָא: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – לְחַיֵּב מִיתָה, בִּשְׁבִיל דַּיָּן אֶחָד שֶׁיִּרְבּוּ הַמְּחַיְּבִין עַל הַמְּזַכִּין. וְלֹא תַעֲנֶה עַל רַב – לִנְטֹת מִדְּבָרָיו; לְפִי שֶׁהוּא חָסֵר יוֹ"ד, דָּרְשׁוּ בּוֹ כֵּן.
אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת – וְיֵשׁ רַבִּים שֶׁאַתָּה נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם; וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁנַיִם הַמַּכְרִיעִין בַּמְּחַיְּבִין יוֹתֵר מִן הַמְּזַכִּין. וּמִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – שׁוֹמֵעַ אֲנִי: אֲבָל הֱיֵה עִמָּהֶם לְטוֹבָה; מִכָּאן אָמְרוּ: דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת, וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.
וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם: "וְלָא תִתְמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָא דִּבְעֵינָךְ [נ"א: מָה דְּמִתְבְּעִי לָךְ] עַל דִּינָא". וְלָשׁוֹן הָעִבְרִי לְפִי הַתַּרְגּוּם כָּךְ הוּא נִדְרָשׁ: לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת - אִם יִשְׁאָלוּךְ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט, לֹא תַּעֲנֶה לִנְטוֹת לְצַד אֶחָד וּלְסַלֵּק עַצְמְךָ מִן הָרִיב, אֶלָּא הֱוֵי דָּן אוֹתוֹ לַאֲמִתּוֹ.
וַאֲנִי אוֹמֵר לְיַשְּׁבוֹ עַל אָפְנָיו כִּפְשׁוּטוֹ, וְכָךְ פִּתְרוֹנוֹ: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – אִם רָאִיתָ רְשָׁעִים מַטִּין מִשְׁפָּט, לֹא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְרַבִּים הֵם, הִנְנִי נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם.
וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת וְגוֹמֵר – וְאֵם יִשְׁאָלְךָ הַנִּדּוֹן עַל אוֹתוֹ הַמִּשְׁפָּט, אֶל תַּעֲנֶנּוּ עַל הָרִיב דָּבָר הַנּוֹטֶה אַחֲרֵי אוֹתָן רַבִּים, לְהַטּוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט מֵאֲמִתּוֹ, אֶלָּא אֱמֹר אֶת הַמִּשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר הוּא, וְקוֹלָר יְהֵא תָּלוּי בְּצַוַּאר הָרַבִּים.
רשב"ם
ולא תענה על דברי לנטות אחרי רבים להטות משפט, ואפילו כשהם מזכים אדם ופוטרין ממיתה:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ולא תענה על ריב" כשישאלוך חביריך הדיינים מה דעתך: " לנטות אחרי רבים" לא תהיה תשובתך שראוי לנטות אחרי רבים, אם היו עשרה מזכים ואחד עשר מחייבים:
" להטות" כדי להכריע על פיך לכף חובה שתהיו אז יב מחייבים, אלא אמור דעתך וסברתך, ולא יספיק לך שתאמר שראוי לנטות אחר דעת הרבים מבלתי שתאמר בזה שום סברא אלא זו שהם עודפים על המזכים ולהכריע אז על פי שנים לחובה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
קיצור דרך: mlbim-jm-23
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה: "ושפטו העדה והצילו וגו'". ואמרו ז"ל (סנהדרין ב.): "עדה שופטת ועדה מצלת", אבל (סנהדרין יז.): "אם פתחו כולם לחובה - פטור".
ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר ייכשל בהם חכם מאמצעות דין זה:
הא', בהגיע משפט כזה, ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר: אם יאמר זכאי, הנה הוא יצא חייב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת, ונמצאו דבריי עושים הפך דעתי, לזה אתחכם ואומר חייב, שבזה תהיה סברתי מתקיימת, שיצא זכאי מטעם "פתחו כולם...". וגם אהיה מקיים המוסר, לבטל דעתי לפני דעת המרובין, שאומרים "חייב", ואומר "חייב" עמהם, לזה בא הכתוב וציווה על זה בדיוק לבל עשותו, ואמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות", פירוש, כשתהיה סובר סברא אחת שבאמרך דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו, וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב, והוא אומרו "לרעות", ותאמר אתה כדעתם חייב, היפך מה שנראה לך, כדי שייצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, כי ה' הוא האלהים, והוא שאמר "פתחו כולם לחובה - זכאי", לא אמר ה' שיזכה זה אלא אם לך ייראה חייב, ולא שייראה לך זכאי, שאז חייב, כמשפט האלהים.
עוד יש מכשול ב' במשפט זה, באופן אחר, והוא: אם ייראה בעיני חכם שהוא חייב, ככל הדיינים שאמרו חייב, ורואה שאם יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי, היפך דבריו שאומר חייב, לזה יתחכם לומר זכאי, כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב, וייצא חייב כפי סברתו, ויש בזה גם כן כפיית ראש בגמר המשפט, לנטות אחרי רבים, לזה אמר "ולא תענה על ריב וגו'", פירוש, לא תענה מענה על ריב, לנטות אחרי רבים, פירוש, שתהיה כוונתך במענך, כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, וזה יגיד, שאם יגלה דעתו כמות שהוא, אין כאן הטייה אחרי רבים, אלא כולם בדעת אחת. וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר, ואמר "להטות", פירוש, כשתהיה כוונתך להטות ממה שבדעתך בעיון משפט התורה, שהוא חייב, ואתה מטה לומר זכאי כדי שייצא חייב לנטות אחרי רבים וייצא חייב, אלא אמור דעתך, הגם שייצא זכאי היפך דעתך, ה' זיכהו. וטעם משפט זה, לצד כי יושב במסיבת הדיינים, והוא ישפוט בפיהם, וכשיראה משפט מרומה, ואין בו מציאות לזכות הזכאי, יתחכם לפתוח כולן לחובה, וציווה שייצא זכאי בזה.מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
מלבי"ם - התורה והמצוה
קצח. לא תהיה אחרי רבים לרעות. רש”י ז"ל מביא לפי דעת חז”ל פי' שאין מטין לטובה בהכרעת דיין אחד. ולא תענה על רב, על מופלא שבבית דין לחלוק על דבריו. ומה שאמר אחרי רבים להטות. רצונו לומר יש רבים שאתה נוטה אחריהם אם היו המחיבין שנים יותר מן המזכים. וכתב על זה שאין לשון המרקא מיושב בזה על אפניו.
אולם מדברי המכלחין למדתי שפי' כפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלס ויונתן. שמה שאמרו לא חהיה אחרי רבים לרעות, אאל”פ כפירש רש”י, אם תראה רשעים מטים משפט ועושים רע לא תלך אחריהם אף שהם רבים. שזה אין צריך ללמדנו. ועל כן פי' אם הרוב מטים לחובה, לא תלך אחריהם. ואי אאפשר לומר גם זה דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת. הרי אזלינן בתר רוב המצלת אע”פ שנמצא עשרה מחייבים. ועל כן החליטו שרצונו לומר שלא ילך אחריהם אם רוב המחיבים הוא רק אחד. שצריך שיהיו מטים בשנים כמו שעדים בשנים [וזה בדיני נפשות, כי בדיני ממונות ל"מ לרעות שהרעה לזה הוא הטבה לזה]. וז"ש שאין אתה הוה עמהם לרעה, אבל אהה הוה עמהם לטובה וכו'.
ומה שאמרו ולא תענה על ריב וכו' תרגם יונתן, ולא יתמנע חד מנכון למימר הא בתר סגיאי דינא סטי. שפ' אם רבים מחיבים לא תענה לנטות אחרי רבים, ותלמד גם אתה חובה. ועל דיד כך תטה משפטו לחובה. ולפי זה גם מה שתרגם אונקלוס ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא בתר סגיאי שלם דיוא. ורצונו לומר שתענה לנטות אחרי רבים המחייבים ולא תרצה לסלק את עצמך מן הדין מלומר דעתך. כי תאמר שבתר סגיאי שלם דינא, שנשלם הדין לפי דעת הרבים.
וזה גם כן דעת המכלתא, רק שזה לא יצויר רק אם אחד עשר מזכים ואחד עשר מחייבים ואחד אומר איני יודע. שאז הדין שיוסיפו שנים דיינים. ואם אחד מן השנים שהוסיפו מחייב, לא יאמר השני לנטות אחרי רבים המחיייבים, ובזה יטה המשפט כי יצא חייב. מה שאין כן זכאי יוכל לומר, כי גם אם יאמר איני יודע יצא זכאי. כי לזכות די באחד. וזה שתפס המכלתא ציור הזה, כי אם יצויר שתחלה היו שנים עשר מחיבים ועשרה מזכים, ואחד אומר איני יודע. זה פשיטא שלא יטה ליד החובה כי בתחלה צריך בית דין של כ"ג ואחד שינו יודע הוא כמאן דליתא.מה שאין כן אם היו אחד עשר מזכים וי”א מחיבים ואחד אומר איני יודע, שהוסיפו הדיינים ויש י”א מזכין וי"ב מחייבים. שכבר יש בית דין של כ"ג, שאז יוכל להצטרף להמזכים בשיסמוך על דעתם, לא להמחייבים אף שהם הרוב.
ועי' ברמב"ם (פ"ח מה' סנהדרין) ותבין. וממה שלמדנו שלא יענה לנטות אל הרוב כשהמחיבים הם אחד יותר מן המזכים, ולמה יבטל דעתו נגד אחד. ועל כורחך קא משמע לן, הגם שבין המחיבים נמצא המופלא שבבית דין, שאין לחלוק על דבריו. בכל זאת לא לא יטה אחרי רבים. ומזה הוציאו מה שאמרו שלא יחלוק על מופלא שבבית דין. וסמכוהו דרך מליצה על לא תענה על ריב- על רב. ועי' בסה”מ להרמב"ם מל"ת רפ”ב רפ”ג. והיה לו נוסחא אחרת במכלתא.
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות כג ב.
כֹחו ומגבלותיו של הביטול ברוב
פתיחה
בספר המצוות, מצוות עשה קעה, כותב הרמב"ם:
- מצווה קעה, היא שציוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכן נמשך ונטה בדין פרטי, בדין ראובן ושמעון, דרך משל, כשתפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא החייב, אם ראובן, נמשך אחרי הרוב. והוא אומרו יתעלה: "אחרי רבים להטות", ובבאור אמרו רובא דאורייתא.
מהפסוק המתייחס לרוב דיינים בבית הדין, למדנו שיש יתרון לרוב על פני המיעוט. בהתאם לעיקרון זה אנו מכריעים ללכת ע"פ סברת הרוב וכן משתמשים ברוב לברר ספקות במציאות. אך גם יותר מכך. לא רק שאנו מניחים שהרוב צודק (דמוקרטיה) או שבמקרה שלא ברור לנו בדיוק מה ארע, מסתבר שהדברים אירעו באופן הרגיל (סטטיסטיקה), אלא שאנו גם מתעלמים ברוב שהתערבב בו המיעוט כאילו המיעוט אינו קיים כלל.
נדמה שהתרגלנו לקבל את עקרון הביטול ברוב כדבר המובן מאליו וכאילו לא היה צריך פסוק בשבילו. אך דברי הרמח"ל הבאים יכולים להעלות קושיה חזקה על עיקרון זה:
- (מסילת ישרים יא): "הנה מי שיש לו מח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה, אם דבר זה יארע - היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששא קטנה? ודאי לא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור".
ע"פ העיקרון של ביטול ברוב אנו מתירים בשר בחלב ואפילו דנים דיני נפשות. אין זה משנה מה היא חומרת המקרה הנידון, תמיד המיעוט קיים או שניתן לחוש לו, וכמובן אם היה מדובר ברעל לא היינו מעיזים לקחת על עצמנו את הסיכון.
אם נבחן את הדברים באופן זה, למרות שאולי התרגלנו לראות בביטול ברוב דבר המובן מאליו, דברי התורה המתירים לעשות כן הם חידוש גדול ויש להתייחס אליהם בהתאם לכך.
מקובל להסביר את הדברים בצורה הבאה:
- מבחינה מציאותית - המיעוט לא בטל גם אם הרוב לעומתו הוא עצום.
- מבחינה דינית - המיעוט כאילו לא קיים (או אפילו כאילו נהפך לחלק מהרוב).
על מנת להראות את גודל החידוש שיש בהליכה אחר הרוב, נבחן מספר הלכות שבהן אין הולכים אחר כלל זה וננסה לברר את העיקרון המנחה.
'קבוע' ו'פריש'
במספר מקומות בש"ס מובאים מקרים שמוגדרים כ'קבוע' ומכוח הגדרה זאת לא חל עליהם העיקרון של ביטול ברוב. האחרונים התקשו להסביר את ההבדל בינם לבין מקרה מקביל אשר דומה מאוד ל'קבוע' אך מוגדר כ'פריש' ואשר לגביו הכלל הוא: "כל דפריש - מרובא פריש". נבחן את הדברים ע"י הדוגמא הפשוטה ביותר למקרה של 'קבוע':
(פסחים ט:): "תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספיקו אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב".[1]
ביטול איסור לכתחילהההלכה שבה מופיע בצורה הברורה ביותר העיקרון שאין הולכים אחר הרוב היא ההלכה שאין לבטל איסור לכתחילה:
דבר שיש לו מתירין
כאשר מיעוט האיסור המעורב בהיתר ניתן לתיקון לאחר זמן, או לאחר פעולת תיקון מסוימת, אין הוא בטל ברוב. מסביר רש"י (ביצה ג ב ד"ה אפילו באלף לא בטיל):
אמנם לפי רש"י מדובר בגזירה מדרבנן, אך כבר הקשה על זה הרב אלחנן וסרמן ב"קובץ שיעורים" על הגמרא בביצה. הוא טוען שלא יתכן שחז"ל יגזרו גזירה חדשה רק על סמך סברה כמו שהביא רש"י, מבלי שיהיה להם עיקרון דומה מהתורה ללמוד ממנו. כדי לפתור את הבעיה הוא משתמש בסברת הר"ן הקרובה יותר לעקרונות מדאורייתא ואכמ"ל, אך לשיטתנו הדברים פשוטים ביותר. כיוון שבעתיד הבעיה תפטר מאליה אין להסתמך על ביטול ברוב כפי שהוא נגלה לנו היום. אין צורך בסברה מחודשת כי פשוט שבמקרה זה אין לנצל את הביטול ברוב כאשר אפשר להסתדר בלעדיו. אין הולכין בממון אחר הרובהגמרא בבבא קמא כז,א דנה במקרה בו אדם מכר לחברו חבית במקום שבו חלק מהאנשים קוראים לחבית כד ולכד חבית, והמוכר לא הגדיר במדויק למה הוא מתכוון. מסכמת הגמרא שאף שרוב האנשים אינם מחליפים בין השמות כד וחבית, מותר למוכר לומר שבאומרו חבית התכוון לכד קטן, כי: מהו דתימא זיל בתר רובא? קמ"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב.
|
דפים בקטגוריה "שמות כג ב"
קטגוריה זו מכילה את 21 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 21 דפים.