פתיחת התפריט הראשי

משלי טז ז: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ - גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ."

תרגום מצודות: כאשר ירצה ה' דרכי האיש בהיותם ישרים, אז גם אויביו ישלים עמו, ומכל שכן שלא יתעוררו עליו אויבים חדשים.

תרגום ויקיטקסט: כשה' מרוצה מדרכי התנהגותו ואורח חייו של איש, הוא יגרום אפילו לאויביו להשלים איתו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ז.


דקויותעריכה

נושא ונשואעריכה

ניתן לקרוא את החצי השני בשתי דרכים:

1. הנושא הוא ה', והפועל "השלים" הוא פועל יוצא - ה' גורם לאויבים לעשות שלום עם האדם;

2. הנושא הוא האויב, והפועל "השלים" הוא פועל עומד - כל אחד ואחד מהאויבים עושה שלום עם האדם.

בין אדם לחברועריכה

הפסוק פונה לכל אדם שנגרם לו צער כלשהו בגלל פעולה של אדם אחר. מטרת הפסוק הוא ללמד, שהדרך הנכונה להתמודד עם צער זה היא - קודם כל - להשלים עם ה'.

לאויבים יש תפקיד - האויבים באים להמחיש ולהדגיש לנו את נקודת התורפה שלנו, הנקודה שבה אנחנו עדיין לא שלמים. אבל כשהאדם שלם במעשיו, ועושה את המעשה הרצוי בעיני ה', אז:


1. אין צורך באויבים שימחישו לו את פגמיו, ולכן ה' גורם לכך שהאויבים ישלימו עמו - ה' ישלים עמו את אויביו.

2. האויבים רואים מעצמם שהאדם רצוי לפני ה' ורוצים לחיות עמו בשלום, ולכן האויבים מעצמם ישלימו עמו.

"כי אין עוד מלבדו יתברך, וכל בני אדם הם ביד ה' יתברך, והוא מקשה את לבם או מרכך את ליבם כפי מה שרוצה שיגיע לזה העומד מולם. ולכן, גם כאן העצה העיקרית שלו היא תפילה. וכאשר יפייס את בורא העולם, והוא יתרצה אליו, אזי אותם בני אדם, שעד עכשיו הזיקו לו, הבורא ישנה את ליבם, והם יהיו המיטיבים שלו..."

"ברגע שהאדם מאשים מישהו בייסורים שיש לו - זהו פגם גדול מאד באמונה... מה שמתרחש בראשו ובליבו של אדם אומלל זה, הוא אחת מכמה אפשרויות: אם אין לו מה לעשות כנגד המצרים, כגון: בנקים, רשויות, שופטים ושוטרים וכד', הוא נופל לייאוש גמור, ויש שמגיע אף למחשבות של התאבדות ר"ל, משום שחושב שבמקרים כאלה ה' יתברך לא יכול לעזור לו. ואם המצר הוא סתם אדם כמותו, כגון: אשתו, שכן, שותף וכד', אזי כל היום וכל הלילה הוא עסוק במחשבות: "אני אשלח לו את פלוני שישפיע עליו" או "אני אתנקם בו" או "אני אעשה לו כך וכך" או "אני אשלח לו בריונים" וכו' וכו', הוא לא נרדם בלילות, ונפשו סוערת, רגע חושב כך ורגע כך, והוא יכול להגיע לכל מיני מצבים שפלים של חנופה והתרפסות, או כעס ואכזריות, שנאה ונקמה ר"ל, ואף עלול לגרום צער ונזק לאותו אדם שהוא חושב שהוא סיבת כל צרותיו, ולהפוך מנרדף לרודף, ואז אוי לו ולנפשו, כי על ידי זה יעורר את כעסו של הבורא..."

"אבל צריך שיידע, שיש לו מה לעשות! החיים שלו בידיים שלו ולא בידיים של אחרים! כי זה בידיים שלו לפנות ולדבר עם בעל הבית של העולם, שהוא הקובע היחידי לכל מה שקורה לו בחיים, וממנו יתברך יוכל לקבל את הטוב ואת כל הישועות שצריך. וכאשר יפנה אל הבורא, ויבקש ממנו שימחל לו על העוון שבגללו באו לו הייסורים הללו, אזי לא זאת בלבד שיפסיק אותו אדם לצער אותו, אלא גם יהפוך לו לאוהב נאמן"" (הרב שלום ארוש, בגן האמונה, עמ' עו-עח).

בין ישראל לעמיםעריכה

מדינת ישראל מנסה מאז הקמתה להשיג שלום עם אויביה, ולא תמיד מצליחה. הפסוק שלנו מציע לעשות מאמץ נוסף, אבל בכיוון אחר - קודם-כל להשלים עם ה'.

סבא רבא שלי, אברהם עמר ז"ל, היה סוחר תבלינים במרוקו, והיה יושב בחנות כל היום וקורא תהלים. כל הערבים שבאו אליו לחנות, ביקשו ממנו שיברך אותם ויכתוב להם קמעות, וכמה שהוא אמר להם שהוא רק יהודי פשוט ולא מבין בדברים האלה, הם המשיכו לבקש. וכשהוא עלה לארץ עם משפחתו, השכנים הערבים ביקשו שיישאר.

גם מדינת ישראל תוכל להגיע למעמד דומה בקרב שכנותיה - מדינה המסתפקת במועט מבחינה חומרית, מדינה שבה הערכים החשובים הם התורה והתפילה. מדינה שכל שכנותיה מעריכות את חכמתה ומבקשות את ברכתה. אם תרצו - אין זו אגדה.

אויבים נוספיםעריכה

בנוסף לאויבים מבחוץ, חכמי המדרש הביאו כמה דוגמאות לא שגרתיות ל"אויבים" (ראו ילקוט שמעוני על הפסוק), למשל:

1. "אויביו זה יצר הרע";

2. "אויביו זו אשתו": כשדרכיו של האדם פגומות ומקולקלות, ה' מזמן לו בת-זוג שאינה מתאימה לו לגמרי, והזיווג ביניהם יוצר עימותים ומריבות שמאלצים את האדם להתמודד עם הפגמים באישיות שלו ולתקן אותם. אך כשדרכיו מתוקנות ורצויות בעיני ה', ה' מזמן לו בת-זוג שהיא שותפה מלאה לדרכיו, משלימה אותו וחיה בשלום עימו, ואין ביניהם שום עימותים ומריבות. ראו בביאור הגר"א לפסוקנו, הסבר מעמיק למדרשים אלו.

3. "אויביו... רבי אומר: זה הכלב, ורבי יהושע בן לוי אומר: זה הנחש" (ירושלמי תרומות ח ג): כשהאדם הולך בדרכי ה', גם הטבע משלים איתו, כמו שנאמר ב(איוב ה כג): "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

4. אפילו הרב יכול להיחשב ל"אויב": פעם אחת, נזף רבי יהודה הנשיא בתלמידו רבי חייא, ונידה אותו. לאחר חודש שלח לו שליח שהוא יכול לחזור, אך מייד התחרט ושלח שליח שני שלא יחזור. רבי חייא לא פגש את השליח השני, וחזר לבית המדרש. רבי יהודה הנשיא קרא עליו את הפסוק הזה. מכיוון שכוונותיו של רבי חייא היו טהורות ולשם ה', ה' גרם לרבו להשלים עמו במהירות.

הקבלותעריכה

1. הפסוק שלנו מלמד, שהשלום עם האויבים הוא מתנה מה'. האם זה אומר שלא צריך להשתדל לעשות שלום בעצמנו? ודאי שלא, הרי נאמר, (תהלים לד טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וגם בספר משלי נאמר פעמים רבות שיש להימנע ממריבות, (משלי יז יד): "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ"*. רדיפת שלום וההימנעות ממריבות היא אחת מהדרכים שה' רוצה שנלך בהם. אולם, אם כל רדיפת השלום שלנו רק גורמת למלחמה, צריך להסיק מכך שאולי לא השקענו מספיק בדרכים אחרות.

כמו שבמלחמה יש לפעול במקביל באופן חומרי ורוחני, (משלי כא לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, ולה' הַתְּשׁוּעָה"*, כך גם בעשיית שלום.

2. הפסוק התקיים ביצחק אבינו, כשיריביו הפלשתים באו אליו, (בראשית כו כח): "וַיֹּאמְרוּ 'רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ'".

3. המושג דרכי איש נזכר גם ב(משלי טז ב): "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'"*; מכאן, כדי שדרכינו יהיו רצויים לה', אנחנו צריכים לשקול ולמדוד את המחשבות שלנו בצורה מעמיקה, לא להסתפק בכך שהם נראים בסדר בעינינו בראיה שטחית*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/16-07