קטגוריה:משלי יח ט

1. על-פי הפשט הכוונה למלאכה ממש, שמתפרנסים ממנה, כמו בדברי חז"ל: "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון" (משנה אבות ב ב), "בא להוכיח העצל המתרפה... במלאכת עצמו... כי ייחשב המשחית ממון עצמו - חוטא" (ר' יונה גירונדי).

הפסוק מדגיש את חשיבות המלאכה. רוב ספר משלי משבח את החכמה, אולם אין זה מספיק ללמוד חכמה - צריך גם לעשות מלאכה: גם מי שמתרפה במלאכתו, ואינו משקיע מספיק בעבודתו, דומה לאדם משחית:

א. משחית את החברה, כמו ב(משלי כח כד): "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע - חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית"*; אין לו פרנסה משל עצמו ולכן הוא עלול להגיע למצב שיגזול את הוריו או אנשים אחרים, "כל שאינו מלמדו אומנות (מלאכה) - מלמדו ליסטות" (רבי יהודה, תלמוד בבלי קידושין ל:).

ב. משחית את נפשו, כמו ב(משלי ו לב): "נֹאֵף אִשָּׁה - חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה"; הוא אינו מממש את כל הצדדים של נפשו, חלק ניכר מהנפש שלו בטל, ולכן הוא עלול להגיע לניאוף, כדברי חז"ל, "בטלה מביאה לידי זימה" (בבלי כתובות נט:). ולכן קבעו חז"ל, שעשיית מלאכה חשובה גם כערך בפני עצמו, ולא רק כאמצעי לפרנסה: "היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היו להן כמה שְפָחוֹת - אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. והמדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל - יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה" (רמב"ם הלכות אישות כא ב).

מלאכה חשובה גם לאנשים הלומדים תורה, כדברי הרמב"ם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חלל את""השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג י).

הרב יוסף קארו, ב"כסף משנה" שם, חלק על הרמב"ם בעניין הקיצבאות ללומדי תורה, וטען שמותר לתלמידי ישיבות לקבל קיצבאות על-מנת שיוכלו להקדיש את רוב זמנם ללימוד, אך גם הוא לא חלק על החשיבות של עשיית מלאכה: "אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא, שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו, ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהציבור..."; וכך פסק בשולחן ערוך: "אחר-כך [אחרי שלמד תורה] ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום, לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו" (שולחן ערוך אורח חיים קנו א).

וכן הוסיף הרב יחיאל מיכל אפשטיין: "וכמה טועים בזה לאמר שהאומנות הוא דבר של בזיון, שהרי כמה תנאים ואמוראים שהיו בעלי מלאכות! ואיתא במדרש רבה בראשית: חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: "לולי אלקי אבי אברהם... כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש " כלומר, שלא הרגו לבן ליעקב בפגעו בו" (ערוך השולחן אורח חיים קנו).

גם אדם ירא ה' צריך להתפרנס מיגיע כפיו, (תהלים קכח ב): "אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה', הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"*; ואין לו לדאוג, שאם יעבוד, לא יוכל ללמוד הרבה תורה, שהרי, (משלי טו טז): "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה', מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ"*, (משלי טז ח): "טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה, מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט"*.

2. אמנם, יש שדרשו את פסוקנו על מלאכת קיום המצוות ועבודת ה': "גם מתרפה במלאכתו - פורש מן התורה והוא תלמיד חכם, לבעל משחית - לשטן" (רש"י), "גם מתרפה במלאכתו - במצוות עשה, אח הוא לבעל משחית - העובר על לא תעשה" (הגר"א), "יש לפרש שנמשך למטה מגדל עוז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם עונשם שווה" (מלבי"ם, ודומה לזה מצודת דוד, רמ"ד ואלי).

- הרעיון כמובן נכון, אולם אילו זו הייתה כוונת הפסוק, היה כתוב בפירוש "גם מתרפה במצוות". נראה שגם המפרשים לא התכוונו להגיד שזה פשוטו של מקרא, אלא שזה רעיון נוסף שניתן ללמוד ממנו, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

3. ויש ששילבו בין הפירושים: "מי שהוא מתעצל במלאכתו, באיזו מלאכה שיתעסק בה, הנה הוא חבר לבעל הפַּח, שיציב משחית ללכוד האנשים. וזה יהיה מצדדים:" "[האחד], כי בעל זאת המלאכה יסמוך על שיעשה מלאכתו באמונה, ולא ירגיש במה שיתחדש לו מעצלות הפועל ההוא, כמו שלא ירגיש בפח מי שנלכד בו עד הלכדו;""והשני, כי אם עשה המלאכה לעצמו, הנה עצלותו בו יסבב שלא ימצא לו טרפו, ויצטרך להיות בעל משחית בעבור בקשת המזון;""והשלישי, כי אם תהיה זאת המלאכה אשר לאדם במה שהוא אדם, והוא השגת המושכלות, הנה עצלותו בה תסבב שילכד השכל בפחי הגוף ובשחיתותיו." (רלב"ג)

4. חכמי המדרש דרשו את הפסוק על מלאכת בניין בית המקדש: "גַּם מִתְרַפֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ -" "זה אחשורוש שביטל""מלאכת בית המקדש, אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית - זה נבוכדנצר שהשחית בית המקדש" (אסתר רבה א א); ייתכן שהם קראו את הפסוק בשינוי טעמים: גם מתרפה במלאכתו אח, וראו בכך רמז לאחשוורוש (ע"פ גליה).

1. אח הוא לבעל משחית = עוזר לבעל-משחית כמו שאח עוזר לאחיו, למשל: אדם המתבטל ממלאכתו ויש לו עודף זמן, עוזר לאדם הנרגן מהפסוק הקודם להפיץ את תלונותיו; שומר המתרפה ממלאכתו ואינו מתרכז בשמירה, עוזר למחבלים להיכנס לקניון.

2. אח הוא לבעל משחית = דומה לאדם משחית כמו שאח דומה לאחיו, כמו ב(איוב ל כט): "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, ורֵע לִבְנוֹת יַעֲנָה".

1. גם = בנוסף למה שנזכר בפסוק הקודם: הפסוק הקודם מדבר על הנזק שגורמים דברי שנאה, (משלי יח ח): "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן"*. הפסוק שלנו אומר: בנוסף לנרגן, גם אדם המתרפה ממלאכתו משחית את היחסים בין אדם לחברו. הוא ממורמר ומתוסכל מכך שאינו מוציא לפועל את כשרונותיו, ומשליך את התיסכולים שלו על אחרים (ע"פ גליה), מפיץ תלונות ורכילויות ומעורר מריבות. יש לו עודף זמן, והוא עוזר לנרגן להפיץ את דבריו המזיקים. והמשמעות המעשית דומה - יש להתרחק מהעצל כמו מהנרגן, כי שניהם משחיתים את מי שנמצא בחברתם. ויש שפירשו להיפך, שהפסוק הקודם נוסף על הפסוק שלנו: "מדבר הרגינות גם הוא מתרפה במלאכתו, שלא יעשנה בהיותו רכיל" (אבן עזרא).

2. גם = בנוסף למשחיתים שנזכרו בפסוקים אחרים: בפסוקים אחרים נאמר, שאנשים שאינם לומדים חכמה הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, כי אין להם דרך-ארץ ואינם יודעים איך להתנהג, למשל (משלי יז יב): "פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ, וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ"*; בפסוק שלנו נאמר, שגם אדם שמתרפה במלאכתו, אינו עובד או עובד בעצלתיים, אח הוא לבעל משחית - דומה לאדם המשחית את כל מי שנמצא בקרבתו.

3. גם = אפילו, בנוסף למה שמובן מאליו: מובן מאליו שהמתרפה במלאכת המעסיק שלו הוא אח לבעל משחית, שהרי הוא גוזל את כספו של המעסיק וכאילו משחית את רכושו. אך גם אדם שמתרפה במלאכתו, במלאכה של עצמו, גם הוא אח לבעל משחית: "בא להוכיח העצל המתרפה במלאכתו, שלא יאמר כי אין עונש רק במתרפה במלאכת אחרים" "... כי" "יחשב כמשחית ממון עצמו... והמשחית ממון עצמו חוטא" (ר' יונה גירונדי). "וייתכן כי ידבר העניין הזה במתרפה במלאכת החכמה והעבודה, כי המשחית ימיו ושנותיו - לא נופל הוא מאיש משחית ממון" (שם).

מובן מאליו שהמתעצל ואינו עובד כלל הוא אח לבעל משחית, כמו שנאמר ב(משלי כד ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב; וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה". אך גם אדם שמתרפה, כלומר עובד ברפיון, ללא ריכוז מלא, גם הוא משחית, כי הוא עלול לעשות טעויות שיגרמו לאסון. לדוגמה:

• מתכנת המתרפה ואינו מתרכז בעבודה עלול להכניס באגים לתוכנה;
• שומר המתרפה ואינו מתרכז בשמירה מאפשר למחבלים להיכנס ולהשחית.

בניגוד לאיש המתרפה במלאכתו, משבח שלמה את המהיר במלאכתו, (משלי כב כט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ - לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצֵּב, בַּל יִתְיַצָּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים"*.

גם דוד אביו שיבח את המלאכה, (תהלים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"*.

הפסוק מגנה את המתרפה במלאכתו, וטוען שהוא גרוע כמו בעל משחית. מיהו אותו בעל משחית?

1. לפי רוב המפרשים, בעל משחית הוא כמו איש משחית, הנזכר ב(משלי כח כד): "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע - חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית"*, כמו שב(משלי כט כב): "אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן, וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע"*, בעל חמה = איש חמה. בדברי המפרשים נזכרו שלוש דרגות של השחתה:

א. בעל משחית הוא ההורס את המלאכה שעשה (ומתרפה במלאכתו הוא זה שאינו עושה מלאכה כלל): "איש משחית כולל כל משחית, אבל בעל מורה על הקנין, ומורה שבנה והשחית וקלקל את מה שבנה"; "מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שוה, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם" (מלבי"ם).

ב. בעל משחית הוא המתעצל במלאכת הזולת (ומתרפה במלאכתו הוא המתעצל במלאכת עצמו): "בא להוכיח העצל המתרפה במלאכתו, שלא יאמר כי אין עונש רק במתרפה במלאכת אחרים... כי יחשב כמשחית ממון עצמו... והמשחית ממון עצמו חוטא" (ר' יונה גירונדי על הפסוק);

ג. בעל משחית הוא זה שאינו עושה מלאכה כלל (ומתרפה במלאכתו הוא האדם העובד ברפיון, באיטיות וללא ריכוז מלא): "העצל אינו רוצה לעבוד לגמרי, והוא הבעל משחית; והמתרפה - עושה הוא בשעה שבאה דבר עשיה לפניו, אבל הוא בעצמו אינו איש עובד, נרדם הוא בעבודתו, מאריך בה ללא צורך ורוצה רק בשטחיות, לא יתאמץ ולא יתעמק" (האדמו"ר מפיאסצנה, "חובת התלמידים", פרק רביעי, מחלת העצלות וההתרפות ותרופתן).

2. יש שפירשו, בעל משחית = בעל כלי-משחית: "גם מי שהוא מתעצל במלאכתו, באי זו מלאכה שיתעסק בה, הנה הוא חבר לבעל הפח, שיציב משחית ללכוד האנשים" (רלב"ג). דיבור נמשל לנשק, ומכאן שהנרגן, שנזכר בפסוק הקודם, הוא בעל כלי משחית - דברי הנרגנות שלו; גם המתרפה במלאכתו הוא בעל כלי משחית, כי גם הוא מדבר דברי נרגנות מתוך שיעמום.

3. ולענ"ד, ייתכן שהכוונה לבעל של אישה, כמו בנו השני של יהודה, (בראשית לח ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו - וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו". אדם המתרפה במלאכתו, גורם נזק למשפחתו כמו בעל המשחית את זרעו.

שני פסוקים קודם לכן, מספרת התורה שה' המית את ער, בנו הבכור של יהודה, כי היה בעיניו, אבל לא מסבירה מה בדיוק היה רע אצלו (בראשית לח7, (דברי הימים א ב ג): "בְּנֵי יְהוּדָה: עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה', וַיְמִיתֵהוּ". ייתכן שאפשר לפתור את החידה בעזרת הפסוק שלנו. אם אונן היה "בעל משחית", אז ער היה "אח לבעל משחית". אם כך, ייתכן שהיה רע בעיני ה' כי היה "מתרפה במלאכתו".