קטגוריה:אסתר ז ז

נכתב שהמלך קם בחימה (אסתר ז ז). כשקצף "וחמתו בערה בו" על וושתי, הוא לא קם ולא יצא, אלא אסף את יודעי העיתים ויודעי דת ודין להתייעצות בהתאם לחוק (ביאור:אסתר א י-ביאור:אסתר א טו). פרופ. קליינס מסביר, שהמלך לא דאג לשלום העם או לבטחונה של אסתר, אלא בעיקר לכבוד המלכותי שלו.[1] האפשרות, שהמלך כעס על המן ויצא מהחדר כיוון שהמן פקד להרוג את מלכתו האהובה, נראית חלשה, כי הוא השאיר אותה לבד עם המן. מכאן, המלך הבין שהמן הוא שפרסם את הפקודה הקוראת "להשמיד, להרוג ולאבד" ללא אישורו. אולם, הוא לא טרח להבהיר את חמתו כדי להשאיר את אסתר והמן במצב של חוסר-ודאות לגבי העתיד לבוא.

המלך שמע וראה מספיק: פקודתו עוותה והוא נמצא בחדר עם אויב וצר. הוא חשש, שהמן מסוגל להרוג אותו בו במקום, לכבוש את המלכה ועם הטבעת שברשותו יומלך לאלתר. לכן, הוא החליט לעזוב את החדר. היציאה לגן הייתה דרך מכובדת להראות למשרתיו בחוץ, שהוא חי ומולך. וגם אפשר לומר, שהבריחה החפוזה מעידה על חולשתו של המלך להמצא עם עבריין, בן-מוות, ללא שומרים. לוּ חרבונה היה בחדר, הוא היה חייב, כבר אז, לגלות למלך אודות העץ שהמן הכין (ביאור:אסתר ז ט) כדי להגן על המלך ולהזהיר את המן ושאר השומרים. לוּ המלך היה בחדר עם שומרי ראשו, בחמתו הוא היה חורץ את גזר דינו של המן בו-במקום, ולא היה יוצא מהחדר. לוּ המלך היוצא היה משאיר שומרים בחדר, הוא היה חייב להורות מי ישארו ומה הם יעשו (ביאור:אסתר א י-ביאור:אסתר א יא), והוא היה מסתכן באפשרות שהמן ישכנע את השומרים הללו למרוד. לוּ המלך היה יוצא עם שומריו, לאחר שהם שמעו את המתרחש, הבוגדים שביניהם, או מחפשי-ההזדמנות הפוליטיות, היו יכולים להורגו.[2]

לסיכום, אפשר לומר, שאסתר חשבה על כל זה, ולכן, אירגנה את המשתה בלי שומרים בחדר.

המן פחד לצאת מהחדר ולנסות לברוח מבית הנשים כאשר יש שמירה כנגד כניסה להרמון וכנגד יציאה מההרמון.
המן לא הכיר את בית הנשים כי זו היתה רק הפעם השניה שהוא ביקר שם.
המן פחד שבדרכו החוצה הוא יפגוש את המלך הכועס ויאשם בנסיון בריחה.
כל אוהביו חזו לו מפלה - כלומר אין לו לאיפה לברוח ואין מי שיעזור לו.
לכן המן נשאר בחדר בתקווה שהמלך יתחיל בחקירה והוא יסביר שפקודת ההרג היתה רק איום כדי שהיהודים יתחילו לשלם יותר מיסים.

אבל מדוע הוא דיבר עם המלכה? מה היה לו לומר לה?
המן שמע שאסתר שואלת האם המלך אוהב אותה ובעצם בואו למשתה השני המלך כאילו ענה "כן".
המן שמע שאסתר לא מפחדת להאשים את המלך בלקיחת שוחד, והמלך לא כועס עליה, מכאן שלאסתר יש יכולת השפעה על המלך.
המן הופתע שאסתר יודעת על שיחות פרטיות בינו לבין המלך שאף אחד לא היה יכול לשמוע.
המן האמין שאסתר היא האלה עשתר, אלת המלחמה והאהבה, ויש בכוחה להציל אותו, אם הוא ישכנע אותה במלים או בכסף.
המן נפל על המיטה בתחנונים והבטחות כדי שעשתר תסלח לו.
המן הבין שאין ביכולתו להרוג את מרדכי, ומעכשו והלאה מרדכי פטור מלהשתחוות לו, לכן הבעיה נגמרה ואין צורך להרוג את מרדכי ועמו.
המן היה יכול להסביר לאסתר שפקודת ההרג כבר בוטלה, וזה היה רק נסיון למצוא פושעים, שישמחו להרוג את היהודים האהובים על המלך, כדי להגן על היהודים.
המן נשמע לאשתו וחשב שהמלך גם נשמע לאסתר.

המן בהתחלה עמד לפני אסתר. עמד כסנגור או כסימן של קבלת מרות מאסתר היושבת על מיטתה. בהמשך המן נמצא "נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ" (ביאור:אסתר ז ח). לא ברור האם נפילתו על המיטה מראה שהוא משתחווה לה בבקשה להציל את חייו, או שהיא עודדה אותו להשאר והוא מודה לה על עזרתה.

אין אנו יודעים מה הוא אמר, וזה חבל מאוד. אבל בהנחה שהוא היה אדם חכם וערום, אולי הוא אמר:

1. המלך הוא שהוציא את פקודת ההרג ופקד עלי לבצעה, הנה טבעתו נמצאת בידי.
2. לא הוצאה פקודת הרג. אני לא יודע מה מרדכי היהודי כתב, הן אני לא קורא עברית.
3. ובכלל אני אוהב יהודים ואת מרדכי. הנה הרשתי למרדכי לא להשתחוות לי, ורק הבוקר המלצתי למלך לכבד את מרדכי בתהלוכת מלכות, ויחד הלכנו ברחוב העיר.
4. עדיף לך לעזור לי כי המלך מאוד אוהב אותי, הן הוא הריץ והבהיל אותי להיות איתו במשתה שלך.
5. אני אשלם לאוצר המלך עשרת אלפים ככרות כסף שהמלך מצפה.
6. אני אפטור את היהודים ממיסים.

[1] קליינס, מגילת אסתר: סיפור הסיפור, עמ' 15.

[2] כשם שרכב ובענה בני רמון שרי-גדודים רצחו את איש-בשת נכדו של שאול מלך ישראל (שמואל ב ד א-שמואל ב ד י).