קטגוריה:משלי יא כה

דקויות

דשן לנפש

דשן = החומרים המזינים ובונים את הגוף; נפש ברכה תדושן -

1. אפשר לפרש את כל המשפט במשמעות גשמית: מי שמביא ברכה חומרית לזולת, יזכה גם הוא לדשן ושפע החומרי (רש"י, מצודות, דעת מקרא);

2. ואפשר לפרש את כל המשפט במשמעות רוחנית: מי שמברך את הבריות ומאחל להם כל טוב, יזכה גם הוא לשמוע מהם שמועות טובות שידשנו את עצמותיו, (משלי טו ל): "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם"*(הגר"א).

3. אולם המשמעות הפשוטה היא שהברכה היא רוחנית והדשן הוא גשמי: נפש ברכה = נפש שמברכת, אדם שמברך את הזולת ומאחל לו כל טוב; תדושן = תזכה לשבוע, להרגיש טוב כמו אחרי סעודה דְשֵׁנָה (ובלי תופעות-לוואי כגון השמנת-יתר..). "כי המברך מושך את הטוב מן הצינורות העליונים, ולכן כמו חלב ודשן תשבע נפשו בתחילה ואחר-כך יתפשט על האחרים המבורכים על-ידו" (רמ"ד ואלי).

ומרוה גם הוא יורא

1. אפשר לפרש את כל המשפט במשמעות גשמית: המרוה את הזולת בשתיה, יזכה גם הוא ליורֶא = יוֹרֶה = גשם המרוה את הקרקע, כלומר גם הוא יזכה לשתות. לפי זה, הפסוק כולו מדבר על "מידה כנגד מידה" - מי שמאכיל אחרים יאכל גם הוא, ומי שמשקה אחרים ישתה גם הוא (רש"י, רבי יונה, מצודות, הגר"א); והמסקנה היא, שכך צריך האדם להתייחס אל עצמו: לאחר שהוא מאכיל ומשקה אחרים ועוזר לנזקקים, הוא צריך להיטיב עם עצמו, להאכיל ולהשקות את עצמו, מידה כנגד מידה (ראו גומל נפשו איש חסד).

2. ואפשר לפרש את כל המשפט במשמעות רוחנית: מי שמרוה את הזולת בחכמה והוראה, יזכה גם הוא שיורו וילמדו אותו.

3. אולם המשמעות הפשוטה היא שהמרווה הוא גשמי והיורה הוא רוחני, מלשון הוראה ולימוד: ומרוה = אדם שמרווה את צמאונו של הזולת ונותן לו לשתות לפי צרכו; גם הוא יורא = הוא יוכל גם להורות, ללמד את הזולת את תורתו, כי רק מי ששבע ורוה יכול להקשיב לדברי חכמה.

יש קשר הדדי בין קבלה ונתינה בתחום הגשמי ובתחום הרוחני: אדם הנותן לזולת ברכה רוחנית זוכה לדשן ושפע גשמי, ואדם המרוה את הזולת בשפע גשמי יוכל גם להורות ולהשפיע עליו שפע רוחני.

הקבלות

1. הביטויים בפסוק זה, כמו גם בפסוק הבא, מזכירים אירועים מחיי אבותינו (ע"פ מטמונית למשפחות סופרים):

• הביטוי נפש ברכה נזכר ארבע פעמים, בצורות שונות, בפרשת ברכת יצחק לבניו (בראשית כז): פעמיים תברכך נפשי, ופעמיים תברכני נפשך. הביטוי "נפש ברכה" מתאים ליצחק - הוא האיש שנפשו בירכה את בניו; ואכן, יצחק ביקש מבניו שיביאו לו "מטעמים" וידשנו את נפשו, כדי לקיים נפש ברכה תדושן.
• הביטוי מרוה לא נזכר בפירוש בפרשה, אולם מסופר שיעקב הרוה את אביו ביין, ומאוחר יותר נאמר שיעקב הורה תורה לבניו, (בראשית מו כח): "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן"; לקיים ומרוה גם הוא יורא.

2. רק מי שמרוה את צמאונו הגשמי של הזולת יוכל להורות וללמד אותו, ולכן המורה החכמה דואגת לתנאים חומריים נאותים בבתי הספר (פרק ט).