קטגוריה:משלי ג יז

החצי הראשון של הפסוק מתייחס לתחושה האישית של האדם, בינו לבין עצמו. דרכי נועם = דרכים המובילות לתחושה נעימה; דרכיה דרכי נועם = דרכי החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לתחושה אישית נעימה. גם אם לפעמים מרגישים קושי וסבל, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לנעימות. לדוגמה, כשאדם מנסה לנהוג בחכמה, ומתחיל לנוע באימוני כושר גופני, הוא עלול להרגיש קושי וסבל, השרירים שלו מתכווצים וכואבים, אך במשך הזמן הוא מרגיש בריא ונעים יותר. אם הכאב נמשך לאורך זמן, כנראה שהוא לא מתאמן בדרך הנכונה.

חכמי התלמוד השתמשו בעיקרון זה גם כשפירשו את מצוות התורה, למשל: בדיון על מצוות ארבעת המינים שלוקחים בחג הסוכות, עלתה האפשרות ש"כפת תמרים" הכוונה לעץ בשם "כופרא", אך אביי דחה אפשרות זו בטענה שהתורה דרכיה דרכי נועם, "ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים" (בבלי סוכה לב א, רש"י). מסיבה דומה נדחתה האפשרות ש"ענף עץ עבות" הוא השיח הידוע בשם "הרדוף".

החצי השני של הפסוק מתייחס ליחסים החברתיים של האדם, בינו לבין הזולת. וכל נתיבותיה שלום = נתיבות החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לשלום ואחוה בין אדם לחברו. גם אם לפעמים יש עימותים ומאבקים, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לשלום. בכל מקום שבו לומדים תורה בחברותא, התלמידים מתווכחים זה עם זה בצעקות ולפעמים גם בכעס, אך בסופו של דבר משלימים ואוהבים זה את זה, הלימוד המשותף מחכים אותם ומחבר ביניהם. כך גם כאשר הורים מוכיחים את ילדיהם, ומורים מייסרים את תלמידיהם, על מעשים רעים שהם עושים - בתחילה הדבר גורם למאבקים ועימותים, אך בסופו של דבר החינוך נושא פירות ומרבה שלום בעולם.

מכאן, אם מעשה מסויים גורם באופן קבוע למריבות ומאבקים, ואינו מביא לשלום, כנראה שאינו כלול בדרכה של תורה. גם חכמי המשנה תיקנו כמה תקנות הנובעות מעיקרון זה (ראו משנה גיטין ה ח, בבלי גיטין נט ב והלאה):

1. "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל - מפני דרכי שלום" - סדר העליה לתורה הוא קבוע, כדי שלא לגרום למריבות בין המתפללים: "ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי" (ברטנורא שם).

2. "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום" - סדר מילוי המים מאמת המים נקבע על-פי שיקולים גיאוגרפיים אובייקטיביים, כדי למנוע מחלוקות.

3. "מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל, מפני דרכי שלום" - אסור לאדם לקחת בעלי-חיים שנלכדו במלכודת של אדם אחר, למרות שמעיקר הדין הן עדיין אינן שייכות לו, "שאין להם תוך דליקני ליה כליו" (ברטנורא), כדי למנוע מריבות.

4. "אין ממחין ביד עניי גוים בלקט ובשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום" (שם) - למרות שמצוות לקט שכחה ופיאה נועדו לעניי ישראל, קבעו חז"ל שיש לאפשר לעניי גויים ללקט מהם, כדי שלא לגרום לסכסוכים על רקע לאומני.

5. "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו קודם, משום שלום ביתו" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ד יד) - הנר המפיץ אור, המביא שלום בבית, חשוב יותר ממצוות אחרות כגון נר חנוכה או יין לקידוש.

השיקול "מפני דרכי שלום" מופיע כשיקול הלכתי במקומות רבים נוספים בדברי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים.

הפסוק מדבר על דרך ועל נתיב, אבל לא על צעד. לא כל צעד שאדם עושה בדרכי החכמה והתבונה הוא בהכרח נעים, לא כל צעד בהכרח מביא לשלום; רק בסוף הדרך מגיעים לנועם ולשלום.

כך הדגישו חז"ל: "שלא יאמר אדם "אקרא, שיקראוני חכם", "אשנה שיקראוני רבי", "אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה"; אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא, שנאמר... דרכיה דרכי נועם" (בבלי נדרים סב א).

וכך גם המפרשים: "דרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם, שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושג בהשיג את התכלית" (מלבי"ם), "ואם יאמר האדם, שצריך חיי צער להשיג את החכמה, אפשר בתחילתה, אבל בסופה הצער נהפך לנועם, לפי שדרכי החכמה כולם פנימיים שמביאים אל הנועם האמיתי" (רמ"ד ואלי).

שלמה הלך בדרך החכמה והתבונה, ואכן, (מלכים א ה ד): "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב", והסיבה, (מלכים א ה יד): "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֵת חָכְמָתוֹ" (ע"פ פירוש אליהו). העמים כיבדו העריכו את חכמתו של שלמה, והעדיפו לבוא וללמוד במקום להילחם.

בניגוד לתורה שכל נתיבותיה שלום, עוזבי התורה, (ישעיהו נט ח): """דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם; נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם".