[מ] על ידי כך דבריהם יהיו נשמעים. כי מי שאינו בעל הבטחה שפל הוא בפני האדם, שאינו עומד בדבריו, ולא צייתי בעלי דינין אליו אם אינו בעל הבטחה. ועוד, אשר יצווה לעשות - אומר האדם שאינו מדבר באמת לעשות, כי דבריו אינם ראויים לסמוך עליהם, אבל אשר הוא בעל הבטחה כל דבריו שאומר סומכין עליהם:

[מא] ששונאים את ממונם בדין. במכילתא (כאן). ומה שאמר 'כההוא דאמרינן כל דייני דמפקי מיניה ממון כו, הקשה הרא"ם דאם כפר [ו]חייבו לשלם, האי לאו ממוניה הוא, אלא ממון אחרים הוא. והרמב"ן פירש דברי רש"י, דכל ממון שידע שיכול להוציא ממנו בדין, ישנא אותו ויחזיר אותו עד שלא יהיו נתבעים לדין, ואפילו אם ידע באמת שהממון הוא שלו, כגון שקנה עבד בלא עדים, וכיוצא בו. והקשה הרא"ם על פירושו, שהטוען בבית דין עבד שבידך הוא שלי, ואתה מכרתו לי, והנטען אומר לא היו דברים מעולם, נשבע ונפטר, ואין אדם יכול להם להוציא את העבד, כך הקשה הרא"ם. ודברים שאין להם הבנה הקשה על הרמב"ן, דאין הדבר הזה כן בעבד, דאין לו חזקה בעבד ו[ב]כל דבר שדרך ללכת מעצמו, דאמרינן (בבא בתרא דף לו.) דמעצמו הלך העבד אליו, אלא אם יביא שכנגדו עדים שהיה העבד שלו, צריך לחזור לו העבד, אם לא שהחזיק בו שלש שנים. ולכך נקט (הרמב"ן) בדבריו 'עבד', וזה נזכר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (לו.), ובכמה דוכתיה. ואיך יעלה על דעתו לומר כך דישבע היסת, ולא יכול להוציא העבד מתחת ידו, דדבר זה הוא בכלים ודברים שאינם הולכים מעצמם, וזה פשוט:

אלא דעיקר הדברים קשיא, וכי אם יהיה נתבע - לא יהיה דיין, דהוא היה סבור דשמא אף על גב דתבע העבד ממנו קודם שבא לדין, שמא לא יהיה חצוף כל כך לשקר בבית דין שיוציא ממנו העבד בבית דין, ולא נראה לי כלל שיהיה פירוש דברי חכמים שאמרו (בבא בתרא דף נח:) 'כל דיין דמפקין ממנו ממון בדין לאו דיינא' היכי שהוציאו ממנו ממון שלא כדין, דלפי טענת הנתבע - האמת אתו, ומה יעשה שהתובע שלא כדין תובעו. אך פירושו, אם מפקינן ממנו ממון בדין, דאף לפי טענתו אין הדין עמו בזה - לאו דיינא הוא, כיון דלפי טענתו בעצמו הוא חייב, ולא נתן לו הממון. ומה שקורא אותו 'ממונם', הכי פירושו, שכאשר יש להם דין עם אחר הם שונאים את ממונם, ואין רואה זכות לעצמו בשביל אהבת ממונם, ונותנים לחבריהם. אבל אם נתחייב בדין, והוא לא חייב עצמו קודם שבא לבית דין, על כרחך היה זה שהוא אוהב את ממון שלו, וראה זכות לעצמו בשביל אהבת הממון שלו, וזהו'ממונם'. ומאחר שהוא אוהב ממון, אין ראוי להיות דיין. והא דקאמר במכילתא 'אם ממון עצמם אינם אוהבים, ממון אחרים לא כל שכן', הכי פירושו, אם ממון עצמו אינו אוהב, ומוציא ממון מתחת ידו, כל שכן שלא יחוס על אחר, ויוציא בדין ממון מידו, דכל אהבת ממון תלוי במה שאין אדם מוציא ממון מידו, ואם יוציא ממון שלו, כל שכן שהוא מוציא ממון אחר. ואין להקשות אף על גב דהוא אוהב ממון שלו, כיון דאין אוהב ממון אחר, למה אינו דיין, ואין זה קשיא, דאם אוהב ממון שלו - לכל הפחות ממון אחר אין לו לב חזק להציל ולהוציא ממון, שיחוס קצת על חבירו, [ו]מה שאהוב לו לגמרי - לחבירו עושה מקצת, וצריך שיהיה לב חזק להציל העשוק, לכן אינו דיין:

ומה שהביא הרמב"ן את מדרש תנחומא (יתרו, ב) ש'שונאים ממון עצמם כל שכן ממון אחרים' יהיו אומרים אפילו שורף את גדישי אני דונו כהגון, לא מצאתי זה במדרש ילמדנו שלנו מזה כלום. גם כן קשה, דלא נקרא זה "שונאי בצע" אלא 'אוהב את הדין והאמת'. ודברי רש"י עיקר, והוא לשון המכילתא:

[מב] שרי אלפים וכו'. בסוף פרק קמא דסנהדרין (דף יח.), וקא משמע לן דלא תאמר כי שרים מלבר כמשמעות "שרי אלפים שרי מאות", וקא משמע לן דשרים מלגו, דאי מלבר היו - לא היו כל כך דיינים. והקשו בתוספות (שם ד"ה נמצאו) והא חסרי טובא, [ד] כי מפקת כל שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים חסרי ליה טובא, ותרצו התוספות דכל הנך דיינים לא היו בכלל ששים ריבוא:

של ישראל (לעיל יב, לז), אלא זקינים יותר מששים, דלא הוי בכלל המנין. ועוד תרצו התוספות, דמנין השררות קחשיב, דמתחלה היו ממנין שרי עשרות לת"ר אלף, והיו ששים אלפים, כל אחד היה דיין על עשרה אנשים, והחשובים שהיו באלו ששים אלפים נתמנו לשרי חמשים, וכן מן החשובים שבהם לשרי מאות, ומהחשובים שבהם לשרי אלפים. והשתא לא יהיו כל דיינים ישראל אלא ששים אלפים. והא דקאמר (סנהדרין דף יח.) דכל דייני ישראל היו שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות, אינו רק מנין השררות, שכל אחד משרי אלף היה ממונה על עשרה ועל חמשים ועל מאה ועל אלף, כמו שמבואר בדברי התוספות (כ"ה ברא"ם). ולפי פירוש זה צריך לומר דקא משמע לן במנין הזה דשרי אלפים היו השרים מלגו ולא מלבר, דאם לא כן מאי קא משמע לן במנין הזה. וכן מצאתי במדרש תנחומא בפרשת משפטים (אות ו) דקא משמע לן דהשרים מלגו היו ולא מלבר:

והתוספות פירשו [ד]ב"שרי עשרות" לא צריך לומר שהיו הדיינים זקנים יותר מששים, שהיו מן העשרה עצמם. ונראה שמפני שהוקשה להם שיהיו כל כך זקנים יותר מששים - שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות, שכולם היו לדיינים ראויים, ואם כך המספר שהיו ראויים לדיינין - אין ספק שהיו זקנים חמשה פעמים הרבה, שאין כל אדם הגון לדיין, שהרי היה צריך כל התנאים שנזכרו בכתוב, ואין תמיה יותר מזה, ולכך הוצרכו לומר דאצל "שרי עשרות" היו בכלל הדיינים. ולא ידעתי להבין זה, דאם כן יקשה דאצל "שרי עשרות" יהיה הדיין ממונה על ט' אנשים, ואצל "שרי מאות וחמשים אלפים" היו ממונים על חמשים ומאה אלפים שלמים, אצל "שרי עשרות" - מלגו, ואצל שרי [שאר] המספרים - מלבר. ועוד, השתא לא קא משמע לן הברייתא מידי, דלא יתכן כלל דאשמועינן דגבי "שרי עשרות" יהיו הדיינים מלגו, ואצל "שרי חמשים מאות ואלפים" מלבר, וזה לא נזכר בברייתא. ועוד, דדברי נביאות הם אלו, דאצל שרי אלפים מאות וחמישים היו מלבר, ואצל שרי עשרות מלגו, מנא ליה לברייתא לומר כך, שמא בכולם היה מלגו, דומיא ד"שרי עשרות":

ויותר מזה אני תמה על תירוץ התוספות השני, דאיך אפשר שיהיו מנין השררות מנין זה, שאם התוספות מפרשים, כמו שאני סובר, כי "שרי עשרות" היו ממונים על כלל ישראל, לא שיהיו מחלקים ביניהם את ישראל - דיין זה ממונה על עשרה אלו, ולכל דיין מיוחדים אליו עשרה בפני עצמו, שאם התוספות מפרשים כך, אין כאן מנין שררות, שאחר שהיה הדיין ממונה על מאה, איך יתכן שיאמר עליו שהוא שר עשרה בענין זה, ועל כרחך התוספות מפרשים שהיו לכל אחד מדייני ישראל מיוחדים אליו עשרה מיוחדים, וכעין זה ימצא מספר השררות כך; שהיו מיוחדים לכל דיין עשרה אנשים, וגם חמישים ומאה ואלף. ותימה וכי דווקא אלו עשרה אנשים יהיה להם עסק ביחד, ויהיה הטורח על שרי אלף יותר ויותר מן על שרי עשרה, ודבר מבורר הוא זה שלא יתכן כלל. ועוד, מאי קא משמע לן הברייתא דאמרה 'נמצאו דייני ישראל [שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות]', למחשב השררות, אבל בודאי הך ברייתא הא דאמרה 'שרי אלפים [שש מאות]', 'שרי מאות [ששת אלפים]', ולאשמועינן דשרים מלגו כדלעיל:

אבל עיקר הקושי אני מתמיה, דהיה נראה דכך פירושו; 'שרי אלף' אחד מאלף, שהם החשובים יותר, ולא בא לומר כלל שהיה אחד ממונה על אלף כמו שמפרשים התוספות, ולכך הוקשה להם אחר דאפקת שרי אלף לא תמצא כל כך שרי מאות, אלא פירוש 'שרי אלף' החשוב באלפי ישראל, מאלף - אחד, ואותן שש מאות שהובחרו היו דיינים על כל ישראל. והחשובים אחד ממאה, וכן כולם, כאשר ביררו את שש מאות שרי אלפים - אחר כך יש לחלק אותו אלף ולברר את שרי מאות, וכל אותם שהיו במדריגת אחר 'שר האלף' נקראו "שרי מאות", לאפוקי 'שר האלף' לא נקרא 'שר מאה', בעבור שבאלף לא נמצא כמותו, ולפיכך היו מבררים הפחותים ממנו. ואפילו קודם שבררו 'שר האלף', אם היו באים לברר שרי מאות - לא היו מבררים לשר מאה שר האלף, כי אין זה נקרא 'שר מאה' רק 'שר אלף', כי פירוש 'שר מאה' שמדריגתו נמצא במאות, ואם כן אין זה שר האלף, שמדריגתו לא נמצא רק באלף. ולפיכך לא היה ממעט שר האלף מן שר המאות כלום, כי היו מבררים השרים אחר כך מן האלף שנקראו "שרי מאות", בעבור כי מעלתו נמצא במאה, וגם שר האלף בכלל אותו האלף, אבל לא נקרא זה 'שר מאה', אבל 'שר מאה' נקרא במדריגה שהיא פחותה, וזה נראה נכון. ובלאו הכי תוכל לומר כי הפירוש 'שר האלף' אחד מאלף שבכל ישראל, וכן 'שר מאה', וכן כולם, והשתא לא יקשה מידי. ולמה צריך להוציא "שרי אלפים" ויהיו ממעטים מן "שרי מאות", כיון שמנוי הדיינים כדי שיהיו לכל ישראל דיינים כפי צרכן, ואפילו שרי אלפים אם הם תובעים אחרים צריכים דיינים, ולמה ימעטו הם [מ]שרי המאות להוציא אותם מן המאות. ומפני שהתוספות מפרשים "שרי אלפים ומאות" ממונה כל אחד על אלף ועל מאה, והוקשה אחר ש"שרי מאות" שהיה כל אחד ממונה על מאה, אם כן איך היו שרי מאות ממונים על שרי אלפים, וצריך להוציא שרי אלפים מן החשבון כשימנו שרי מאות. אבל כלל אין הפירוש כך, רק "שרי אלפים" שהוברר אחד מן אלף, "שרי מאות" שהוברר אחר ממאה, וכן כולם:

ואני תמה מי מכריח אותנו לפרש "שרי אלפים" הממונים על אלפים, ו"שרי מאות" הממונים על המאות, דלא איירי בהכי, רק שהכתוב אומר - ממספר ישראל, שהם שש מאות אלף (לעיל מב, לז), יש למנות דיין אחד מכל אלף שבישראל. וכן יש לפרש "שרי עשרות", מכל עשרה שבישראל יש ליקח אחד שיהיה דיין. ואין הכתוב מדבר שהם ממונים על ישראל, שאם כן [לא] יהיו ממונים "שרי עשרות" על שרי אלף ושרי מאות, ומכיון שהכתוב אינו מדבר רק שיתמנו דיינים למספר אלפים ומאות, וכן הכל, וכאשר ימנו שרי עשרות לכלל ישראל, שהם שש מאות אלף, בכלל זה שרי אלפים כמו שאר העם, שגם כן שר אלף צריך לו לדיין, לא שיהיה הדיין עליו רק אם היה תובע את אחר שיהיה לו דיין, ולמה נוציא שרי אלף מן הכלל, אין זה שום סברא בשום אופן. לכך אף על גב שמנו מתחילה שרי אלף, היה ממנה שרי מאות מן כלל ישראל, שהם ס' ריבוא, כי אין פירוש 'שרי עשרות' דיינים הממונים על העשרות, רק דיינים שנלקחו אחד מן עשרה, ובריבוי הדיינים איירי קרא, ודברים פשוטים מאד: