פתיחת התפריט הראשי

משלי טז לב: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר."

תרגום מצודות: טוב ארך אפיים מגבור - כי הגבור לא יתגבר כי אם במעשה הגבורה, והמאריך אף יתגבר על כל ב'שב ואל תעשה'; ומושל ברוחו (מי שבידו לכבוש כעסו) הוא טוב מגבור הלוכד עיר מבצר. וכפל הדבר במילים שונות.

תרגום ויקיטקסט: אדם היודע להאריך את אפו ולהתגבר על כעסו הפנימי, טוב יותר מגיבור-מלחמה היודע להתגבר רק על אויביו החיצוניים; וכן, אדם היודע למשול ברוחו ולנהל את מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים, טוב יותר מהלוכד עיר ושולט באנשים רק מצדם החיצוני.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז לב.


דקויותעריכה

טוב ארך אפיים מגיבורעריכה

1. רבים ממנהיגי מדינת ישראל היו מנהיגים צבאיים, רמטכ"לים ואלופים לשעבר. האם מנהיגים צבאיים הם אכן האנשים הראויים ביותר להנהיג את המדינה? לא בהכרח:

טוב יותר לבחור מנהיג מתון, היודע להאריך את אפו ולהתגבר על כעסו, מלבחור מנהיג גיבור-מלחמה, שהרי אם הגיבור יתעצבן על בני עמו, הוא עלול להפעיל את גבורתו נגדם (ראו "הקבלות").

וכן עדיף לבחור מנהיג המושל ברוחו, יודע לנהל היטב את מחשבותיו ורגשותיו, ממצביא הלוכד עיר, כי היודע לנהל את רגשותיו יידע גם לנהל בני אדם, אולם הלוכד עיר - לא בטוח שיידע לנהל אותה לאחר שלכדה.

2. בקבוצות קטנות יותר, הבחירה הזאת אכן נעשית באופן טבעי:

אדם ארך אפיים, היודע להישאר שלֵו ושקול בדעתו גם במהלך עימות עם חבריו, בסופו של דבר יזכה להערכתם ויוכל להנהיג אותם, יותר מאדם גיבור המנסה תמיד לנצח בכל ויכוח;

וכן אדם המושל ברוחו, היודע לשלוט ברגשותיו ויצריו, זוכה לכבוד והערכה ומצליח להשפיע לטובה: כשכולם מתייאשים - הוא מתגבר על רוח הייאוש ומושך את כולם קדימה; כשכולם רודפים אחרי תאוות ותענוגים - הוא מתגבר על רוח התאווה ומשפיע על כולם להמשיך במשימה; ההתגברות על היצר נותנת לו עוצמה פנימית הקורנת גם כלפי חוץ, אנשים חולקים לו כבוד ומושפעים ממנו, והוא יכול להנהיג אותם ללא כל הפעלת כוח; בכך הוא טוב יותר מאדם הלוכד ערים בכוח הזרוע.

3. המשמעות המילולית של הביטויים ארך אפיים, מושל ברוחו, מלשון נשימה ואויר, מאפשרת לנו לבחון את עצמנו, עד כמה אנחנו ראויים למנהיגות: האם אנחנו מסוגלים להאריך אפיים - לקחת נשימה ארוכה כאשר אנחנו כועסים - על מנת להתגבר על הכעס? האם אנחנו מסוגלים למשול ברוחנו - לשלוט בקצב הכנסת האויר אל הריאות - לנשום לאט כשצריך להיות רגועים, ולנשום מהר כשצריך להיות זריזים - ולא לתת לרגשות שלנו להכתיב לנו את קצב הנשימה?

אף לעומת רוחעריכה

1. אף ורוח מציינים שניהם את הנשימה: ארך אפיים הוא היודע לקחת נשימה ארוכה, וכך להרגיע את עצמו ולהתגבר על הכעס, ולכן הפסוק משווה אותו לגיבור. מושל ברוחו הוא היודע לשלוט בקצב הנשימה שלו - לנשום לאט כשצריך להיות רגוע, ולנשום מהר כשצריך להיות נמרץ; הוא יודע לנהל את רגשותיו, כמו מנהיג היודע לנהל את אנשיו ולתת לכל אחד את מקומו; ולכן הפסוק משווה אותו ללוכד עיר.

2. אף הוא כעס; החצי הראשון של הפסוק מתייחס להתגברות על כעס - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג לא יגרום נזק. רוח היא אוסף המחשבות והרגשות של האדם; החצי השני מתייחס להתגברות על כל המחשבות והרגשות - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג יזכה לכבוד והערכה.

3. אף הוא הכעס החיצוני, המתבטא במעשי נקמה. לפי זה, ארך אפיים הוא אדם שמצליח לשלוט בהתפרצות הכעס, ולהאריך את הזמן עד שהיא מתחילה. הכעס הוא אויב קשה במיוחד, ולכן, מי שמצליח להתגבר עליו לזמן מה, הוא טוב יותר מגיבור שמצליח להתגבר על אויב חיצוני; רוח היא הכעס הפנימי, המתבטא במחשבות של נטירת טינה אדם שמושל ברוחו, מצליח לשלוט בכל המחשבות השונות הרבות שעוברות בליבו, וזה הרבה יותר קשה מאשר להתגבר על ההתפרצות החיצונית של הכעס, ולכן הוא טוב יותר מאדם שלוכד עיר שלמה, על כל האנשים השונים הרבים שנמצאים בה (ע"פ מלבי"ם).4. אף הוא הכעס, שהוא אויב גלוי וברור, שהרי הכעס פוגע בכל הגוף; וכדי להתגבר עליו דרושה רק גבורה נפשית, כמו כשרוצים להתגבר על אויב אחד שיש לחסל אותו לגמרי - טוב ארך אפיים מגיבור; רוח היא התאוות, הדיבורים והמחשבות, שהן אויב פחות ברור, שהרי יש בהן הנאה ותועלת לגוף; וכדי להתגבר עליהן דרושות גם תחבולות, כמו כדי ללכוד עיר; וכן דרוש שכל כדי לדעת איזה תאוות להשאיר ואיזה להרוג, כמו כשלוכדים עיר ורוצים להשאיר את תושביה בחיים - ומושל ברוחו מלוכד עיר (ע"פ הגר"א).

הקבלותעריכה

גדעון ויפתחעריכה

גדעון ויפתח היו שני מנהיגים שהנהיגו את ישראל בתקופת השופטים: סיפורו של גדעון מופיע בספר שופטים ו-ח, וסיפורו של יפתח מופיע בספר שופטים יא-יב. שניהם היו משבט מנשה (שופטים ו15, שופטים יא1). גדעון היה מהחלק המערבי של מנשה - הוא גר בעפרה; יפתח היה מהחלק המזרחי של מנשה - הוא גר בגלעד. גדעון נלחם נגד המדיינים, ויפתח נלחם נגד בני עמון.

גדעון לא היה גיבור גדול, אלא פחדן והססן - הוא היה, (שופטים ו יא): "חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן". גם לאחר שמלאך ה' התגלה אליו וציווה עליו לנתץ את מזבח הבעל בעירו, הוא פחד ודחה את העניין ללילה, (שופטים ו כז): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם, וַיַּעַשׂ לָיְלָה". למרות שמלאך ה' שלח אותו להילחם במדיינים, הוא חשש והיסס, וביקש כמה אותות ומופתים עד שהשתכנע (ע"פ בת-ציון בירנבוים, "הפחד בימי גדעון").

יפתח, לעומתו, נקרא גיבור כבר בתחילת דרכו, (שופטים יא א): "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל...". הוא לא פחד להתעמת עם זקני שבטו ולדרוש מהם, (שופטים יא ט): "אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ"; הוא לא פחד להתעמת עם מלך בני עמון בדברים וגם במעשים, ולא ביקש שום אות, אלא יצא למלחמה וניצח.

לאחר המלחמה נתקלו שני השופטים הללו בבעיה דומה - בני שבט אפרים, השבט השכן, האשימו אותם על כך שלא שיתפו אותם במלחמה:


  • גדעון, (שופטים ח א): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?' וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה"
  • יפתח, (שופטים יב א): "וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: 'מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!'"

זוהי האשמה מוזרה מאד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופת השופטים, שבה שבטים נהגו להשתמט ממלחמות של שבטים אחרים. שאול, המלך הראשון לאחר תקופת השופטים, היה צריך להשתמש באיומים כדי להכריח את השבטים להצטרף אליו למלחמה; וכאן, שבט אפרים, שלא נקף אצבע כדי להילחם באויבים בעצמו, מתלונן על כך ש"לא קראת לנו".

אולם, התגובה של שני המנהיגים היתה שונה:


  • גדעון, (שופטים ח ב): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם 'מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם? הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר! בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?' אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה".
  • יפתח, (שופטים יב ג): "'וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי, וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?' וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִּלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם, כִּי אָמְרוּ 'פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה'".

גדעון הפחדן, הירא, ההססן, הצליח להרגיע את בני אפרים ולמנוע מלחמה;

יפתח, הגיבור הגדול, לא הצליח להתגבר על כעסו, ופתח במלחמת אחים שבה נהרגו 42000 איש (שופטים יב6).

לא תמיד הגיבור הוא המתאים ביותר להנהיג; להנהגת העם דרוש מנהיג מתון, שיודע לשלוט בכעסו: טוב ארך אפיים מגיבור.

אבימלךעריכה

בנו של גדעון, אבימלך, היה גיבור הרבה יותר מאביו: לאחר שחיסל את שבעים אחיו, עלה למלוכה בשכם. כשאנשי שכם מרדו בו, (שופטים ט מה): "וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר, וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג, וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח".

הוא המשיך במלחמה על השלטון ולכד עיר נוספת, (שופטים ט נ): "וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ", וגם אותה הוא תכנן לשרוף, אבל אנשי העיר נקטו צעד של ייאוש, (שופטים ט נג): "וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ, וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ".

"הרי, שהיה יותר טוב לו להיות מושל ברוחו מלהיות לוכד עיר, שגרם את מיתתו" (רמ"ד ואלי על משלי טז).

אליאבעריכה

על-פי חכמי התלמוד, ה' בעצמו בוחר את מי להמליך, על-פי מידת הכעס: "כל שכועס - אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו" (ר' מני בר פטיש, פסחים סו:). כדוגמה מביאים את אליאב בן ישי, (שמואל א טז ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אֶל תַּבֵּט אַל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"*. מהמילים כי מאסתיהו אפשר להסיק, שה' דווקא בחר באליאב בעבר, ואז שינה את בחירתו. מה ראה ה' בליבו של אליאב, שגרם לו למאוס בו? ייתכן שהמידה הרעה, שהיתה בליבו של אליאב, היא זו שמתגלה בפרק הבא, ב(שמואל א יז כח): "וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר 'לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרַדְתָּ!'": ה' ראה בליבו את מידת הכעס, והחליט שלא להמליך אותו.

אנשי חילעריכה

אחת התכונות הנדרשות למנהיג, על-פי עצת יתרו למשה, היא ((שמות יח כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע..."*, ופירשו חז"ל: "אנשי חיל - אלו שהן גיבורים במצוות, ומדקדקים על עצמן, וכובשין את יצרן" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ח); פירוש זה כנראה נובע מהפסוק שלנו, המסביר שהגבורה האמיתית של "אנשי חיל" היא הגבורה לכבוש את היצר: "איזהו גבור? הכובש את יצרו; שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר" (משנה אבות ד א).

רעיון דומה מצאנו ב(ירמיהו ט כב): "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". הגבורה והניסיון הצבאי אינם העיקר; עדיף לבחור מנהיג ששומר על קשר עם ה', ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, מאשר מנהיג בעל ניסיון צבאי עשיר*.

רוחותעריכה

ישנו פסוק נוסף שבו רוח נמשלת לעיר, (משלי כה כח): "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה - אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ"*. שטף המחשבות והתחושות שעוברות בליבו של האדם מזכיר את שטף האנשים העוברים בעיר - כל אחד שונה מרעהו, ודרושה חכמה רבה כדי למשול בהם, "להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד".

פסוק נוסף על שליטה ברוח, (קהלת ח ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו"*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/16-32