קטגוריה:משלי טו כו

מה הקשר בין שני חצאי הפסוק? כמה פירושים:

1. החצי הראשון של הפסוק מגנה את הצביעות, והחצי השני משבח את טהרת הלב: "[תועבת ה'] מחשבות רע - המדבר רכות ומחשבותיו לרעה. ו..." "ראוים אמרי נועם להיות טהורים , מבלי תערובות מחשבה רעה" (מצודות). אולם:

- הביטוי מחשבות רע מציין כל אדם החושב רע על רעהו, ולא דווקא אדם צבוע המדבר רכות;

- מבחינה דקדוקית, המשפט טהורים אמרי נועם מתאר את מה שקיים (אמרי נועם הם טהורים), ולא את מה שראוי להיות.

- המציאות מראה שלפעמים, אדם החושב רע על רעהו ומשתדל בכל-זאת לדבר איתו בנעימות, גורם גם לרעהו להתנהג כלפיו בנעימות, וכך מתקן את היחסים ביניהם.

2. החצי השני מלמד על החשיבות של טהרת הלב במיוחד כשרוצים להוכיח את הזולת: "ו[ל]טהורים - והם טהורי הלב... להם לבדם אמרי נועם, כי אין דברי התוכחת מתקבלין לבד מ[אדם]אשר ליבו כפיהו..." (רבנו יונה). לפי פירוש 1 - האמרים הם טהורים, ולפי פירוש 2 - האנשים הם טהורים.

- אולם, לפי פירוש זה חסרה בפסוק את האות ל: "ולטהורים אמרי נועם"; לפי פירוש זה היה מתאים יותר לכתוב: "ואמרי טהורים - נועם".

- ועוד: לפי פירוש זה, החצי הראשון של הפסוק מדבר על תועבת ה', והחצי השני מדבר על נעימות באזני בני אדם.

3. הפסוק כולו מגנה את הצביעות: "ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע - שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים" (מלבי"ם, ודומה לזה דעת מקרא). אולם:

- לביטוי "אמרי נעם" יש משמעות חיובית במיוחד, (משלי טז כד): "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם"*, ואינו מתאים לתאר צביעות.

- גם התואר "טהור" הוא תואר בעל משמעות חיובית, המציין דווקא את נקיון המחשבות, (תהלים נא יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (מסילת ישרים, שער הטהרה), ואין זה סביר שהכתוב ישתמש בו כדי לתאר צביעות. הביטויים המקובלים לצביעות בספר משלי משתמשים בתארים אחרים, כגון (משלי ה ג): "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ".

4. על-דרך הדרש, נעם הוא מניע. במקרים רבים, מחשבות רע נובעות מכך שאדם אינו יודע את המניע של הזולת, אינו יודע מדוע פעל כפי שפעל. אך כשהזולת אומר ומסביר בצורה ברורה את המניע שלו, הוא מטהר את שמו ומטהר את היחסים ביניהם (ע"פ גליה). וראו גם (משלי ב י): "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ, וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם"*.

5. ולענ"ד, המפתח לפירוש הפסוק הוא בהקבלה לנבואת זכריה (ראו "הקבלות"), והוא מלמד שקשר טוב עם ה' מתחיל ביחסים טובים עם הזולת - גם ברמת המחשבות והדיבורים:

תועבת ה' מחשבות רע = ה' שונא מחשבות רעות שאנשים חושבים על אנשים אחרים - מחשבות המתמקדות בצדדים השליליים של הזולת, או מחשבות לפגוע בזולת;

טהורים = רצויים בעיני ה' (ההיפך מ"תועבת ה'"); אמרי נועם = דיבורים נעימים, דברי עידוד תמיכה ונחמה שאנשים מדברים עם אנשים אחרים.

1. שלמה המלך, מחבר ספר משלי, היה גם זה שבנה את בית המקדש הראשון, בית שרק אנשים טהורים רשאים להיכנס אליו. בפסוק זה מלמד שלמה, שכדי להיכנס לבית המקדש, אין זה מספיק שהגוף טהור - גם הדיבורים והמחשבות צריכים להיות טהורים, כדברי דוד אביו, (תהלים כד ג): "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

2. בית המקדש שבנה שלמה נחרב לאחר כמה מאות שנים, ובני ישראל יצאו לגלות. כעבור מספר דורות, בימי שיבת ציון השניה, ניבא הנביא זכריה, והזכיר גם הוא את המחשבות והדיבורים בין אדם לחברו כתנאי לכך שנוכל להמשיך ולשבת בארץ ישראל, (זכריה ז ט): "הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב... כֹּה אָמַר" " ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו; וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אֶל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ראו איך להפוך את הצום הבא ליום שמחה?).

נבואת זו מקבילה לפסוקנו מכמה בחינות:

- הפסוק שלנו מגנה את המחשבות הרעות, וגם זכריה מגנה את המחשבות הרעות. בהמשך נבואתו הוא אף מדגיש, שהמחשבות הרעות שנואות על ה', (זכריה ח יז): "אֵלֶּה הדְּבַרים אֲשֶׁר תעשו... וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם ... כִּי אֶת כָּל אַלה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

- הפסוק שלנו מדבר על טהרה, מושג המזכיר את בית המקדש. גם נבואת זכריה נאמרה בקשר לאבל על חורבן בית המקדש. אנשים שאלו את זכריה אם צריך להמשיך ולהתאבל למרות שבית המקדש כבר נבנה; זכריה אמר, שמבחינת ה', אין זה חשוב אם מתאבלים או לא, העיקר שמקיימים את ההנחיות שה' נתן לנביאים הראשונים, שאחת מהן היא, לא לחשוב רע על הזולת.

- רמז נוסף נמצא בפסוק הקודם בספר משלי, (משלי טו כה): "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה', וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה"*. ה' הורס בית שבעליו גאים, כדי לחזק את גבולה של האלמנה. גם נבואת זכריה, שהבאנו למעלה, מדגישה את חשיבות היחס ההוגן ל"ואלמנה ויתום, גר ועני", כתנאי לקיומו של הבית.

מכאן קל להבין את משמעות הפסוק ואת הקשר בין שני חצאיו. שני חצאי הפסוק מדברים על ריחוק מה' וקירבה מה': החצי הראשון מדבר על תועבת ה' - מושג מקביל לטומאה וריחוק; ה' מתעב ומרחיק מביתו את האנשים החושבים רע. החצי השני מדובר על טהורים - הראויים להתקרב ולהיכנס אל בית ה'; ה' מקרב אל ביתו את האנשים המדברים אמרי נועם אל החלשים - וחסד ורחמים עשו איש את אחיו; ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו.

3. הדברים נכונים עד ימינו: כדי שנזכה להיבנות בפעם השלישית, יש לטהר את הלב ממחשבות רעות על הזולת שהן תועבת ה', ולהרגיל את הפה לדיבורים נעימים שהם טהורים ורצויים בעיניו. כך תתקיים בנו סופה של נבואת זכריה שנזכרה למעלה, (זכריה ח יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".