קטגוריה:משלי ב י

הפסוק מתחיל במילה כי, והוא מהווה נימוק לקריאה שנזכרה בתחילת הפרק, "תטה לבך לתבונה!". בפרק מובאים שני נימוקים עיקריים, מדוע כדאי לקרוא לתבונה:

הנימוק הראשון הוא בפסוקים 3-9: "כי אם לבינה תקרא... אז תבין יראת ה'... אז תבין צדק ומשפט...": כדאי להשקיע בתבונה כי יש בה תועלת, היא עוזרת לאדם להבין עניינים חשובים בעולם האלהי ובעולם האנושי.

הנימוק השני מתחיל בפסוק שלנו: "כי תבוא חכמה בליבך, ודעת לנפשך ינעם" - כשתשקיע בתבונה, תרגיש איך החכמה והדעת שלמדת מתיישבת בליבך, וזה ינעם לך מאד (מצודות).

בפסוק הבא נאמר, שהתבונה גם תשמור ותציל אותך מפיתויים, ויש קשר בין הדברים: כשאדם לומד את החכמה רק באזניו, רק שומע ומשנן, הנפש משתעממת ומחפשת סיפוקים במקומות אחרים; אך כאשר אדם מביא את החכמה אל ליבו , שהוא מקום המחשבות, המקום שבו נמצאת התבונה - הדבר נותן נעימות ומתיקות לנפש, וכבר אינה נמשכת לפיתויים חיצוניים.

המילה ינעם נזכרת גם ב(משלי ט יז): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"*. שם המשמעות היא שלילית, כי שם ההשגה בדעת ה' היא לא מדעת האדם עצמו על ידי עמל ויגיעה, לכן אין ערבות אמיתית לתובנות שהאדם משיג. למה הדבר דומה, להעתקה במבחן, התלמיד אומנם מוציא ציון טוב, הוא מרוצה מהציון, אבל הוא לא השיג אותו מדעתו, לכן ישנה מתיקות כביכול מהלימוד, אבל בסתר ישנה הרגשה של סתירה פנימית. על פניו התלמיד מקבל שבחים על ההשגים שכביכול הוא השיג, אבל מתחת לפני השטח המים גועשים, הם היו אמורים לתת לו טעם של מתיקות, אבל בפועל הלחם = התוצאה שכביכול השיג, סותר את הנעימות שהיה אמור להרגיש מהתוצאות החיוביות של המבחן (ע"פ גליה).