ביאור:משנה כלים פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

מבוא למסכת כלים

מסכת כלים היא הראשונה בסדר טהרות, והיא עוסקת בכלים השונים העלולים להפוך לטמאים, ובלשון חכמים - "כלים המקבלים טומאה".

את התוספתא על מסכת כלים נהוג לחלק לשלושה חלקים: בבא קמא (שבעה פרקים), בבא מציעא (אחד עשר פרקים) ובבא בתרא (שבעה פרקים). יש המחלקים כך גם את המשנה (עשרה פרקים בכל חלק).

בתחילת המסכת מוקדש פרק מיוחד למונחים "טומאה" ו"קדושה". שני המונחים מהופכים זה לזה, ולמרות זאת שניהם דומים: יש איסור על טומאה במקום הקדושה, ואין לערב בין הטומאה והקדושה, אבל כשם שהטומאה עלולה להתקדם ולעבור ממקום למקום כך גם הקדושה.

אחד המקורות המעניינים מבחינה זו הוא פסיקתא דרב כהנא ד ז, שם קובע ר' יוחנן בן זכאי באזני תלמידיו "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של הקב"ה היא". כלומר, אין מדובר בתכונה מהותנית אוביקטיבית של טומאה או של טהרה (וכן קדושה וחולין) - אלא מדובר בנורמות הלכתיות בלבד.

המקור הזה משקף מגמה של חז"ל לנומליזציה של הטומאה והקדושה, דהיינו הפיכתן מרעיונות מיתיים לנורמות הלכתיות. מגמה זו ניתנת לפנינו גם בפרק הראשון של המסכת, המציג את דרגות הטומאה ואת דרגות הקדושה כפונקציות של איסורים וחיובים הלכתיים, ומתעלם מאופציות אחרות, כמו שימוש בפסוקים המבטאים את הקשר של המקדש לקב"ה כביטוי לקדושתו. המשנה קובעת שאין קדושה מעבר למצוות המתחייבות מהמקום, וזו בעיניה הקדושה או הטומאה כולה.

ניתן להסיק מתפיסה כזו שאין כל רע כשלעצמו בטומאת הכלי, ואף ניתן למצוא בטומאה זו היבט חיובי: הכלי העלול להיטמא הוא כלי המכיל דבר מה, ואילו כלי שבור או כלי שאינו מסוגל להכיל דבר - טהור. הגדרות אלו עשויות להתפס גם כמטאפורות לבני אדם: אלו מביניהם ה"מקבלים טומאה" הם דווקא אלו המכילים ידע או תורה; ופשוטיהם - טהורים.

המסכת אינה עוסקת בטיהור הכלים ע"י הזאה, חוץ מבעיות של הטבלת כלים גדולים - ראו פרקים יח-יט. בדרך כלל טיהור הטומאה במסכת הוא ע"י שינוי בגוף הכלי הטמא.

פרקים ב-י עוסקים בטומאת כלי חרס. כלים אלו היו רוב הכלים השימושיים בעולם העתיק, והכלל העיקרי בהם הוא שאין כל דרך לטהרם אם נטמאו, אלא יש לשברם. שבירתם היא טהרתם, בניגוד לתפיסת אנשי קומראן, במגילת המקדש, שגם השברים טמאים. המשנה מקדישה דיון רחב לשאלת ההגדרה של כלי שבור או מנוקב לעניין זה (פרק ג). מצד שני, אין טומאה בכלים שהם בתהליך יצור, ולא הושלמו - בנושא זה ובהגדרות הכלי המוכן עוסק פרק ד, ובו מופיעים גם כלים מיוחדים, שגבולותיהם אינם ברורים מאליהם. רוב כלי החרס היו זולים, יחסית, ולא היתה מניעה מיוחדת לשבירתם אם נטמאו.

אחד הכלים הגדולים והחשובים מחרס היה התנור. מדובר בכלי גדול וגבוה, שפעמים רבות עמד בחצר משותפת ושימש כמה משפחות בבת אחת. תנור כזה - קשה להקפיד על טהרתו. לכן עוסקת המשנה בדרכים "לשבור" את התנור בלי לשבור אותו לחלוטין, כלומר לפרקו ולהרכיבו מחדש, כדי לבטל את טומאתו (פרק ה).

התנור והכיריים הוזכרו במפורש בויקרא יא לה, ככלים שיש לנתצם אם נטמאו. בעניין זה כיריים הם כלי בעייתי מכיוון אחר: הבישול היה פעמים רבות על כיריים מינימליות, כלומר על שתים או שלוש אבנים שהונחו מסביב למדורה, ולפיכך עולה השאלה מה יש לנתץ, והמשנה דנה (פרק ו) בכיריים כאלו ובשאלה כיצד להתמודד עם טומאתן, וכן בשאלת הטומאה של איזור הכיריים והמקום בו הן מוצבות (פרק ז).

פרק ח דן בשאלת הקשר בין התנור הטמא לבין טומאת האוכל שהתבשל בו, ומציע דרכים לנתק בין השניים.

פרקים ט-י עוסקים ב"צמיד פתיל", כלומר בכלי חרס סגורים, שהטומאה אינה חודרת אליהם אפילו אם היו במקום טמא, כגון פך השמן שבסיפור החנוכה: פרק ט מטפל בשאלת הפסול של המכסה, העלולה לגרום לטומאת האוכל - ופרק י, בסיום הדיון בכלי חרס, מדגיש את הצד המיקל, ואת כוחו של המכסה למנוע את הטומאה מלחדור פנימה.

פרקים יא-יד מוקדשים לכלי מתכת. פרק יא מציג את העקרונות של כלים אלו, שהם טומאה החלה על המתכת עצמה: כלי המתכת הטמאים שנשברו - טהורים, כמו כלי החרס, ולכן גם כאן מוקדש מאמץ ניכר להגדרת "כלי מקולקל"; אבל בניגוד לכלי החרס, אם חזרו והתיכו אותם, ועשו מהם כלים חדשים - המתכת טמאה והכלים טמאים שוב.

כלי המתכת המוצגים במסכת שימשו פעמים רבות לשימושים שליליים, כגון כליאה או פגיעה באנשים, ובפרק יב מודגשת תכונה שלילית זו.

רבים מהכלים הכילו מתכת ועץ גם יחד. במקרים כאלה הכלל הוא שעיקר הכלי קובע, ואין מתחשבים בטפל לו. כמובן יש לפרט איזה כלי הוא העיקר (פרק יג). כאן יש מקום חשוב למקובל ולנורמות החברתיות, ובמקרים אלו גלוי לעין הקשר שהוזכר בתחילת המסכת, בין הגדרת ה"טומאה" לבין המקובל בחברה.

פרק יד עוסק בשאלת הגדרת הפגם בכלי המתכת, שבגללו אין הם ראויים למלאכתם וטהורים - בין שנגרם הפגם בתהליך הייצור בין לאחריו - וכן בשאלה של ייצור הכלים הללו ותחילת השימוש בהם במקביל לפרק ג שעסק בכלי חרס.

פרקים טו-טז מוקדשים לכלי עץ: פרק טו מונה את כללי כלי העץ: כלים גדולים מאד טהורים, כי אינם עשויים להטלטל עם תכולתם; כלים מקצועיים טמאים - וכלים ביתיים טהורים; המתלים של הכלים טהורים בדרך כלל, ואילו כלי הנגינה של המקדש טהורים. פרק טז מגדיר גם במקרים אלו את הכלים הבלויים ושאינם מוכנים עדיין, ומטפל גם בשאלת האריזות והעטיפות של הכלים השונים, תוך קביעת הכלל שהכלים המשמשים כלים אחרים אינם מקבלים טומאה. ראוי לציין שהגדרת הכלי המוכן, שמקבל טומאה - תלויה גם בכוונה ובמחשבה של בעליו, ראו משנה טז, א; אבל טהרת הכלי כרוכה בשינוי מעשי - ראו לקמן כה, ט.

פרק יז מסכם את הגדרת הכלים השבורים, שאינם מקבלים טומאת מת, ומרחיב בכל נושא השיעורים שקבעו חכמים. שיעור החור שמטהר את הכלים נקבע כאחיד, למרות שהכלים עצמם משמשים למטרות שונות. גם מידות רבות אחרות שקבעו חכמים הן אחידות וסטנדרטיות. עם זאת ניתן להבחין במגמות של הקלה או החמרה בשיעורים שונים. בהמשך הפרק מובאות שתי סיבות עיקריות לטומאת כלים מחומרים שונים: מפאת החומר שממנו הם עשויים ומפאת הצורה שלהם ככלי קיבול.

פרקים יח-כד מוקדשים להשוואות בין מקורות טומאה שונים, בעיקר טומאת מת לעומת טומאת מדרס ומרכב של זב. המדרס והישיבה של הזב מטמאת כלים המיועדים לכך, ובניגוד לטומאת מת אינה תלויה בשאלה האם יש להם כלי קיבול.

פרק יח עוסק בטומאת ארונות ומיטות, בטומאת חלקיהם ובפירוקם. פרק יט משווה בין טומאת מת לטומאת מדרס, החלה על מיטה ועל חלק מהתיבות והקופסאות המתאימים לישיבה. פרק כ מוקדש בעיקר לטומאת המדרס, ומטפל בטומאת הכרים והכסתות, ובביטול טומאת המדרס ע"י שינוי במטרת הכלי. פרק כא עוסק בטומאת כלים מורכבים המשמשים למלאכה, כגון הנול, בית הבד וכו'. הוא מחולק למתקנים נשיים לעומת מתקנים גבריים. פרק כב עוסק בטומאת שולחנות כסאות וספסלים, ופרק כג מוקדש לטומאת המרכב, השונה בכמה פרטים מטומאת המדרס הכללית.

פרק כד מסכם את ההשוואות הנ"ל ומפרט שורה של השוואות מהסוג "שלושה ... הם: אחד טמא מדרס, אחד טמא מת ואחד טהור". ברובו הוא חוזר על הבחנות שכבר נשנו בפרקים יח-כג, או על כאלו שיופיעו להלן.

פרקים כה-כז כוללים דיון בשינוי היעוד של כלים שונים, המטהר אותם מעצם השינוי:

פרק כה חוזר לדיני כלים הטמאים טומאת מת, ודן במבנה הכלים, תוך הבחנה בין תוך הכלי, אחוריו ובית הצביעה (הידית) שלו. בסופו נקבע הכלל ששינוי מטרת הכלי עשויה לטהר אותו בתנאי שהיא כרוכה במעשה, או לטמא אותו - לעניין זה מספיקה כוונה של בעל הכלי. פרק כו מוקדש לכלי עור, וחוזר גם בהם על אותו עיקרון - הפעם הוא תקף גם לטומאת המדרס. פרק כז מוקדש לטומאת הבדים, ומפרט חמישה מקורות טומאה שונים לגבי הבד: טומאת מת של כלים, טומאת מדרס, טומאת אוהל, טומאת מדרס של אריג בגודל 3X3 טפחים וטומאת מת החלה על מטלית בגודל 3X3 אצבעות. גם פרק זה מסתיים בביטול הטומאה החלה על בגד ע"י שינוי יעודו.

פרק כח עוסק בטומאת הבד, בהמשך לפרק כז, ומתאר את דיני הטומאה המיוחדת לבד של 3X3 אצבעות, תוך הצבעה על בדים היוצאים מהכלל עקב תפקידיהם המיוחדים.

פרק כט עוסק בחיבורים לחפץ טמא, בעיקר בחוטים היוצאים ממנו או בידיותיו, ודן בשאלת גבול החפץ הטמא.

פרק ל עוסק בכלי זכוכית, שטומאתם מגזירת חכמים בלבד, ובכל זאת יש דמיון ביניהם לבין כלי חרס שבהם נפתחה המסכת, שהרי יצור הזכוכית כמו יצור כלי החרס הוא ע"י חימום של חומר מהאדמה. הפרק מסתיים בטהרה, ובסופו אומר ר' יוסי: אשריך מסכת כלים, שנכנסת בטומאה - ויצאת בטהרה".

מבוא למסכת כלים ומבנה המסכת

דרגות הטומאה והקדושה

חטיבה I: אחת עשרה דרגות הטומאה

לגבי שרצים - ראו ויקרא יא כט-ל.

לגבי שכבת זרע - ראו ויקרא טו טז - יז. וראו תוספתא א, א, המחלקת בין שכבת זרע ושרצים.

לגבי טמא מת - ראו במדבר יט יא.

לגבי מצורע בימי ספרו ראו נגעים יד, ב.

בסך הכל נמנות במשנה 11 דרגות של טומאה: מטמא המת עד למת עצמו, ובמשנה ו-ט יש גם 11 דרגות של קדושה.

(א) אֲבוֹת הַטְּמָאוֹת: דרגת טומאה [המשנה מונה דברים שטמאים בדרגת הטומאה "אבות הטומאה"]. הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, אדם שנטמא במת וּמְצֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, לאחר שהמצורע נרפא מטומאתו, הוא סופר עוד שִבְעה ימִים שבהם הוא עדיין מטמא, ורק אז מביא את הקָרְבנוֹת. שבעת ימים אלו נקראים: "ימי ספרו".

וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה ומי אפר פרה אדומה שאין מהם מספיק כדי להזות על האדם ולטהרו [כדי להטביל בהם ראשי גבעולי אזוב].

הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמִּין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, בנגיעה וּכְלֵי חֶרֶשׂ בְּאָוֵיר, אם היו בתוך כלי חרס - נטמא גם אויר שבתוך הכלי. וְאֵינָן מְטַמִּין בְּמַשָּׂא: אדם או כלי שנושאים את הטומאה, אך אינם נוגעים בה - טהורים.

לעניין מי חטאת ראו תוספתא פרה ח, ז, שהשימוש בהם מטהר את המזה ואת האדם שעליו היזו בבת אחת.

וראו תוספתא א, ב, המבחינה בין נבלה למי חטאת. וראו ספרי במדבר קכז, שבנבלה יש גם טומאת היסט, כמו בזב ובמת, אבל היא חלה רק עד הערב.

(ב) לְמַעְלָה מֵהֶן: מקורות טומאה בדרגה גבוהה מהמקורות השנויים במשנה הקודמת נְבֵלָה, כזית מבשר של נבלה [חיה/בהמה שמתו מוות טבעי] וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה הכשרים לטהר טמא מת בכמות המספיקה לטהר, שנישאו ממקום למקום שלא לצורך

שֶׁהֵן מְטַמִּין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים, שמקורות הטומאה שנזכרו במשנתנו לא מטמאין אדם וכלים רק במגע, אלא גם במשא [אפילו שאינו נוגע בטומאה], ואם האדם נוגע בבגדים - אז גם הבגדים טמאים וַחֲסוּכֵי בְגָדִים - בְּמַגָּע: אבל כשהאדם רק נוגע בנבלה או במי חטאת ולא נושא אותם - בגדיו לא נטמאים.

ראו ספרא זבים פרק ז י: הבועל נידה מטמא את כל מה שתחתיו, אפילו לא נגע בו.

אבל ראו תוספתא א, ג, שלעניינים מסוימים קלה טומאתו מטמא מת. וכן ראו שם, שזובו של זב חמור לעניינים מסוימים ממרכב.

מטמא במשא - את מי שנושא אותו.

מטמא תחת אבן מסמא - מטמא אפילו אם מעל המרכב יש אבן גדולה, ועליה יושב האדם.

חלק מגעו ממשאו - ראו לקמן כג, ג, וכן ראו ויקרא טו ט, וספרא זבים פרק ג א.

(ג) לְמַעְלָה מֵהֶן: בּוֹעֵל נִדָּה - שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

לְמַעְלָה מֵהֶן: זוֹבוֹ שֶׁלַּזָּב, וְרוֹקוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה

שֶׁהֵן מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.

לְמַעְלָה מֵהֶן: מִרְכָּב - שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַחַת אֶבֶן מְסָמָא.

לְמַעְלָה מִן הַמִּרְכָּב: מִשְׁכָּב - שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ.

לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב: הַזָּב - שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב.

(ד) לְמַעְלָה מִן הַזָּב: זָבָה - שֶׁהִיא מְטַמָּא אֶת בּוֹעֲלָהּ. כבועל נידה

לעניין טומאת הזבה המטמאת את בועלה ראו תוספתא זבים ג, א.

לגבי ההבדלים בין טומאת מצורע לבין טומאת מת ראו נגעים יג, ז.

עצם מטמאת שבעה ואינה מטמאת באוהל, ראו גם תוספתא נידה ו, ז.

לעניין ייחודה של טומאת המת ראו גם תוספתא מגילה א, יב.

לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה: מְצֹרָע - שֶׁהוּא מְטַמֵּא בַבִּיאָה. כשנכנס לבית מטמא את כל מה שבו

לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה - שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. את הנוגע בה או נושאה

חָמוּר מִכֻּלָּם: הַמֵּת - שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאָהֵל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמִּין.

היררכיות

המשנה מתארת את הטומאה, ובהמשך גם את הקדושה, באופן היררכי; ואילו התוספתא א, א-ד, (ובענייני הקדושות בהלכות ה-ו, וכן עולה גם מתוספתא אהלות ג, ד,) מדייקת שלא מדובר בהיררכיה פשוטה, ושניתן לסדר את הטומאות גם בדרכים נוספות. לכן מסיקים חכמים באהלות ב ד שיש המטמאים במגע ובאהל ואינם מטמאים במשא (הגולל והדופק); אבל ר' אליעזר מטמא אותם במשא כי הוא עומד על ההיררכיה; ויתכן שהוא בעל משנתנו.

חטיבה II: המסע אל הטומאה

(ה) עֶשֶׂר טְמָאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:

המשנה מתארת מסע דמיוני של אדם (בסגנון מפיסטו) אל הטומאה החמורה. התחנות במסע אינן חופפות את דרגות הטומאה שבחטיבה I, כי אדם לא יכול להיות זב וגם זבה, וכו'. כאן יש באמת עשרה שלבי טומאה.

לגבי מחוסר כיפורים - ראו כריתות ב, א. טבול יום - מי שטבל, אבל השמש עוד לא שקעה. המעשר הוא מעשר שני. לגבי בעל קרי - ראו טבול יום ד, א. משכב של בועל נידה מטמא רק טומאת אוכלין ומשקין, ואילו משכב ומושב של זב שראה שתי ראיות מטמא גם אדם וכלים - ראו נדה לב ב. ראיות הזב - ראו ויקרא טו יג. טבילה במים חיים - ראו מקואות א, ח. המצורע המוסגר - ראו ויקרא יג ד. מוחלט - ראו נגעים ח, ח. תגלחת וציפורים - ראו ויקרא יד ד-ה. אבר הפורש מהאדם - ראו אהלות ב, ג.

ר' יהודה נותן שיעור למונח "כדי להעלות ארוכה", ע"י בדיקה של היקף האיבר באמצעות חוט ערב, ראו עוקצין ב, ב. וראו הגדרה שונה בתוספתא א, י.

מְחֻסַּר כִּפּוּרִים - אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ, וּמֻתָּר בִּתְרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.

חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם - אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר.

חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי - אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.

חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה - מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת

מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן;

רָאָה שָׁלוֹשׁ - חַיָּב בַּקָּרְבָּן.

חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר - מְטַמֵּא בַבִּיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה, וּמִן הַפְּרִימָה, וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַצִּפֳּרִין.

וְאִם הָיָה מֻחְלָט - חַיָּב בְּכֻלָּן.

פָּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי עצם כשעורה, ראו משנה ד - מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוּ מְטַמֵּא בְאָהֵל.

אִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי כדלהלן, וטמא טומאת מת - מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאָהֵל.

שֵׁעוּר הַבָּשָׂר - כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב - יֵשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.

חטיבה III: עשר דרגות הקדושה

קדושת א"י היא בכך שרק בה מקיימים מצוות התלויות בקרקע, ראו קדושין א, ט. כאן הודגשו הביכורים המובאים בפאר רב, ונחשבים קרבן - יותר מהתרומה וממע"ש; וראו גם ביכורים ב, ד.

אפשר לפרש את המשנה בדוחק גם כאוסף של הלכות המביאות את הקדושה לביטוי, אבל פשוט יותר לבאר אותה כהגדרת הקדושה כעניין הלכתי גרידא, וראו גם בביאור למשנה ט לקמן.

(ו) עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

מַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ? זו הגדרת הקדושה. ויש אומרים - בכך היא מתבטאת שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר, וְהַבִּכּוּרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

(ז) עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה

להגדרת ערי חומה ראו ערכין ט, ו. אין קוברים מצורע מת בעיר המוקפת חומה, אם גופתו יצאה ממנה, וראו תוספתא א, יא.

שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן מְצֹרָעִין, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת מותר לסובב את גופת המצורע בכל העיר עַד שֶׁיִּרְצוּ עד שיגיעו למקום שרצו לקבור אותו; יָצָא - אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.

קדושת ירושלים - ראו מכות ג, ג, וראו רשימת ענייני קדושה וייחוד של ירושלים בתוספתא נגעים ו, ב.

הר הבית, החיל ועזרת הנשים - ראו מדות פרק ב. טבול יום ומחוסר כיפורים - ראו משנה ה. סמיכה ותנופה - ראו מנחות ד, ט, ושם ה, ו-ז.

טמא מת מותר להכנס להר הבית, למרות שטומאתו מחייבת הזאה בשלישי ובשביעי, והשוו אהלות פרק ב, המצביע על חומרת הטומאה הזו. והשוו במדבר יט, שם נשאר הטמא במחנה, לבמדבר ה ב, שם הוא משולח ממנו. בתוספתא (א, ט) הלכו צעד נוסף והתירו אף למת עצמו להכנס להר הבית! - וראו מכילתא ויהי פתיחתא

(ח) לִפְנִים מִן הַחוֹמָה של ירושלים מְקֻדָּשׁ מֵהֶן - שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לַשָּׁם.

הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִין לַשָּׁם.

עֲזָרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לַשָּׁם

וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה - שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִין נִכְנָס לַשָּׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֲזָרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה

שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לַשָּׁם אֶלָּא בְשָׁעַת צָרְכֵיהֶן: לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה.

הביטוי "בין האולם למזבח" הוא מיואל ב ט. והשוו תוספתא סוטה ז, ה, שלצורך ברכת כהנים נכנסו לשם ועמדו על מעלות האולם גם כהנים בעלי מומים. בחג הסוכות, במסגרת הקפת המזבח שבמצוות ערבה, היו כל העם נכנסים לשם (ראו סוכה ד, ה.) בשני המקרים מדובר על כניסה שאינה לשם עבודה, וראו את הדיון בין ר' אליעזר לבין שמעון הצנוע בתוספתא א, ו.

להגדרת המקומות במשנה - ראו מדות ה, א.

לדעת ר' יוסי אין הבדל בין קדושת ההיכל לבין קדושת "בין האולם למזבח", ולשיטתו אכן יש עשר קדושות ולא אחת עשרה. לגבי הפרישה בשעת הקטרה ראו תמיד ו, ג.

המשנה אינה מונה את אבן השתיה כמקודשת מקודש הקודשים, למרות ש"ממנה נברא העולם" (יומא נד ב, ויקרא רבה כ ד), כי אין בה מצווה מיוחדת, ולכן אינה מקודשת במיוחד.

הדרגות ארץ ישראל - ירושלים - בית המקדש - קדש הקדשים נמנות כמקום כוונת התפילה בתוספתא ברכות ג, טו-טז.

(ט) "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ" מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה - שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִין לַשָּׁם.

הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶן

שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם, אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁעַת הָעֲבוֹדָה.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ" שָׁוֶה לַהֵיכָל:

שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִין לַשָּׁם.

וּפוֹרְשִׁין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעַת הַקְטָרָה.