ביאור:משנה מסכת שבת

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת שבת: מדיני הוצאה וטלטול אל איסורי מלאכה בשבת

מבוא לסדר מועד

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת שבת

מסכת שבת נחשבת כעוסקת בהלכות השבת, אבל למעשה חלקים חשובים מהלכות אלו אינם נמצאים בה, כגון כל דיני המקדש בשבת, תפילות השבת, קריאת התורה והקידוש. ראו מעט מדיני הקרבנות בתוספתא מנחות ה, א-ב.

יתכן, אולי להסביר את ההתעלמות במסכת מענייני המקדש בעזרת התיאור של א"י השל (בספרו: השבת - משמעותה לאדם בימינו, ירושלים תשמ"א) את השבת כמקדש בזמן ולא במקום.

המסכת כתובה מנקודת מבט של האזרח הפשוט, ומדגישה את מימד הבית הפרטי והמשפחה, בהתאם לסולם העדיפויות של הפרושים. איסורי המלאכה בשבת, הנחשבים בעינינו כיום לעיקר מצוות השבת, מופיעים רק באמצע פרק ז, ואינם מודגשים במסכת.

עורך המסכת הדגיש את איסורי והיתרי ההוצאה מרשות לרשות, והקדיש להם כשליש מהמסכת, ובנוסף את רוב מסכת עירובין. ההוצאה מרשות לרשות מדגישה גם היא את ממד הבית הפרטי בשבת.

ניתן לראות עניין זה כחלק מתהליך היסטורי: בימי בית שני היו שהבינו את מצוות השבת כחובה לשבת בבית ולא להוציא ממנו דבר, על פי שמות טז כט. כך למשל נהגו האיסיים והצדוקים, ככתוב במגילת ברית דמשק (יא, 7-8) "אל יוציא איש מן הבית אל חוץ ומן החוץ אל בית", וראו גם ספר היובלים ב, מט-נ. נראה שמדובר בתפיסת לשון ה"שבת" כנגזרת לא מ"שביתה" אלא מ"ישיבה" בבית. השבת הפכה ליום חג המשפחה, ובמוקדה עמדו ארוחות השבת והדלקת הנרות.

חז"ל, שהניפו את דגל לימוד התורה וחיי הקהילה, התירו לצאת מהבית לבית הכנסת, ולכן לא יכלו להזדהות עם תפיסה כזו. הם העדיפו לפרש את איסור היציאה כאיסור הוצאת חפצים. נראה שלשונם (בתחילת פרק ו) "במה אשה יוצאה" עומדת בריש גלי כנגד הפסוק "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז כט). בהמשך התהליך ניכר שעברו מהתמקדות באיסורי היציאה וההוצאה מהבית בשבת אל ההגדרות של איסורי המלאכה, ואכן בתלמודים ואחריהם הפכו ל"ט המלאכות לעיקר הגדרת השבת.

בפרק א מופיעה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על קדושת השבת: לדעת בית שמאי זמן השבת מקודש, ואין לאדם רשות להשתמש בו. לעומתם בית הלל מציגים תפיסה לפיה מוקד האיסורים בשבת הוא האדם, המקיים את השבת. כתוצאה מתפיסות אלו נטו בית שמאי לאסור גם על ניצול הזמן של השבת למלאכות הנעשות מעצמן, ובית הלל התירו אותן.

מצוות השבת מופיעה במקומות רבים בתנ"ך, אבל הביטוי החוזר "לא תעשה כל מלאכה" אינו מבואר, וניתן להבינו בכמה דרכים: איסור להתפרנס או לצאת מן הבית (המודד את המלאכה לפי הכוונה שמאחוריה, לנצל את השבת לרווחת האדם, והנלמד מפרשת המן בשמות טז.) איסור להשתלט על הטבע (הנלמד מהקשר בין השבת לבין בריאת העולם) או איסור לעשות מלאכה קשה פיזית (הנלמד מהקשר בין השבת לבין יציאת מצרים). הדוגמאות המפורטות לאיסורי שבת במקרא הן מעטות, וקשה להציג עיקרון אחד משותף לכולן. הן כוללות את איסור איסוף המן, החריש והקציר, הבערת האש וקישוש העצים. בנביאים נוסף על כך גם איסור להכניס או להוציא סחורות מהעיר (ראו ירמיה יז כא). חז"ל רמזו לעניין זה באמרם "הלכות שבת... כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (חגיגה א, ח.)

בסופו של דבר, בחרו חז"ל שלא להכריע בין האפשרויות השונות להגדרת המלאכה האסורה, אלא מנו (ז, ב) 39 אבות מלאכה, המוגדרים על פי מטרותיהם ולא לפי אחד הקריטריונים דלעיל. המספר 39 מנומק כמספר המקומות שנזכרת "מלאכה" בתורה. הגדרות ופרטי המלאכות נקשרות לעיתים לעבודות הרכבת והובלת המשכן, (ראו משנה י ג, ושם הפניות לפרקים יא-יב) שהרי כאמור לעיל, השבת עצמה היא מעין מקדש בזמן. הגדרת המלאכות ופרטי הרשימה מוגדרות ע"י רבי כתורה שבע"פ, ראו מכילתא ויקהל. רשימה זו הפכה למוקד הלכות השבת, במיוחד בתקופת התלמוד ואחריה. במשנה הרשימה מופיעה בדרך אגב, כנספח לדיון במספר קרבנות החטאת. המספר 39 נראה מרכזי יותר מהרשימה עצמה, ולכן היו שהחליפו מלאכות מהרשימה במלאכות אחרות, או שינו את הסדר שלהן. גם ההגדרות של המלאכות אינן מוסכמות, וכבר במשנה יש על אחדות מהן חילוקי דעות. ראו למשל יב, א.

הלכות השבת במסכת אינן שיטתיות, ובמקרים רבים נראה שההלכה קדמה לדרכי הצדקתה. כך הדבר באיסורי הבישול בשבת (ראו א, י, וכן לקמן, ג, ד,) וכן בהגדרות ההוצאה המותרת והאסורה, (ראו י, ג, וכן יא, ב,) וכך גם בהגדרת הקשרים האסורים בשבת, (ראו טו, א,) ובדרכים בהן נלמדת ההלכה מהמעשה (ראו בסוף המסכת.) הדבר מעיד על עתיקות ההלכות, שהצטברו ללא ביקורת רציונלית, וזכו לה רק בדיעבד. החווייה של השבת, שנשמרה במשך עידנים ארוכים, היא שקבעה אותם יותר מאשר עיונים כאלה ואחרים.

בנוסף לאיסורי המלאכה מופיעים במסכת גם רמזים לחשיבות שבסעודות השבת והעונג המחוייב בה, וראו ישעיהו נח יג, וכן גם איסורים נוספים, כגון טלטול, שאינם קשורים למלאכות הרשמיות, ולכן נומקו כתקנות חכמים שונות. התלמוד כינה את איסורי הטלטול "מוקצה", וחכמיו עמלו להסביר ולפרט איסורים אלו מנימוקים שונים. המשנה אינה מסבירה את האיסורים הללו, והכינוי "מוקצה" מופיע בה (ראו ביצה ד, א) במשמעות "מחסן". נראה שהנימוקים בה אינם צמודים דווקא לאיסורי 39 אבות המלאכה, אלא - כאמור - הם בעיקרם מסורת מעשית.

בתחילת המסכת משווה המשנה את השבת לשתי מצוות מרכזיות אחרות: צדקה ולימוד תורה - כדי להעמיד את הלומד על קדושתה של השבת. בהמשך הפרק הראשון מתוארות ההכנות לשבת, תוך דגש על איסורי ההוצאה - וכן מופיעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הנגזרת אף היא מהגדרת קדושת השבת. הפרק השני מוקדש לנר השבת, המתואר משלוש זוויות ראיה: ההיתר להדליקו, ההמלצה לדאוג לתאורה מתאימה בליל השבת - והמשמעות של הנר כמקדש את השבת. פרקים ג-ד ממשיכים בהכנות לשבת, ומתארים את דרכי הבישול וההטמנה של המזון לקראת סעודות השבת: בפרק ג עוסקים בחימום על הכירה או על מקור חום אחר, ובפרק ד - בהטמנת האוכל לשמירה על חומו.

פרקים ה-ו מפרטים את היתרי הוצאת הלבוש ושאר הנספחים בשבת, לבהמות ולבני אדם.

בסך הכל מוקדשים פרקים א-ו לאיסורי ההבערה וההוצאה המפורשים בתורה.

פרק ז, הוא הפרק השביעי (כראוי למסכת שבת), מפסיק מעט את הדיון בעניין ההוצאה מרשות לרשות, ובתחילתו מופיע כלל על עניין השגגה, החורג גם מהלכות השבת בכלל: השגגה היא חטא שנעשה בלי כוונה, ולכאורה היינו מצפים שהעונש עליו יהיה תלוי במעשה בלבד, אבל בכל זאת מעניקה המשנה משמעות לסוגי הטעות השונים. בהקשר של כלל זה מובאת גם רשימת 39 אבות המלאכה. בהמשך מופיעים בפרק עוד שני כללים, המחזירים את הדיון להלכות ההוצאה בשבת.

פרק זה מהווה גם שינוי בסגנון הדיון: מסגנון נורמטיבי, כלומר הגדרת האיסור וההיתר - לסגנון קזואיסטי, כלומר מי חייב ומי פטור.

פרק ח מגדיר את הכמויות האסורות בהוצאה של חומרים מסוגים שונים. הכמויות מצביעות על קשר בין איסורי ההוצאה לבין המלאכות האסורות בשבת, שהוגדרו בפרק ז. בתחילת פרק ט יש שוב חריגה, לכאורה, מהרצף, כאשר מובאות דרשות אסמכתא שונות של ר' עקיבא. הבחירות בדרשות שלפנינו מצביעות על הרעיון של השוואת איסורי ההוצאה בשבת, של כמויות הראויות למלאכות - לאיסורי עבודה זרה, הכרוכים גם הם בחילול הברית עם הקב"ה. במרכז הפרק עומד הסיפור המקראי על המקושש, ראו במדבר טו לב. פרקים י-יא עוסקים בגבולות של ההוצאה האסורה בשבת - הוצאה של פחות מהשיעור, זריקת החפץ וכדומה.

פרקים יב-טו מפרטים חלק מהמלאכות האסורות בשבת מהתורה: פרק יב עוסק במלאכות ששיעורן כלשהו, או ששיעורן תלוי בכוונת העושה אותן, ופרק יג עוסק במלאכות ששיעורן קבוע ומוגדר. פרק יד עוסק בהגדרת האיסורים בשבת, ומוביל את הלומד מעולם השרצים עד לבני ישראל - בני המלכים. פרק טו מחזיר בהדרגה את הסגנון הנורמטיבי, וחותם את הדיונים באיסורים המחייבים חטאת, תוך דיון בסוגי הקשרים ונסיון לסווגם לפי קריטריונים שונים.

המלאכות הנדונות בפרקים אלו מסודרות, כאמור, לפי השיעורים הנוגעים להן. ניתן למצוא גם עקרונות סידור נוספים, כגון סדר הקבוצות של אבות המלאכות שהופיעו בפרק ז, ב, מסוף המשנה לתחילתה, תוך שינויים וחריגים מעטים, או הקמת קרשי המשכן - והיריעות שעליהם. אבל נראה שעיקרון הארגון העיקרי הוא של שיעורי האיסור.

מפרק טז ואילך עוסקת המשנה במלאכות דרבנן, בעיקר.

פרק טז עוסק בשעת חירום בשבת, כאשר פורצת דליקה. מקרה כזה, כאשר אין סכנת חיים, מהווה נסיון קשה לשומרי השבת, ובפרק נדונות דרכים להצלה חלקית של הרכוש הנשרף, תוך הערמות והיעזרות בנכרים.

פרקים יז-יח עוסקים באיסורי הטלטול בשבת, איסורים הדומים לאיסורי ההוצאה, אבל מחמירים יותר מהם. פרק יז עוסק בטלטול דברים שאינם כלים, ופרק יח עוסק בטלטול לצורך בעלי חיים, המלטות, ויולדת.

פרק יט עוסק במילה, המותרת בשבת, ובגבולות ההיתר הזה.

פרקים כ-כב עוסקים באכילה, מנוחה והתענגות בשבת: פרק כ עוסק בהיתרי הכנת האוכל ליד השולחן, בהאכלת הבהמות, במנוחה ובגיהוץ הבגדים. פרק כא מציג דרכים לטלטל לצרך הארוחה גם חפצים שאינם מותרים בטלטול בדרך כלל. פרק כב עוסק בשאלת הניגוב והסחיטה בשבת, הנקשרת לאכילה, לרחצה ולטיפול אורתופדי בכאבים.

פרק כג עוסק בגבולות שבין שבת למוצאי השבת: במסחר, בקבורה ובתכנון מעשי החול. פרק כד חותם את המסכת, ומחזיר אותנו לדיון שבתחילתה, תוך העמדה על היחסים בין מצוות השבת לבין צער בעלי חיים, דיני הפרת הנדרים במשפחה ודיני טומאה. בסיום המסכת חוזר ומופיע מוטיב הבית, ושאלת הבידוד שלו מהטומאה שבחוץ, כשם שבתחילתה הופיע הבית כרשות המבודדת מרשות הרבים.