ביאור:משנה בכורים פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת מסכת בכורים: א ב ג ד
----
ביכורים - מצב מעבר בין רכוש אדם לרכוש הקב"ה, ומצבי מעבר נוספים עריכה
חטיבה I: ביכורים בין מעשר לתרומה עריכה
(א) התרומה והבכורים:
|
לאחר שנמסרו, הביכורים הם נכסי הכהן כתרומה, וזר האוכלם במזיד חייב מיתה בידי שמים, ובשוגג משלם חומש, כדין האוכל תרומה (ראו חלה א, ט, תרומות ו, א). אבל לפני שנמסרו הם כמעשר שני. מבחינה זו הביכורים נמצאים על הגבול בין שייכותם לבעלים ובעלות הכהן עליהם. וראו מע"ש ה, ו. בעניין רחיצת ידים משנה זו כר' מאיר, ראו פרה יא ה, שאין חובת נטילת ידים למעשרות. |
- חייבים עליהן מיתה וחומש, ואסורים לזרים, והם נכסי כהן,
- ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש,
- הרי אלו בתרומה ובכורים - מה שאין כן במעשר:
|
על המעשרות ועל הביכורים יש "וידוי" - טקסטים שיש לקרוא, ראו דברים כו, ולדעת ת"ק דיני המעשר, כגון חובת הביעור לפני הוידוי ואיסור האכילה לאונן - חלים עליהם. אם התערבו בירושלים בחולין - אסורים להוצאה מהעיר בכל שהוא (אבל אם הביכורים התערבו מחוץ לעיר - בטלים במאה, ראו משנה א. מע"ש שנטמא - נפדה ונאכל מחוץ לירושלים, אבל ביכורים לא, וראו תוספתא פסחים ב, יח, שמסיקה מההבדל הזה מסקנה מעשית). גם לגבי הגידולים: מחוץ לעיר מותרים (תרומות ט, ד), אבל גידולים בירושלים אסורים. המעשר והביכורים מיועדים לאכילה ע"י הבעלים (במעשר) והכהנים (בביכורים) בלבד, ואין למכרם או להשתמש בהם לבהמה, והשוו מע"ש ב, ב. לגבי הביכורים אין זה חידוש גדול, כי הם משבעת המינים, שממילא נאכלים. הדין הזה קשור לתפיסת הביכורים והמעשר כקרבנות, בניגוד לתרומה. אבל לא ברור האם אכן אסור לכהן למכור את הביכורים לזר, וראו לקמן ג, יב. ספראי מפרשים שמדובר אחרי החורבן, והמשנה משקפת תקנה האוסרת להמשיך להעלות את המעשר והביכורים לירושלים ולאכלם שם. וראו תוספתא א, ט-יב, הממשיכה ומשווה את שלושת הנדונים כאן. |
(ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה:
- שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום, ביכורים למקדש, מע"ש לירושלים וטעונים וידוי, ואסורין לאונן.
- רבי שמעון מתיר.
- וחייבין בביעור - ורבי שמעון פוטר.
- ואוסרין כל שהן לאכול בירושלים.
- וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים
- אף לזרים ולבהמה - ורבי שמעון מתיר.
- הרי אלו במעשר ובבכורים - מה שאין כן בתרומה:
(ג) יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים:
- שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן, ויש להם שיעור מקסימום.,
- ונוהגים בכל הפירות, בפני הבית ושלא בפני הבית,
- ובאריסין ובחכורות ובסיקריקון ובגזלן.
|
איסור הגורן - כלומר האיסור לאכול בלי להפריש תרומות ומעשרות (ראו מעשרות א, ה) - אינו קיים בביכורים, התלויים בתנאים רבים ושהפרשתם נחשבת זכות וולונטארית. אמנם לאחר שהופרשו חייב המפריש באחריותם (משנה ד). לגבי ה"שיעור" - ראו פאה א, א. לשיעור התרומה - מקסימום ומינימום - ראו תרומות פרק ד. |
- הרי אלו בתרומה ובמעשר, מה שאין כן בבכורים:
|
לגבי הפרשת הביכורים במחובר ראו לקמן ג, א. לגבי חלקיות התרומה ראו תרומות ד, ה. לגבי האחריות ראו לעיל א, ט. קרבן ושיר ותנופה - ראו לקמן ג, ג-ו. מביא הביכורים חייב ללון בירושלים. |
(ד) ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר:
- שהבכורים נקנין במחובר לקרקע,
- ועושה אדם כל שדהו בכורים,
- וחייב באחריותם,
- וטעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה:
חטיבה II: מקרי גבול בצמחים ובבעלי חיים עריכה
|
תרומת מעשר - בין תרומה לביכורים. לגבי תרומה מהטהור על הטמא ראו תרומות ב, א, ולגבי המוקף ראו חלה א, ט. שני הדינים הללו קשורים, כי איסור מטהור על הטמא הוא בגלל חובת התרומה מהמוקף. שני ההבדלים הללו בין תרומה לביכורים לא נזכרו לעיל. |
(ה) תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים, ולתרומה בשתי דרכים:
- ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף - כבכורים.
- ואוסרת את הגורן, ויש לה שיעור - כתרומה:
|
לדעת רבן גמליאל ראו תוספתא רה"ש א, ט. וראו הסיפור על ר' עקיבא, לפי דברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא שביעית ד, כא. |
(ו) אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק בדרך אחד:
- שוה לאילן: בערלה, וברבעי, ובשביעית.
- ולירק בדרך אחד: שבשעת לקיטתו עשורו, דברי רבן גמליאל.
- רבי אליעזר אומר, שוה לאילן בכל דבר.
|
בתוספתא כריתות ב, יב נאמר "דם מהלכי שתים, דם ביצים ודם שרצים - אסור ואין חייבין עליו". המשנה אומרת שלמרות שדם האדם מכשיר לקבל טומאה - אין חייבים כרת על אכילתו, כדם השרץ. הניסוח "מהלכי שתים" אכן משונה, ויתכן שהוא בא להדגיש שבעניין זה נכללים גם דם גוי אשה ועבד. באליהו רבא טו מוכיח אליהו לאדם ש"יש בו מקרא ואין בו משנה", שדם אדם אסור מן התורה. האיסור הפורמלי אינו במקורות קדומים יותר. |
(ז) דם מהלכי שתים אדם, גם שאינו יהודי שווה לדם בהמה - להכשיר את הזרעים,
- ודם השרץ - אין חייבין עליו: מי שאכל אותו, אינו חייב מלקות
חטיבה III: כוי כמקרה גבול בין חיה לבהמה עריכה
|
הכוי הוא כנראה סוג של עז בר. דומה לעז - שהיא בהמה, אבל אינו מבויית - כמו חיה |
(ח) כוי יש בו דרכים שוה לחיה, ויש בו דרכים שוה לבהמה,
- ויש בו דרכים שוה לבהמה ולחיה, ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה:
|
לגבי כיסוי הדם ראו חולין ו, א. משנה זו היא כדעת בית הלל בעניין שחיטה ביום טוב, ראו ביצה א, ב. לגבי חֶלב נבלת בהמה ראו עוקצין ג, ט. לגבי פדיון ראו בכורות א, ה. "ואין שוחטין אותו ביום טוב... וטומאתו בספק" - בכך אינו דומה לחיה, שהרי מותר לשחוט חיה ביו"ט, וטומאת החֶלב שלה אינה בספק. ההערות הללו נוספו לגבי הכוי בלבד, בגלל הספק. |
(ט) כיצד "שוה לחיה"?
- דמו טעון כסוי - כדם חיה. ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו, כי ספק אם חייב בכיסוי הדם
- וחלבּו מטמא בטומאת נבלה - כחיה. וטומאתו בספק,
ואין פודין בו פטר חמור:
|
לגבי חלב החיה והבהמה ראו ספרא צו י, ה. על אכילת חלב בהמה חייבים כרת. גם כאן ההערה אמורה רק לגבי הכוי. לדין הבהמה בעניין מעשר שני, נאמר במע"ש א, ג-ד: שמותר לקנות בהמה מכספי מע"ש לצורך קרבן שלמים בלבד, אבל לא לצורך בשר-תאוה. משנתנו מתייחסת כנראה לאיסור על קניית בהמה לבשר-תאוה. הזרוע והלחיים והקיבה - ראו חולין י, א. |
(י) כיצד "שוה לבהמה"?
- חלבו אסור כחלב בהמה - ואין חייבין עליו כרת,
- ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים,
- וחייב בזרוע ולחיים וקבה.
- רבי אליעזר פוטר, שהמוציא מחברו עליו הראיה:
(יא) כיצד "אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה"?
|
יתכן שלדעת התנא כלאי הנהגה הם דווקא בין בהמה לחיה, וראו בביאור לכלאים ח, ב. והשוו תוספתא כלאים ה, ב. כלאי הרבעה אסורים בכל בן כלאיים. לעניין נזיר השוו נזיר ה, ז. בתוספתא ב, א עניין הנזיר מובא כדוגמא לכך שהכוי שוה לחיה וגם לבהמה. |
- אסור משום כלאים להנהיג אותו עם החיה ועם הבהמה.
- הכותב חייתו ובהמתו לבנו הכותב בצוואתו, שהוא נותן את כל החיות ואת כל הבהמות שלו לאחד מבניו - לא כתב לו את הכוי כיוון שהוא ספק, והאחים האחרים יכולים לטעון 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
- אם אמר "הריני נזיר שזה חיה או בהמה" כלומר: אם אינו חיה וגם לא בהמה - איני נזיר - הרי הוא נזיר.
ושאר כל דרכיו - שוים לחיה ולבהמה:
- וטעון שחיטה כזה וכזה, ומטמא משום נבלה, ומשום אבר מן החי - כזה וכזה:
ביכורים פרק ב כטבלה עריכה
| 1 | 2 | 3 | 4 | |
|---|---|---|---|---|
| ביכורים כמקרה גבול בין תרומה למעשר שני | (א) הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לַזָּרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִיּן בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְִחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ בִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר: | (ב) יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה, שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם, וּטְעוּנִיּם וִדּוּיּ, וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְחַיָּבִין בַּבִּעוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם. וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִים מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם אַף לַזָּרִים וְלַבְּהֵמָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. הֲרֵי אֵלּוּ בַּמַּעֲשֵׂר וּבַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה: | (ג) יֵשׁ בַּתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים, שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר אוֹסְרִין אֶת הַגֹּרֶן, וְיֵשׁ לָהֶם שִׁעוּר, וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּרוֹת, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, וּבָאֲרִיסִין וּבֶחָכוֹרוֹת וּבַסִּקְרִיקוֹן וּבַגַּזְלָן. הֲרֵי אֵלּוּ בַתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים: | (ד) וְיֵשׁ בַּבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהַבִּכּוּרִים נִקְנִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, וְעוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, וּטְעוּנִים קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה: |
| מקרי גבול בצמחים ובבעלי חיים | (ה) תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שָׁוָה לַבִּכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, וְלַתְּרוּמָה בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, כַּבִּכּוּרִים. וְאוֹסֶרֶת אֶת הַגֹּרֶן, וְיֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, כַּתְּרוּמָה: | (ו) אֶתרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְרָכִים, וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד. שָׁוֶה לָאִילָן בָּעָרְלָה וּבָרְבָעִי, וּבַשְּׁבִיעִית. וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד, שֶׁבִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שָׁוֶה לָאִילָן בְּכָל דָּבָר: | (ז) דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים, וְדַם הַשֶּׁרֶץ, אֵין חַיָּבִין עָלָיו: | (ח) כּוֹי יֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַבְּהֵמָה וְלֹא לַחַיָּה: |
| כוי כמקרה גבול בין חיה לבהמה | (ט) כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה, דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה, וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְטֻמְאַת נְבֵלָה כָּחַיָּה, וְטֻמְאָתוֹ בְסָפֵק, וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר: | (י) כֵּיצַד שָׁוֶה לַבְּהֵמָה, חֶלְבּוֹ אָסוּר כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְאֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר לֶאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם, וְחַיָּב בְּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה: | (יא) כֵּיצַד אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַחַיָּה וְלֹא לַבְּהֵמָה, אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה. הַכּוֹתֵב חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ, לֹא כָתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי. אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה אוֹ בְהֵמָה, הֲרֵי הוּא נָזִיר. | וּשְׁאָר כָּל דְּרָכָיו שָׁוִים לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, וְטָעוּן שְׁחִיטָה כָּזֶה וְכָזֶה, וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה וּמִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי כָּזֶה וְכָזֶה: |