ביאור:משנה מסכת כלים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת כלים: טומאת הכלים

מבוא לסדר טהרות

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת כלים

מסכת כלים היא הראשונה בסדר טהרות, והיא עוסקת בכלים השונים העלולים להפוך לטמאים, ובלשון חכמים - "כלים המקבלים טומאה".

את התוספתא על מסכת כלים נהוג לחלק לשלושה חלקים: בבא קמא (שבעה פרקים), בבא מציעא (אחד עשר פרקים) ובבא בתרא (שבעה פרקים). יש המחלקים כך גם את המשנה (עשרה פרקים בכל חלק).

בתחילת המסכת מוקדש פרק מיוחד למונחים "טומאה" ו"קדושה". שני המונחים מהופכים זה לזה, ולמרות זאת שניהם דומים: יש איסור על טומאה במקום הקדושה, ואין לערב בין הטומאה והקדושה, אבל כשם שהטומאה עלולה להתקדם ולעבור ממקום למקום כך גם הקדושה.

אחד המקורות המעניינים מבחינה זו הוא פסיקתא דרב כהנא ד ז, שם קובע ר' יוחנן בן זכאי באזני תלמידיו "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של הקב"ה היא". כלומר, אין מדובר בתכונה מהותנית אוביקטיבית של טומאה או של טהרה (וכן קדושה וחולין) - אלא מדובר בנורמות הלכתיות בלבד.

המקור הזה מאוחר יחסית, אבל יתכן שהמגמה המשתקפת בו נרמזת כבר במשנתנו, והיא המגמה לנומליזציה של הטומאה והקדושה, דהיינו הפיכתן מרעיונות מיתיים לנורמות הלכתיות. מגמה זו ניתנת לפנינו גם בפרק הראשון של המסכת, המציג את דרגות הטומאה ואת דרגות הקדושה כפונקציות של איסורים וחיובים הלכתיים, ומתעלם מאופציות אחרות, כמו שימוש בפסוקים המבטאים את הקשר של המקדש לקב"ה כביטוי לקדושתו. המשנה קובעת שאין קדושה מעבר למצוות המתחייבות מהמקום, וזו בעיניה הקדושה או הטומאה כולה.

ניתן להסיק מתפיסה כזו שאין כל רע כשלעצמו בטומאת הכלי, ואף ניתן למצוא בטומאה זו היבט חיובי: הכלי העלול להיטמא הוא כלי המכיל דבר מה, ואילו כלי שבור או כלי שאינו מסוגל להכיל דבר - טהור. הגדרות אלו עשויות להתפס גם כמטאפורות לבני אדם: אלו מביניהם ה"מקבלים טומאה" הם דווקא אלו המכילים ידע או תורה; ופשוטיהם - טהורים.

המסכת אינה עוסקת בטיהור הכלים ע"י הזאה, חוץ מבעיות של הטבלת כלים גדולים - ראו פרקים יח-יט. בדרך כלל טיהור הטומאה במסכת הוא ע"י שינוי בגוף הכלי הטמא.

פרקים ב-י עוסקים בטומאת כלי חרס. כלים אלו היו רוב הכלים השימושיים בעולם העתיק, והכלל העיקרי בהם הוא שאין כל דרך לטהרם אם נטמאו, אלא יש לשברם. שבירתם היא טהרתם, בניגוד לתפיסת אנשי קומראן, במגילת המקדש, שגם השברים טמאים. המשנה מקדישה דיון רחב לשאלת ההגדרה של כלי שבור או מנוקב לעניין זה (פרק ג). מצד שני, אין טומאה בכלים שהם בתהליך יצור, ולא הושלמו - בנושא זה ובהגדרות הכלי המוכן עוסק פרק ד, ובו מופיעים גם כלים מיוחדים, שגבולותיהם אינם ברורים מאליהם. רוב כלי החרס היו זולים, יחסית, ולא היתה מניעה מיוחדת לשבירתם אם נטמאו.

אחד הכלים הגדולים והחשובים מחרס היה התנור. מדובר בכלי גדול וגבוה, שפעמים רבות עמד בחצר משותפת ושימש כמה משפחות בבת אחת. תנור כזה - קשה להקפיד על טהרתו. לכן עוסקת המשנה בדרכים "לשבור" את התנור בלי לשבור אותו לחלוטין, כלומר לפרקו ולהרכיבו מחדש, כדי לבטל את טומאתו (פרק ה).

התנור והכיריים הוזכרו במפורש בויקרא יא לה, ככלים שיש לנתצם אם נטמאו. בעניין זה כיריים הם כלי בעייתי מכיוון אחר: הבישול היה פעמים רבות על כיריים מינימליות, כלומר על שתים או שלוש אבנים שהונחו מסביב למדורה, ולפיכך עולה השאלה מה יש לנתץ, והמשנה דנה (פרק ו) בכיריים כאלו ובשאלה כיצד להתמודד עם טומאתן, וכן בשאלת הטומאה של איזור הכיריים והמקום בו הן מוצבות (פרק ז).

פרק ח דן בשאלת הקשר בין התנור הטמא לבין טומאת האוכל שהתבשל בו, ומציע דרכים לנתק בין השניים.

פרקים ט-י עוסקים ב"צמיד פתיל", כלומר בכלי חרס סגורים, שהטומאה אינה חודרת אליהם אפילו אם היו במקום טמא, כגון פך השמן שבסיפור החנוכה: פרק ט מטפל בשאלת הפסול של המכסה, העלולה לגרום לטומאת האוכל - ופרק י, בסיום הדיון בכלי חרס, מדגיש את הצד המיקל, ואת כוחו של המכסה למנוע את הטומאה מלחדור פנימה.

פרקים יא-יד מוקדשים לכלי מתכת. פרק יא מציג את העקרונות של כלים אלו, שהם טומאה החלה על המתכת עצמה: כלי המתכת הטמאים שנשברו - טהורים, כמו כלי החרס, ולכן גם כאן מוקדש מאמץ ניכר להגדרת "כלי מקולקל"; אבל בניגוד לכלי החרס, אם חזרו והתיכו אותם, ועשו מהם כלים חדשים - המתכת טמאה והכלים טמאים שוב.

כלי המתכת המוצגים במסכת שימשו פעמים רבות לשימושים שליליים, כגון כליאה או פגיעה באנשים, ובפרק יב מודגשת תכונה שלילית זו.

רבים מהכלים הכילו מתכת ועץ גם יחד. במקרים כאלה הכלל הוא שעיקר הכלי קובע, ואין מתחשבים בטפל לו. כמובן יש לפרט איזה כלי הוא העיקר (פרק יג). כאן יש מקום חשוב למקובל ולנורמות החברתיות, ובמקרים אלו גלוי לעין הקשר שהוזכר בתחילת המסכת, בין הגדרת ה"טומאה" לבין המקובל בחברה.

פרק יד עוסק בשאלת הגדרת הפגם בכלי המתכת, שבגללו אין הם ראויים למלאכתם וטהורים - בין שנגרם הפגם בתהליך הייצור בין לאחריו - וכן בשאלה של ייצור הכלים הללו ותחילת השימוש בהם במקביל לפרק ג שעסק בכלי חרס.

פרקים טו-טז מוקדשים לכלי עץ: פרק טו מונה את כללי כלי העץ: כלים גדולים מאד טהורים, כי אינם עשויים להטלטל עם תכולתם; כלים מקצועיים טמאים - וכלים ביתיים טהורים; המתלים של הכלים טהורים בדרך כלל, ואילו כלי הנגינה של המקדש טהורים. פרק טז מגדיר גם במקרים אלו את הכלים הבלויים ושאינם מוכנים עדיין, ומטפל גם בשאלת האריזות והעטיפות של הכלים השונים, תוך קביעת הכלל שהכלים המשמשים כלים אחרים אינם מקבלים טומאה. ראוי לציין שהגדרת הכלי המוכן, שמקבל טומאה - תלויה גם בכוונה ובמחשבה של בעליו, ראו משנה טז, א; אבל טהרת הכלי כרוכה בשינוי מעשי - ראו לקמן כה, ט.

פרק יז מסכם את הגדרת הכלים השבורים, שאינם מקבלים טומאת מת, ומרחיב בכל נושא השיעורים שקבעו חכמים. שיעור החור שמטהר את הכלים נקבע כאחיד, למרות שהכלים עצמם משמשים למטרות שונות. גם מידות רבות אחרות שקבעו חכמים הן אחידות וסטנדרטיות. עם זאת ניתן להבחין במגמות של הקלה או החמרה בשיעורים שונים. בהמשך הפרק מובאות שתי סיבות עיקריות לטומאת כלים מחומרים שונים: מפאת החומר שממנו הם עשויים ומפאת הצורה שלהם ככלי קיבול.

פרקים יח-כד מוקדשים להשוואות בין מקורות טומאה שונים, בעיקר טומאת מת לעומת טומאת מדרס ומרכב של זב. המדרס והישיבה של הזב מטמאת כלים המיועדים לכך, ובניגוד לטומאת מת אינה תלויה בשאלה האם יש להם כלי קיבול.

פרק יח עוסק בטומאת ארונות ומיטות, בטומאת חלקיהם ובפירוקם. פרק יט משווה בין טומאת מת לטומאת מדרס, החלה על מיטה ועל חלק מהתיבות והקופסאות המתאימים לישיבה. פרק כ מוקדש בעיקר לטומאת המדרס, ומטפל בטומאת הכרים והכסתות, ובביטול טומאת המדרס ע"י שינוי במטרת הכלי. פרק כא עוסק בטומאת כלים מורכבים המשמשים למלאכה, כגון הנול, בית הבד וכו'. הוא מחולק למתקנים נשיים לעומת מתקנים גבריים. פרק כב עוסק בטומאת שולחנות כסאות וספסלים, ופרק כג מוקדש לטומאת המרכב, השונה בכמה פרטים מטומאת המדרס הכללית.

פרק כד מסכם את ההשוואות הנ"ל ומפרט שורה של השוואות מהסוג "שלושה ... הם: אחד טמא מדרס, אחד טמא מת ואחד טהור". ברובו הוא חוזר על הבחנות שכבר נשנו בפרקים יח-כג, או על כאלו שיופיעו להלן.

פרקים כה-כז כוללים דיון בשינוי היעוד של כלים שונים, המטהר אותם מעצם השינוי:

פרק כה חוזר לדיני כלים הטמאים טומאת מת, ודן במבנה הכלים, תוך הבחנה בין תוך הכלי, אחוריו ובית הצביעה (הידית) שלו. בסופו נקבע הכלל ששינוי מטרת הכלי עשויה לטהר אותו בתנאי שהיא כרוכה במעשה, או לטמא אותו - לעניין זה מספיקה כוונה של בעל הכלי. פרק כו מוקדש לכלי עור, וחוזר גם בהם על אותו עיקרון - הפעם הוא תקף גם לטומאת המדרס. פרק כז מוקדש לטומאת הבדים, ומפרט חמישה מקורות טומאה שונים לגבי הבד: טומאת מת של כלים, טומאת מדרס, טומאת אוהל, טומאת מדרס של אריג בגודל 3X3 טפחים וטומאת מת החלה על מטלית בגודל 3X3 אצבעות. גם פרק זה מסתיים בביטול הטומאה החלה על בגד ע"י שינוי יעודו.

פרק כח עוסק בטומאת הבד, בהמשך לפרק כז, ומתאר את דיני הטומאה המיוחדת לבד של 3X3 אצבעות, תוך הצבעה על בדים היוצאים מהכלל עקב תפקידיהם המיוחדים.

פרק כט עוסק בחיבורים לחפץ טמא, בעיקר בחוטים היוצאים ממנו או בידיותיו, ודן בשאלת גבול החפץ הטמא.

פרק ל עוסק בכלי זכוכית, שטומאתם מגזירת חכמים בלבד, ובכל זאת יש דמיון ביניהם לבין כלי חרס שבהם נפתחה המסכת, שהרי יצור הזכוכית כמו יצור כלי החרס הוא ע"י חימום של חומר מהאדמה. הפרק מסתיים בטהרה, ובסופו אומר ר' יוסי: אשריך מסכת כלים, שנכנסת בטומאה - ויצאת בטהרה".