ביאור:משנה ערכין פרק ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת ערכין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ערכין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

---

גאולה מיד הקונה

חטיבה I: גאולת שדות מידי הקונה

(א) הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בְשָׁעַת הַיּוֹבֵל - אֵינוּ מֻתָּר לִגְאֹל פָּחוּת מִשְּׁתֵי שָׁנִים,

השוו לעיל ז, א: גם ההקדש אינו מקבל שדה לפחות משנתיים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה טו) "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאת יִמְכָּר לָךְ".

הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן, אוֹ שְׁבִיעִית - אֵינָה עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. שלא היו "שני תבואות"

נָרָהּ, אוֹ הֵבִירָהּ - עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. כי אי העיבוד היה מיוזמת הקונה.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת,

הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלוֹשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

(ב) מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶא, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְמָאתַיִם,

ההלכה נותנת יתרון לבעל השדה כדי שיגאל את שדהו: הוא יכול להתדיין עם הקונה ששילם פחות ולשלם לו לפי הסכום הנמוך.

מצד שני מגבילים את הגאולה כדי שלא תהיה למראית עין ויגלגל מכירת שדות אחרים.

בלשון המשנה יש רמז לויקרא כז י, למרות ששם עוסקים בבהמה מוקדשת. הרעיון המשותף הוא ההחלטיות.

ר' שמעון מסביר שבמכירה החמירו יחסית להקדש, כי ביובל השדה תחזור אליו בכל מקרה, וראו ספרא בהר פרק ה ז.

וראו גם תוספתא ה, ב, שם משלים ר' שמעון ומציג את ההחמרה בהקדש לעומת מכירה.

אֵינוּ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה כז) "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ".

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְמָנֶא,

אֵינוּ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ" - לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ.

לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאַל בְּקָרוֹב, בְּרָע, וְיִגְאֹל בְּיָפֶה.

לֹא יִלְוֶה וְיִגְאֹל, וְלֹא יִגְאֹל חֲצָיִים.

וּבַהֶקְדֵּשׁ - מֻתָּר בְּכֻלָּם.

זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ.

חטיבה II: גאולת בית בעיר חומה

(ג) הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה - הֲרֵי זֶה גוֹאֵל מִיָּד, אינו צריך להמתין שנתיים

ראו ספרא בהר פרשה ד ב, שם מגביל רבי את הגאולה כך שתהיה לפחות יומיים אחרי המכירה.

ההשוואה לריבית נדונה גם בב"מ ה, ב. כאן התירה התורה את הדבר, אבל בשדה או בבית שאינו בעיר חומה - אסור.

וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

הֲרֵי זוֹ כְמִין רִבִּית - וְאֵינָהּ רִבִּית.

מֵת הַמּוֹכֵר - יִגְאַל בְּנוֹ.

מֵת הַלּוֹקֵחַ - יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ,

וְאֵינוּ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה - אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה ל) "עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה - וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה".

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "תְמִימָה" - לְהָבִיא אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.

רְבִּי אוֹמֵר: יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִבּוּרָהּ. שנת שמש

(ד) הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא נִגְאָלָה - הָיְתָה חָלוּטָה לוֹ.

הלל התקין שהגואל יוכל לגאול את הבית בעיר החומה (בדרך כלל בירושלים) גם בלי לפגוש את הקונה, ע"י הפקדת הכסף בלשכה שבמקדש. וראו מכבים ב ג, כב-כד, שהיו מפקידים כספי חולין במקדש.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לַצְּמִיתֻת" (ויקרא כה ל).

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁתְּהֵא חָלוּטָה לוֹ.

הִתְקִין הֶלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, במקדש וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס.

אֶמָּתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּז - יָבוֹא וְיִטֹּל אֶת מָעוֹתָיו.

(ה) כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה - הֲרֵי הוּא כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה,

לעניין בית הבנוי בחומה ראו תוספתא ה, ז.

חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָּׂדוֹת.

בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה, רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוּ כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּתֶל הַחִיצוֹן הוּא חוֹמָתוֹ.

(ו) עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ החומה מורכבת מבתים ואינה בנויה לכשעצמה, וְשֶׁאֵינָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן,

שלושה תנאים להגדרת "עיר חומה": עיר עם רחוב שלארכו שלושה בתים, הסטוריה - וקיום חומה ממשית. אבל בתוספתא ה ז ובספרא בהר פרשה ד ז טוען ר' אלעזר בר' יוסי שגם עיר שנהרסה חומתה עדיין נכללת ברשימה, ונראה שכוונתו לירושלים שנפרצה חומתה בחורבן.

בספרא (שם פיסקה א) משוייכת גדוד לעבר הירדן, וכאן היא נמנית עם ערי יהודה.

וראו תוספתא ה, ז, שר' ישמעאל בר' יוסי טוען שהערים הללו קודשו בטקס כלשהו בימי בית שני, ולכן הן שונות משאר הערים העתיקות. לשיטתו אין "כיוצא בהן".

אֵינָה כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: שָׁלוֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים,

מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן,

כְּגוֹן: קַצְרָה הַיְשָׁנָה שֶׁלְּצִפּוֹרִין, וְחָקָרָה שֶׁלְּגַשׁחָלָב, וְיוֹתְפַת הַיְשָׁנָה,

וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם,

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

(ז) בָּתֵּי הַחֲצֵרִים - נוֹתְנִין לָהֶן כְּכֹחַ יָפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וּכְכֹחַ יָפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת:

לשון מקרא, ויקרא כה לא.

לבתי החצרים יש הקלות משני הצדדים.

רוב הבתים הם מסוג זה, ורק הערים המנויות במשנה ו נחשבות ערי חומה, שאין בתיהן חוזרים ביובל.

וְנִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ - כַּבָּתִּים,

וְיוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף - כַּשָּׂדוֹת.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים,

אַף עַל פִּי מֻקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן - הֲרֵי אֵלּוּ כְבָתֵּי הַחֲצֵרִים.

חטיבה III: גאולה בערי הלוויים

(ח) יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי - אֵינוּ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר זֶה.

וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל - אֵינוּ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר זֶה,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה לג) "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם",

כאן מדובר על ערי הלוויים, שבהן יש זכות לגאול את הבית המכור גם בעיר חומה.

השוו ספרא בהר פרק ו ד-ח: "יכול יגאל כסדר הזה?", כלומר שתהיה לו זכות לגאול לעולם.

שם גם נזכרת קניה ומכירה, שהרי המכירה מיותרת במשנה, ומובנת מאליה.

לגבי המגרשים והשדות ראו סוטה ה, ג.

גם בערי ישראל אין להוריד את רמת הבינוי, אבל מותר להעלותה. וראו שו"ת חת"ס יו"ד סימן קל"ח, שהסיק מכאן שבחו"ל יש עבירה בבניית בתי מותרות.

השוו לעיל ז, ה. שם מדובר בגאולה מההקדש, אבל הדין דומה.

בסוף המסכת מבחינים בין כהן, לוי וישראל - בניגוד לתחילתה, כי כאן עוסקים בענייני חולין ולא בערכי הקודש.

המסכת מסתיימת במוטיב הגאולה, שנזכה לה בכל המובנים בב"א.

עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי, וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִין אֲמוּרִין, אֶלָּא בְעָרֵי הַלְוִיִּם. ואין הכרח שהגואל יהיה לוי.

אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה - מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ - שָׂדֶה, לֹא מִגְרָשׁ - עִיר, וְלֹא עִיר - מִגְרָשׁ.

אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּעָרֵי הַלְוִיִּם.

אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל - עוֹשִׂים שָׂדֶה - מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ - שָׂדֶה,

מִגְרָשׁ - עִיר, וְלֹא עִיר - מִגְרָשׁ,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם".