פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת תמורה: קדושת הגוף בקדשי המזבחעריכה

מבוא למסכת תמורהעריכה

מסכת תמורה עוסקת בקדשי המזבח של היחיד. היא משלימה את מסכת ערכין, שעסקה בהקדשת כספים של היחיד לבדק הבית.

בבסיס המסכת עומדים שני פסוקים בלבד: ויקרא כז י, והפסוק הדומה לו ויקרא כז לג. פסוקים אלו עוסקים בנסיון המרה של הקדשים, כדי להחליף אותם בחולין. התורה שבכתב קבעה שהנסיון הזה אסור, וכן שבמקרים כאלה יהיו קדושים הן הבהמה המקורית, הן תמורתה. בעקבות קביעות אלו נראה שנסתם הגולל מבחינה ריאלית על הנסיונות להמרה מכוונת, והסוגיה נותרה בעיקר כהלכה תיאורטית, שהרי אין שום טעם בנסיונות להמיר בהמה בבהמה. הרמב"ם מסביר את התמורה כמעין קנס החל מהתורה על ההמרה, ומיועד למנוע המרה של בהמת קדשים טובה בבהמת חולין רעה. אמנם אין דבריו נראים לאור משנתנו, המדמה את התמורה למצבי ספק, וקובעת שהתמורה חלה בשוגג, ושאין התמורה עושה תמורה; אבל ברור שהתוצאה של דין ההמרה דומה לתוצאה של הטלת קנס.

ההמרה בטעות נשארה תופעה קיימת וריאלית, וראו דוגמא בסוף מסכת בכורות, ואת הכלל שתמורה חלה גם בשוגג לקמן ב, ג, אבל העיקרון של התמורה השפיע בעיקר על הדיון התיאורטי בקדושת הקודשים.

ואכן, המסכת עשירה יחסית בקביעות תיאורטיות, שבהן שורטטו המאפיינים העיקריים של סוגי קודשים שונים.

הקביעה שהתמורה הופכת לקדושה בנוסף לבהמת הקודש המקורית מתווה גם קשר בין הקדושה לטומאה: כשם שהטומאה מתפשטת ועלולה לטמא את הטהור - כך גם הקדושה מתפשטת בתנאים מסוימים, ועלולה לקדש את החולין. אבל למרות שמדובר בקדושה - ההמרה אסורה, והממיר "סופג את הארבעים". ההשוואה בין דיני התמורה לדיני התערובות מלמדת שאין מדובר בתערובת של הקדושה - בניגוד לדיני התרומה, למשל - אלא בהתפשטות שלה.

לצד התמורה, המרחיבה את קדושת הקודשים לבהמת חולין - עוסקת המסכת גם בוולד הקדשים, שגם עליו מתפשטת הקדושה של בהמת הקודשים. היא גם משווה בין קדושת הדמים של ההקדש לבדק הבית לבין קדושת הגוף של קודשי המזבח, שאם אי אפשר להקריבם יש עליהם חובת קבורה ולעיתים אף שריפה.

בסוף פרק א מתווה המשנה שני כללים, שרק קיום שניהם "עושה תמורה", כלומר מחיל את דיני התמורה: הקרבן הוא קרבן יחיד, והוא קדשי מזבח. הכלל הראשון יוצר קשר בין הקרבן לבעליו, והשני יוצר קשר בין הקרבן לבין הקב"ה; וכך צירוף שני הכללים קושר את המקריב לקב"ה. נראה שזו הסיבה לחומרת דיני התמורה, שאינה מאפשרת לחלל את הקרבן המקורי. ואכן פרקים ב, ז מפרטים את שני הכללים הללו. (תודה לידידיה)

פרק א משרטט את העיקרון של התפשטות הקדושה, ומשווה אותה למצבי תערובות, שבהם הקדושה או האיסור אינם מתפשטים אלא מדללים עד גבול מסוים.

פרק ב משווה את קודשי הציבור לקודשי היחיד, שרק בהם חלה התמורה.

פרקים ג-ד עוסקים בדיני התמורות והוולדות של סוגי קודשים שונים: פרק ג עוסק ברוב הקודשים ופרק ד מוקדש לוולד ולתמורת החטאת.

פרק ה עוסק בכוחם של לשונות ההקדשה וההמרה, בעיקר בהקדשת העוברים לפני ההמלטה, ומראה את יכולתם לבטל את קדושת הבכור - ואת גבולות היכולת להקדיש בהמה ועוברה לשתי מטרות שונות.

פרק ו עוסק בבהמות הפסולות להקדשה, ובדין וולדותיהן.

פרק ז משווה בין קדשי המזבח, שגופם הוקדש, לבין קודשי בדק הבית, שרק דמיהם הוקדשו, ושאינם עושים תמורה. אחת התוצאות של ההבדל הזה היא בהתייחסות לקודשים פסולים: קבורתם או שריפתם מחויבת בעיקר בקדשי המזבח, שאינם ניתנים לפדיון. בכך מסכם הפרק את מסכתות ערכין ותמורה.

מבנה המסכת בפירוטעריכה