ביאור:משנה מסכת מכשירין
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת מכשירין: נוזל על מאכל כהכשרה לטומאה
עריכהמבוא למסכת מכשירין
עריכהמסכת מכשירין, המכונה גם מסכת משקין, עוסקת בהכשרת מזון להיטמא, ע"י הרטבתו. היא מבוססת על הפסוקים בויקרא יא, לד-לח, שם נאמר כי מאכל שניתנו עליו מים - עלול להיטמא, ואילו מאכל יבש - לא. טעמו של העיקרון הזה אינו ברור: יתכן שמדובר ברחצת המזון כהכנה לאכילתו, או שמדובר בהרטבתו ובהחזרתו ל"חיים" של המזון הצמחי, מעין השקייה. אפשרות שלישית היא שהרטיבות מאפשרת ללכלוך להידבק למזון. חז"ל מרחיבים את המונח "מים" ומונים שבעה משקים (נוזלים) העלולים להכשיר מזון להיטמא. מצד שני הם מצמצמים את הטומאה למקרים שבעל המזון התכוון להרטיב דבר מה, להוציא דברים שנרטבו בניגוד לרצונו ושלא בטובתו. הגדרת ה"רצון" כאן היא מורכבת, כי הרי ברור שבסופו של דבר לא התכוון הבעלים להכשיר את המזון להיטמא, ולכן חייבים לכלול בהגדרה זו גם הרטבה עקיפה, שבה התכוון הבעלים להרטיב כלי שיעביר רטיבות לפירות, אבל לא להכשיר אותם לטומאה.
העיקרון של כוונת הבעלים כתנאי להכשרת המזון לקבל טומאה מודגש במסכת זו כעיקרון יסוד בדיני הטומאה והטהרה.
סייגים נוספים שקבעו חז"ל הם שהמזון אינו מחובר לקרקע, וגם שהנוזל אינו מחובר לקרקע (ראו ספרא שמיני פרשה ח;) שהרי אלמלא סייגים אלו כמעט כל מזון יוכשר לקבל טומאה.
בתחילת הפרק הראשון מופיעים עקרונות היסוד המצמצמים את ההכשרה לטומאה: מוצאים מכלל המזונות הירקות המחוברים לקרקע, ומופיע העיקרון של כוונת הבעלים. בסוף הפרק מסופר על מקרה מיוחד, שבו הכניסו בכוונה את הפירות לתוך נהר - ובכל זאת לא נחשב הדבר כהרטבה לעניין הכשרת הפירות לטומאה, כי ההכנסה שלהם לנהר הייתה אמצעי להסתרתם מהעין ולא היתה כוונה להרטיב את הפירות.
הפרק השני עוסק בהגדרת נוזלים טמאים (שאינם רק מכשירים את המזון לטומאה, אלא טמאים בעצמם), ותולה את טומאת הנוזלים במקורם. בהמשך הפרק הזה נדונים ספקות הלכתיים נוספים, שבהם ההכרעה היא על פי הרוב, ובמקרה של "מחצה למחצה" מחמירים.
הפרקים השלישי והרביעי ערוכים כהמשך לעיקרון שבתחילת הפרק הראשון, בו נאמר "כָּל מַשְׁקֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ בְרָצוֹן, אוֹ שֶׁסּוֹפוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'": פרק ג מדגים מקרים ש"תחילתו ברצון", ופרק ד מדגים את המקרים שבהם "סופו ברצון".
פרק ה מפרט מקרים שבהם ניתן לפרש את כוונת הבעלים בדרכים שונות, ובהכרעה בין הפירושים הללו.
פרק ו פותח במקרה שבו אין בידי האדם להכשיר את המזון לקבל טומאה, כי הוא חרש, שוטה או קטן. בהמשכו נדונים מקרים שבהם אין משמעות לשאלת הכוונה כי אין לנו יכולת לדעת אותה. אחר כך נדונים שבעת הנוזלים המכשירים לקבל טומאה, ובסופו מופיעה מחלוקת לגבי חלב הבהמה, שלדעת ר' עקיבא מטמא אפילו אם לא התכוונה הבהמה להפרישו. בכך עומד החלב מול ההעלאה לגג ע"י חרש שוטה וקטן שבתחילת הפרק, וגם מול העיקרון המוביל במסכת, ומסייגת אותם: הכוונה היא כוונת האדם, ולא כוונת הבהמה, החרש, השוטה או הקטן.
החומרות בענייני הכשרת המזון לטומאה נדחות לסוף המסכת, ובתחילתה מודגשים הסייגים של חז"ל על כך, כמגמה השולטת במשנה לתאר בתחילת המסכתות את ההקלות ורק בהמשך את החומרות.
מבנה המסכת בפירוט
עריכהפרק א: "כל משקה" - דרכי הרטבת האוכל
פרק ב: "זיעת בתים" - מים טמאים וספקות
פרק ג: "שק שהוא מלא פירות" - תחילתו ברצון