פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה מכות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מכות: א ב ג

מסכת מכות עם מפרשי המשנה: א ב ג

מלקות לחייבי כריתותעריכה

חטיבה I: מי לוקה?עריכה

השוו תחילת מסכת כריתות. הלוקים אינם דווקא חייבי כריתות.

הרשימה מורכבת בעיקר מעבירות של פגיעה בקדושת הגוף, המבחינות בין ישראל לגויים: עריות, מאכלות אסורות והשחתת הגוף. העובר על איסורים אלו מוצא מכלל ישראל, ולכן אינו מוגן.

ראו תוספתא ד, ט, "כשם שהוא לוקה כך היא לוקה". וכן מוסיפים שם את האוכל אבר מן החי.

למרות שחלק מאיסורי העריות אינו כרוך בכרת, הקשר שלהם (למשל במקרה של הממזר) לזהות הלאומית בולט, ולכן הוכנסו לרשימה.

עבירות של כוהנים מתיחדות כעבירות על קדושתם היתירה, בדומה לאיסורי הנזיר שיופיעו להלן במשנה ז. פגיעה בקדושה נתפסת כחמורה במיוחד.

(א) ואלו הן הלוקין:

הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו,
ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו,
ועל הנדה,
אלמנה - לכהן גדול, גרושה וחלוצה - לכהן הדיוט,
ממזרת ונתינה - לישראל, בת ישראל - לנתין ולממזר.
אלמנה וגרושה - חייבין עליה משום שני שמות.
גרושה וחלוצה - אינו חייב, אלא משם אחד בלבד:


(ב) הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא,

המשנה ממשיכה את משנה א, שעסקה בעריות, ועוסקת בתחילתה בחילול הקודשים והמקדש. עבירות אלו נזכרות גם בשבועות פרק ב.

הביטוי "אכל טבל" וכו' הוא בלשון עבר. הוא לקוח מברכות ז, א, וראו גם סנהדרין ח, ב.

ר' שמעון מודה שלא כל אכילת טבל מחייבת אלא רק אכילת יחידה שלמה, כגון חיטה.

חכמים מודים לו רק ביצורים חיים.

והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופגול, וטמא,
השוחט והמעלה בחוץ,
והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים,
והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה,
והאוכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים.
אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.
כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית.
אמר להם רבי שמעון: אין אתם מודים לי באוכל נמלה [כל] שהוא - חייב?
אמרו לו: מפני שהיא כברייתה.
אמר להן, אף חטה אחת - כברייתה!


ראו פסחים ז יא.

לקרבן הפסח נלווית אמונה של שמירה מפני "המשחית". לכן עבירה על דיניו מעוררת חרדה גדולה יותר מבמצוות אחרות.

(ג) האוכל ביכורים עד שלא בטרם קרא עליהן,

קדשי קדשים חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה,
השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים.
אבל המותיר בטהור, יכול לתקן ע"י שריפת הנותר והשובר בטמא - אינו לוקה ארבעים:


ראו חולין יב, ד.

במצוות שילוח הקן נזכר שכר של אריכות ימים. לכן העובר עליה חרד מפני קיצור ימיו.

(ד) הנוטל אם על הבנים - רבי יהודה אומר: לוקה, ואינו משלח.

וחכמים אומרים: משלח, ואינו לוקה.
זה הכלל: כל מצוות "לא תעשה" שיש בה "קום עשה" - אין חייבין עליה:


חטיבה II: מלקות מרובותעריכה

(ה) הקורח קרחה בראשו, והמקיף פאת ראשו, והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת - חייב.

לגבי הגדרת הזקן והראש ראו נגעים י, ט.

שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת. 40 מלקות לכל שריטה ולכל מת
על הראש - שתים: אחת מכאן ואחת מכאן.
על הזקן - שתיים מכאן ושתיים מכאן, ואחת מלמטה.
רבי אליעזר אומר: אם נטלו כולו כאחת - אינו חייב, אלא אחת.

ואינו חייב, עד שיטלנו בתער.

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני - חייב:


השוו תוספתא ד, טו: "ואינו חייב , עד שיקעקע... לע"ז". כלומר, שיקעקע שם ע"ז, ולא את שם ה'!

(ו) הכותב כתבת קעקע,

כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע
בדיו, ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.
רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב, עד שיכתוב שם השם,
שנאמר (ויקרא יט כח) וכתבת קעקע לא תתנו בכם "אני ה'":


(ז) נזיר שהיה שותה ביין כל היום - אינו חייב אלא אחת.

השוו נזיר ו, ד.

למרות שמדובר בזדון, מניין העבירות הוא כאילו מדובר בשגגות.

אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת:


(ח) היה מטמא למתים כל היום - אינו חייב, אלא אחת.

ראו נזיר ו, ד.

איסור כלאיים דומה לאיסורי נזיר: לשניהם יש קשר לאיסורי ומצוות הכהונה: בגדי הכהנים עשויים מכלאיים; איסור הטומאה לנזיר דומה לאיסורים על כהנים, וכך גם איסור שתיית היין.

אם נשאר לבוש בכלאים אינו חייב אלא אחת, אפילו אם אמרו לו "אל תלבש" כמה פעמים.

אמרו לו: "אל תטמא", "אל תטמא", והיה מטמא - חייב על כל אחת ואחת.
היה מגלח כל היום - אינו חייב, אלא אחת.
אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת.

היה לבוש בכלאים כל היום - אינו חייב, אלא אחת.

אמרו לו: "אל תלבש", "אל תלבש", והוא פושט ולובש - חייב על כל אחת ואחת:


תחרות הלאוים: המקרה אינו נראה מציאותי, אלא פרי דמיונם הספורטיבי של החכמים. לא הוזכרה שבת, כי על חילול שבת אין מלקות.

העבודה בשור מוקדש היא לאו אחד, אבל הכלאים בכרם הוא שנים, ראו ספרי תצא ר"ל.

חנניה בן חכינאי מדייק שהכהן והנזיר אינם חייבים על החריש, אלא על הטומאה - גם אם לא חרשו. אבל יתכן שבגלל החריש התקרבו ונכנסו לאיזור הטמא.

הביטוי "אינו השם" מכוון כאן לטענה שאין החיוב בגלל החרישה. והשוו כריתות ג, ד. אבל ראו גם לעיל א, ב, שם מדובר על האיסור.

יתכן שהרשימה מיועדת לחבר את כל ששת סדרי המשנה.

אם בכל זאת נרצה לתאר את המקרה כמציאותי, הרי מדובר בבן המעמד הגבוה שהוא גם ת"ח, שרצה להתקדם ולהיות גם נזיר, אבל לא עמד בצפיות שלו עצמו ונשבר, ולכן עשה את העבירות הללו בכוונה כדי להכעיס.

(ט) יש חורש תלם אחד, וחייב עליו משום שמונה לאוין:

החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, השור מוקדש לקרבן בכלאיים בכרם,

ובשביעית, ויום טוב, וכהן, ונזיר - בבית הטומאה.

חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים.
אמרו לו: אינו השם.
אמר להם: אף לא הנזיר הוא השם!


חטיבה III: צורת המלקות - הקלון במלקותעריכה

(י) כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת.

הדרשה מחברת מילים משני פסוקים סמוכים. היא ממחישה את כוחם של חכמים לעקור את פשט המקרא.

המניע שלהם הוא כנראה שהקפידו על מכות הראויות להשתלש (ראו להלן משנה יא).

"בין כתפיו" - לשון מקרא, וראו דברים לג יב.

שנאמר (דברים כה ב-ג) "...במספר ארבעים" - מניין שהוא סמוך לארבעים.
רבי יהודה אומר: ארבעים שלמות הוא לוקה.
והיכן הוא לוקה את היתרה? בין כתפיו:


גם המכות, כמו העדות (ראו לעיל א, ז,) וכמו ערי המקלט (ראו לעיל ב, ד) - באות בשלשות.

(יא) אין אומדין אותו, אלא במכות הראויות להשתלש.

אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת, ואמרו שאינו יכול לקבל ארבעים - פטור.

אמדוהו לקבל שמונה עשרה, משלקה אמרו שיכול הוא לקבל ארבעים - פטור.

עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אמד אחד - לוקה, ופטור.

ואם לאו - לוקה, ומתרפא, וחוזר ולוקה:


(יב) כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך,

השפלה כמו של הסוטה, ראו סוטה א, ה.

וחזן הכנסת אוחז בבגדיו
אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו.
והאבן נתונה מאחריו - חזן הכנסת עומד עליה.
ורצועה של עגל בידו, כפולה: אחד - לשנים, ושנים - לארבעה
ושתי רצועות עולות ויורדות בה:


השוו להזאת הדם ביום כיפור, יומא ה, ג ואילך. המלקות מכפרות כמו הדם.

אם נקרעה הרצועה אין מחליפים אותה, ראו תוספתא ה, טו.

(יג) ידה טפח, ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כרסו.

ומכה אותו שליש מלפניו, על החזה ושתי ידות מלאחריו.

ואינו מכה אותו, לא עומד ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר (דברים כה ב) "והפילו השופט".

והמכה - מכה בידו אחת, בכל כחו:


(יד) והקורא - קורא (דברים כח נח): "אם לא תשמר לעשות... והפלא ה' את מכותך ואת מכות" וגו',

(דברים כט ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת" וגו',
וחותם (תהלים עח לח) "והוא רחום יכפר עוון" וגו',
וחוזר לתחילת המקרא,

הציטוט מתהילים מצביע על הרחמים שבמלקות, המכפרות על העוון.

הטקס מלווה בקריאה, כמו בפסח. עיינו פסחים ה, ז.

לגבי המקרה של מוות, ראו לעיל ב,ב.

אם התקלקל לאחר שהתחילו ללקותו - פטור, וראו תוספתא ה, יד.

ואם מת תחת ידו - פטור.

הוסיף לו עוד רצועה אחת, ומת - הרי זה גולה על ידו.

נתקלקל, בין ברעי בין במים - פטור.

רבי יהודה אומר: האיש - ברעי, והאשה - במים:


חטיבה IV: הזכות שבמלקותעריכה

משחק מילים לקה - התקלקל - קלה.

ההחלטה של חכמים להלקות - מחייבת את הקב"ה שלא להרוג את העבריין.

בתוספתא ה, טז מעירים שהמלקות הן רק לחייבי כריתות בעברות שיש בהן מעשה, בניגוד למילה ולפסח שבהן אין המלקות מכפרות.

בדומה לגולה, שנפטר ממוות בידי גואל הדם - גם כאן, הלוקה נפטר ממוות בידי שמים. זאת למרות שהגולה עשה עבירה בשגגה, ואילו חייבי הכרת עברו בזדון!

יתכן שהעבריין חוזר בתשובה במהלך המלקות, ויתכן גם שהקלון במלקות משנה את זהותו.

בהמשך דורש ר' חנניא על משמעות חובת הכרת, ולא על הדרך להיפטר ממנה. לכן הוא אינו משתמש במונחים "חייב" או "פטור" אלא במונחים של נטילת ונתינת הנפש.

הדרשה שלו מבוססת על העיקרון של "מידה טובה מרובה", כמו דרשת ר' עקיבא לעיל א, ז.

והשוו ספרא אחרי מות ח, שם טוענים "וחי בהם לעולם הבא", בדומה לנאמר בתחילת פרק י במסכת סנהדרין. אבל במשנתנו קובע ר' שמעון שהשכר על הימנעות מעבירה (של עריות) הוא בעולם הזה.

ר' שמעון בר רבי מרחיב את הלימוד לעבירת הגזל.

(טו) כל חיבי כריתות שלקו - נפטרו ידי כריתתן

שנאמר (דברים כה ג) "ונקלה אחיך לעיניך"
כשלקה - הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל.

אמר רבי חנניא בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת - נוטל נפשו עליה.

העושה מצוה אחת - על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו.

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד,

שנאמר (ויקרא יח כט) "ונכרתו הנפשות העושות וגו',
ואומר (ויקרא יח ה) "אשר יעשה אתם האדם - וחי בהם".
הא, כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצווה.

רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר

(דברים יב כג) "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" וגו',
ומה אם הדם, שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר.
גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה
שיזכה לו ולדורותיו, ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות:


ריבוי התורה והחובות לא נועד להרבות את העונשים לעם ישראל, אלא להרבות את שכרם, כפי שעולה מהדרשות הקודמות.

וראו בישעיה שם, פס' יט-כא: למרות שמדובר בעם בזוז ושסוי - הוא מוצדק ע"י המצוות והקשר שלו עם ה'.

(טז) רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות,
שנאמר (ישעיהו מב) "ה' חפץ: למען צדקו - יגדיל תורה ויאדיר":