פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת מועד קטן: דיני חול המועדעריכה

מבוא למסכת מועד קטןעריכה

חול המועד בתקופת המקדש היה תקופת שמחה, שבה כל העם חגג יחדיו בבית המקדש. לאחר החורבן איבדו ימים אלו חלק גדול מייחודם, ונשאר בהם רק איסור מלאכה לא לגמרי מובן. איסור המלאכה אינו זהה לזה שבשבת ובחגים, אלא נתון להגדרתם של חכמים, וראו ספרי דברים קלה. ההגדרות אינן תמיד עקביות, וקשה להמיר אותן בכללים ברורים, כפי שהתלונן רב כהנא בירושלמי פ"ב, הלכה ה. עם זאת, ניתן למצוא כמה רעיונות החוזרים על עצמם: מניעת הפסד כספי גדול הוא סיבה להתיר מלאכות, בשונה מהמצב בשבת (ראו תוספתא א, ב.) נראה שהסיבה היא מאמץ של חכמים למנוע צער במועד, ולפיכך יש לראות את ההיתר הזה כקרוב למאמץ של חכמים למנוע צער במועד, (לדוגמא לקמן א, ה, שם אוסרים חכמים להספיד במועד). כמו כן, שוב בשונה משבת, יש היתרים לעשות מלאכה בצינעה, אבל לא בריש גלי (ראו לקמן ב, ה.) תשומת הלב של חכמים היתה לאוירה הכללית והציבורית במועד, ולא למלאכות עצמן, ולכן אסרו גם מעשים הנראים כמעשי חול. התוספתא (א, ז) מונה בין המעשים הללו גם עבודות במחובר לקרקע, אבל קשה למצוא הבחנה זו במשנה.

הבחירה של עורכי המשנה להדגיש בין דיני חול המועד את המצב של האבלות על המת שעלולה ליפול בו, מובנת לאור הדברים דלעיל: העיסוק באבלות הפרטית משמש כמראה לשאלת האבלות הלאומית המודגשת דווקא בימי חול המועד, שאיבדו חלק מטעמם עם החורבן.

פרק א מונה את איסורי המלאכה בחול המועד, בחקלאות ובמלאכה, ומשלב גם התיחסויות למצב האבלות או השמחה הפרטיים. פרק ב מונה שורת מחלוקות בין ר' יהודה, המוצא במועד קדושה מיוחדת - לבין ר' יוסי, שרואה את איסורי המלאכה במועד כקנס שמטרתו לזרז את האדם להתכונן לרגל כראוי, אבל אינו מוצא סיבה לאסור מלאכות שלא היה ניתן לעשותן מראש. פרק ג פותח בדיון בעבודות הבית במועד, שאסורות בדרך כלל, אבל מותרות לפרטים שנקלעו לבעיה. הפרק דן גם בשאלת כתיבת הסת"ם: גם כתיבה זו, כמו עבודות הבית, מעמידה את השאלה של ההתנגשויות בין חיי היומיום הפרטיים לבין המצוות הקשורות לכלל, כגון המועד. המשך הפרק עוסק באבלות ברגל ובמועד, שמייצגות ניגוד חריף בין החווייה הפרטית של האבל לבין החגיגיות של התקופה, ובסופו עולה האבל הלאומי על החורבן אל פני השטח, בכך שהוא משמש מקור לדיני הקינות הפרטיות על המתים.

העיסוק הנרחב באבל במסכת מועד קטן (ראו פ"א ה-ו, פ"ב א-ב ופ"ג ה-ט) קשור לאיכה א טו "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", וראו גם הושע ט ה, שם מכונה יום החורבן "מועד" ו"חג ה'", ועמוס ח י "והפכתי חגיכם לאבל". חורבן המקדש שינה והוציא את השמחה מהמועדים שהיו סביבו בזמן העליה לרגל. הפסוק שלפני הפסוק המצוטט בסוף המסכת מירמיהו הוא "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", והמשך הפסוק המצוטט שם מישעיהו: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ". מכאן שהמסכת, העוסקת לכאורה בניגוד בין אבל היחיד לבין המועד, מכוונת גם לניגוד בין האבל הלאומי - לבין השמחה ברגלים ובמועד, למרות אבדן המקדש.

וראו גם

פירוט הפרקיםעריכה