ביאור:ספרי במדבר/חקת
ספרי במדבר לפרשת חקת
עריכהפיסקה קכג
עריכהעל במדבר יט א-ד
השוו מכילתא פסחא טו, שם הובאה פרשת הפרה כדוגמא לפרשה 'שכולל בתחילה ופורט בסוף', כמו בסיום הדרשה שלפנינו; ונראה שיש למחוק את המילים "וזו... וכללה בסוף". יישום המידה "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט" בפרשת הפרה מוביל למסקנה שדווקא הפרה האדומה התמימה וכו' כשרה, ולא פרות אחרות. |
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט א-ב)
יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף; וזו - כללה בתחלה וכללה בסוף!
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו) – פרט; "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – כלל!
"זאת חקת הפסח" (שמות יב מג) – כלל; "כל בן נכר לא יאכל בו" – פרט!
"זאת חקת התורה" – כלל; "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" – פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט.
ר' יוחנן לימד הלכה שגויה; אם כדי לאפשר לתלמידים לבקר אותו ולהרגיל אותם לחשיבה ביקורתית, אם מפני ששכח את ההלכה שהיא כדברי ר' אליעזר – בבגדי לבן. לאחר שתיקנו אותו תלמידיו הוא נזכר שבעיניו ראה את הכהן בבגדי לבן. הדרשן מעיר שלפי הגרסה שמדובר על הלל הזקן קשה, כי בימי הלל לא שרפו פרה אדומה. וראו תוספתא פרה ד ד, וראו מעשה בימי ריב"ז ששרפו פרה, בתוספתא פרה ג ה. |
"זאת חקת התורה", רבי אליעזר אומר: נאמר כאן חקה ונאמר להלן "חקה" (ויקרא טז כט)
מה חקה האמורה להלן - בבגדי לבן הכתוב מדבר, אף חקה האמורה כאן - בבגדי לבן הכתוב מדבר!
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: באילו כלים פרה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב
אמרו לו: והלא למדתנו רבינו 'בבגדי לבן'!
אמר להם: אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי, ק"ו למה שלמדתי!
וכל כך למה? כדי לחזק את התלמידים!
ויש אומרים הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר "מה ששרתו ידי".
ראו דברי ר' יאשיה לעיל עב; ואכן ראו שקלים ד ב, שפרה באה מתרומת הלישכה; אבל ראו תוספתא פרה ב סוף ב, שנראה שלא תמיד היתה באה מתרומת הלשכה. |
"ויקחו" -, מתרומת הלשכה. "אליך" - שתהא גיזבר לדבר
וכשם שהיה משה גיזבר לדבר - כך היה אהרן גיזבר לדבר; כיוצא בו אתה אומר בשמן המאור!
"פרה", ר' אליעזר אומר: 'עגלה' - בת שנתה, ו'פרה' - בת שתים
וחכמים אומרים: עגלה- בת שתים ופרה - בת שלש ובת ארבע
ר' מאיר: אף בת חמש כשרה! זקנה כשרה, אלא שאין ממתינים לה, שמא תשחיר - שלא תיפסל!
"פרה", שומע אני שחורה או לבנה? ת"ל "תמימה" - תמימה לאדמימות
או תמימה למומים? כשהוא אומר "אשר אין בה מום" - הרי מומים אמורים
הא מה ת"ל "תמימה"? תמימה לאדמימות.
השוואות בין פרה, שמלאכה שעושה הכהן במהלך הכנת האפר שלה, ומום שיש בה פוסלים אותה אבל נעשית בטבולי יום – ומוקדשים, שנעשים במעורבי שמש ונפסלים במום אבל לא במלאכה. אם רוב הציבור טמאים גם הפסח נעשה בטומאה, אבל יש לו זמן קבוע; וראו תוספתא פרה ב ג. |
"אשר אין בה מום" למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין:
מה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם - מום פוסל בהם
פרה, שמלאכה פוסלת בה - אינו דין שיהא מום פוסל בה?
לא: אם אמרת במוקדשים, שעשייתן בטהרה - לפיכך מום פוסל בהם
תאמר בפרה, שעשייתה בטומאה - לפיכך לא יהיה מום פוסל בה!
הרי פסח יוכיח, שעשייתו בטומאה ומום פוסל בו; והוא יוכיח לפרה, שאע"פ שעשייתה בטומאה שיהא מום פוסל בה!
לא: אם אמרת בפסח, שיש לו זמן קבוע - לפיכך מום פוסל בו
תאמר בפרה, שאין לה זמן קבועה, לפיכך לא יהיה מום פוסל בה! ת"ל "אשר אין בה מום"!
איסי בן עקביא אומר: "אשר אין בה מום" למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין
ומה מוקדשים, שאין נפסלים בשחור ולבן - מום פוסל בהם
פרה, שנפסלת בשחור ובלבן - אינו דין שיהיה מום פוסל בה?
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "אשר אין בה מום"? - שהיה בדין לעגלה ערופה שתיפסל במומים
ומה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם - מום פוסל בהם; עגלה, שמלאכה פוסלת בה - אינו דין שיהיה מום פוסל בה?
ת"ל: "אשר אין בה מום" בה אין מום, הא אם יש מום בעגלה - הרי זו כשרה.
השוואה בין פרה, הנשחטת בטבול יום, ומומים פוסלים אותה – לחטאת העוף, שנמלקת דווקא ע"י כהן מעורב שמש, ואין מום (כגון שני זנבות) פוסל אותה. |
ור' יהודה בן בתירה אומר: ומה חטאת העוף, שמקריביה טהורים - אין מום פוסל בה
פרה, שמקריביה טמאים - אינו דין שלא יהא מום פוסל בה? ת"ל: "אשר אין בה מום"
בה אין מום, הא אם יש בעבודה - הרי זו כשרה.
אמר רבי יאשיה: נמתי לפני ר' יהודה בן בתירה: כיצד המום בעבודה? והראני בין שתי אצבעותיו: יוצא לו שני זנבות.
לומד שפרה – כמו עגלה ערופה – נפסלת בכל מלאכה שעושה, שנאמר בעגלה "אשר לא עובד בה", ולומד קל וחומר מעגלה בדרכו של איסי בן עקביא דלעיל. והשוו תוספתא שם, ובהערה במקום. |
"אשר לא עלה עליה עול", בעול שלא לעבודה הכתוב מדבר
ואם תאמר בעול של עבודה - אמרת קל וחומר הוא: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה - עול פוסל בה
פרה, שהמום פוסל בה - אינו דין שיהא העול פוסל בה?
הרי מוקדשים יוכיחו, שהמום פוסל בהם - ואין עול פוסל בהם
והן יוכיחו לפרה, שאע"פ שהמום פוסל בה - לא יהיה עול פוסל בה!
לא: אם אמרת במוקדשים, שאין נפסלים בשחור ובלבן - לפיכך אין העול פוסל בהם
תאמר בפרה, שנפסלת בשחור ובלבן - לפיכך יהי עול פוסל בה!
ת"ל: "אשר לא עלה עליה עול"! בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר
ומנין לעשות שאר מלאכה כעול? אמרת קל וחומר הוא:
ומה עגלה, שאין המום פוסל בה - עשה בה שאר מלאכה כעול
פרה, שהמום פוסל בה - אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול?
או חילוף הן הדברים: ומה פרה, שהמום פוסל בה - לא עשה בה שאר מלאכה כעול
עגלה, שאין המום פוסל בה - אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול? ת"ל "אשר לא עובד בה" (דברים כא ג)
דנתי וחלפתי, בטל או חילוף - זכיתי לדון כבתחלה
ומה עגלה, שאין המום פוסל בה - עשה בה שאר מלאכה כעול
פרה, שהמום פוסל בה - דין הוא שנעשה בה שאר מלאכה כעול.
מחלוקת מי הכהן השורף את הפרה. למעשה נעשו כל הפרות חוץ מהפרה הראשונה ע"י כהנים גדולים, ראו פרה ג ה-ח. וראו דברי ר' יהודה בפרה ד א, ותוספתא פרה ד ג. |
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" (במדבר יט ג), בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא נעשית בסגן
תדע שכן הוא, שהרי אהרן קיים - ואלעזר שורף את הפרה!
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות - בכהן גדול, דברי ר' מאיר
ר' יוסי בר' יהודה ור' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אומרים:
זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט.
"והוציא אותה" - שלא יוציא אחרת עמה. מיכן אמרו שאם לא היתה פרה רוצה לצאת - אין מוציאין עמה שחורה
שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה, שלא יאמרו שתים שחטו!
רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר "והוציא אותה" - לבדה. "אל מחוץ למחנה" - להר המשחה.
השחיטה צריכה להיות כשרה, למרות שאין בשר הפרה נאכל; היא יכולה להעשות ע"י אחר, ואסור לכהן לעשות מלאכה אחרת גם לאחר שחיטתה עד שנעשית אפר. לעניין שחיטת שתי פרות ראו בדרשה הקודמת. |
"ושחט אותה" - בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה.
"ושחט אותה" מגיד שאם נתנבלה בשחיטתה - פסולה.
"ושחט אותה", מיכן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת.
"ושחט אותה לפניו" - שיהיה אחר שוחט ואלעזר רואה.
"ולקח אלעזר הכהן" (במדבר יט ד) עוד למה נאמר?
והלא כבר נאמר "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן"! ומה ת"ל "הכהן"? - בכיהונו.
הדרשן מנסה להשוות את טקס טיהור המצורע לטקס שחיטת הפרה. ראו נגעים יד ח: דם האשם נלקח ע"י הכהן המזה בידו. אבל דווקא הזאת השמן דומה יותר לטקס השחיטה, כי היא מטהרת את המצורע סופית, והשמן נלקח על ידי הכהן מתוך כלי של לוג; בסופו של דבר מוותרת הדרשה על ההשוואה לטיהור המצורע ולומדת ישירות מהפסוק שלנו, שלוקח בידו מדם השחיטה, בלי כלי. |
"מדמה באצבעו", מצותה - מצות יד, ולא מצות כלי; שהיה בדין
הואיל ולוג שמן מכשיר ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן, שאין כשר אלא ביד
אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד!
אתה דן מלוג שמן ואני אדון מדם האשם! אמרת הפרש, לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר
ודם פרה כשר ומוכשר להכשיר אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד, אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד
וממקום שבאת: אי מה להלן מכלי ליד, אף כאן מכלי ליד? ת"ל "מדמה באצבעו" מצותה מצות יד ולא מצות כלי.
כאן כן לומדים מטקס טיהור המצורע, שהכהן מזה בידו הימנית. |
"אצבעו" - ימנית שבידו ימנית. אתה אומר אצבעו שבידו ימנית; או כל אצבעות במשמע?
ת"ל: "וטבל הכהן את אצבעו הימנית" (ויקרא יד טז)
הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם, שאינה אלא ביד הימנית
אף פורטני בכל אצבעות שבתורה, שלא יהו אלא ביד הימנית!
"הימנית" - המיומנת שבימין, הרגילה שבאצבעות. האצבע המורה
בשעת ההזאה הכהן חייב להתכוון לפתח המקדש, וראו גם מידות ב ד. הדרשה הבאה חוזרת למצב של המדבר, וקובעת שבזמן השחיטה של הפרה המשכן צריך להיות בנוי והיריעה אינה מסתירה את הפתח; והשוו לדיני הקרבת העולה בספרא נדבה פרשה ד. |
"והזה אל נכח פני אהל מועד" - שיהא מתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם.
"והזה אל נכח פני אהל מועד", שאם לא הוקם המשכן, או אם קיפלה הרוח את היריעה - לא היתה פרה נעשית חטאת!
"והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה" עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר "מדמה באצבעו", ומה ת"ל "מדמה"?
לפי שהוא אומר "שבע פעמים", שומע אני שבע הזיות וטבילה אחת? ת"ל: "מדמה שבע פעמים" מגיד שחוזר לדם שבע פעמים.
אם אחת מההזיות נעשתה שלא כשורה – האפר פסול, ראו מנחות ג ו, וראו דוגמא בפרה ד ב. הדרשן מנסה להוכיח את הטענה הזאת מהשוואה להזאת הדם ביום הכפורים (ראו מנחות שם), אבל אינו מצליח, כי הזאת הדם של הפרה אינה מכפרת, בניגוד להזאות הכהן ביום הכיפורים, ולכן צריך הפסוק לפרש 'שבע פעמים'. |
"שבע פעמים" - שיהו מעכבות זו את זו, שהיה בדין הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ
אם למדתי לפנימיות, שהם מעכבות זו את זו - אף החיצונות יהיו מעכבות זו את זו!
לא: אם אמרת בפנימיות, שהם מכפרות - לפיכך מעכבות זו את זו
תאמר בחיצונות, שאין מכפרות - לפיכך לא יעכבו זו את זו! ת"ל: "שבע פעמים", שיהו מעכבות זו את זו!
פיסקה קכד
עריכהעל במדבר יט ה-י
דורש שרף-ישרוף, שעל הכהן לעסוק רק בפרה ואסור לו לעשות מלאכה אחרת משחיטת הפרה עד שהיא היתה לאפר. |
"ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף"" (במדבר יט ה),
בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה!
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם פוסלת המלאכה בשחיטתה, לא תפסול בשריפתה?
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "ושרף את הפרה לעיניו"?
אלא בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתיעשה אפר.
הפרים הנשרפים (כגון פר יום הכיפורים ופר העלם דבר של ציבור ושל הכהן הגדול) נשרפים בגלל קדושתם, והשריפה נועדה לכלות את בשרם שאין לאכלו. הפרה נשרפת כדי להכין מאפרה מי חטאת. לכן איסור המלאכה חל על הכהן השורף אותה ולא על השורף את הפרים, למרות – ואולי בגלל – קדושתם היתירה, שמזה את דמם בקדש הקדשים. |
"ושרף את הפרה לעיניו", לא פרים הנשרפים!
שהיה בדין: ומה אם פרה, שאין נעשית בפנים - מלאכה פוסלת בשריפתה
פרים הנשרפים, שנעשים בפנים - אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשריפתם?
לא: אם אמרת בפרה, שהמלאכה פוסלת בשחיטתה - לפיכך פוסלת בשריפתה
תאמר בפרים הנשרפים, שאין מלאכה פוסלת בשחיטתן - לפיכך לא תפסול בשריפתם!
ותפסול בשחיטתן! והדין נותן: ומה פרה, שאין נעשית בפנים - מלאכה פוסלת בשחיטתה
פרים הנשרפים, שנעשים בפנים - אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתם?
ת"ל: "ושחט אותה... ושרף את הפרה", ולא פרים הנשרפים.
השוו לעיל פיסקה קכג על "ושחט אותה לפניו". |
"ושרף את הפרה לעיניו" - שיהא אחר שורף ואלעזר רואה!
"את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה", מה פרשה במקומו - אף כולם במקומו
מיכן אמרו: הדם כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר - לא פסל; ור' נתן אומר: מקנח ידיו בגופה של פרה.
ראו תוספתא פרה ג ז, שבפחות מכזית מקרניה וכו' אין ההחזרה מעכבת, כי "זבח שאינו מעכב בחייה אינו מעכב בשריפתה". |
"ושרף את הפרה" - להביא את הפקיעין. מיכן אמרו: הבשר שפקע, כלומר יצא ממקום השריפה כל שהוא – יחזיר, לשריפה ואם לא החזיר - פסל
עצם כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר - לא פסל; בכזית – יחזיר, ואם לא החזיר – פסל!
ר' ישמעאל טוען שהביטוי "את עורה את בשרה..." הוא ריבוי, וכן "ישרוף" מיותר כריבוי נוסף, ולכן הוא ממעט עצים, ולדעתו אין להניח בגת עצים שאין בהם צורך לשריפת הפרה. ר' עקיבא מתיר להוסיף עצים לאחר שניצתה רוב הפרה, ור' יהודה מתיר להרבות עצים ואיזוב מראש, כדי שירבה האפר; וראו פרה ד ד, כר' עקיבא, וראו גם תוספתא פרה ד ו. |
"ישרוף" - רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי - אלא למעט, דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבא אומר: משיצת האור ברובה, ור' יהודה אומר: "ושרף – ישרוף" - שלא ימעיט לה עצים
מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר.
בפסח נאמר "ולקחו אגודת איזוב", ואגודה היא שלושה, ומכאן שבכל מקום שלוקחים איזוב – מדובר בשלושה גבעולים; וראו מכילתא פסחא יא ופרה יא ט. לעניין האגודה השוו אבות ג ו, שדורשים אגודה – חמישה! |
"ולקח הכהן" (במדבר יט ו), נאמרה כאן "לקיחה" ונאמרה להלן "לקיחה" (שמות יב כב)
מה לקיחה האמורה להלן - שלשה, אף לקיחה האמורה כאן - שלשה.
מהארז צריך לקחת חלק מהגזע, ולא מהענפים הרכים. |
"עץ", שומע אני כל עץ במשמע? תלמוד לומר "ארז".
אי "ארז", שומע אני אפילו ענף? תלמוד לומר: "עץ". הא כיצד? זו בקעת של ארז!
ראו פרה יא ז, לעניין זן האיזוב, וכן בדיני הצרעת - ראו נגעים יד ו. |
"אזוב", ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב רומית, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי!
"ושני תולעת" – ששינתו תולעת, שני מתולעת ולא ששינתו דבר אחר.
מוסכם על שני החולקים שמדובר בשלב בתהליך השריפה של הפרה: ר' ישמעאל דורש "שריפת הפרה" – בשעה שנשרפת, ור' עקיבא דורש "אל תוך הפרה הנשרפת", וראו פרה ג י. |
"והשליך אל תוך שריפת", שומע אני משתיעשה אפר? ת"ל "הפרה"
אי "הפרה", שומע אני אף על פי שלא נשרפה? ת"ל "והשליך אל תוך שריפת הפרה"
הא כיצד? משיצת האור ברובה, דברי רבי ישמעאל
רבי עקיבא אומר: "והשליך אל תוך שרפת", שומע אני משתיעשה אפר? ת"ל "הפרה"
אי "הפרה", יכול יקרענה ויתנם לתוכה? ת"ל "והשליך אל תוך שריפת הפרה"; הא כיצד? משתיבקע.
הכהן הזורק את האזוב הארז והתולעת – בגדיו טמאים והוא עצמו, לאחר שטבל - טבול יום, וכן גם שאר העוסקים בשריפת הפרה (ראו לקמן, על 'והשורף אותה'), וכן השורפים את הפרים הנשרפים (ראו יומא ז ז.) |
"וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים" (במדבר יט ז), בא הכתוב ולימד על המשליך את האזוב, שמטמא בגדים!
"ואחר יבוא אל המחנה", מה כאן אסור לבוא אל המחנה - אף להלן אסור לבוא אל המחנה:
"וטמא הכהן עד הערב", מה כאן עד הערב - אף להלן עד הערב.
אכן אין צורך בפסוק כדי שנלמד שהשורף מטמא בגדים, והוא מלמד שכל העוסקים בפרה, גם השוחט והמזה – מטמאים בגדים, וראו פרה ד ד. |
"והשורף אותה יכבס בגדיו" (במדבר יט ח), בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה, שמטמא בגדים
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא בגדים, השורף את הפרה לא יטמא בגדים?
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "והשורף אותה יכבס בגדיו"?
בא הכתוב ולימד על העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, שיהיו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף, והערב שמש!
"והשורף אותה יכבס בגדיו" ולא השורף בגדים המנוגעים!
שהיה בדין: ומה פרה, שאינה מטמאה במגע - השורפה מטמא בגדים
בגדים המנוגעים, שמטמאים במגע - אינו דין שהשורפן מטמא בגדים?
ת"ל: "והשורף אותה יכבס בגדיו", ולא השורף בגדים המנוגעים!
מקוה הוא בגודל 40 סאה, כמידת אדם - אפילו אם רוצה להטביל בו רק כלים קטנים, וראו תוספתא מקואות א ו; אבל טבילה במעיין אינה מוגבלת בגודל המעיין אלא בדבר הנטבל, ראו מקואות א ח, שמים זורמים ("זוחלים") כשרים בכל שהוא, בתנאי שיכסו את הדבר הנטבל בהם. |
"יכבס בגדיו במים" - ולא בשרו במים!
"במים... במים", שני פעמים, מה ת"ל? שהיה בדין: הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונים טבילה
מה אדם, טובל בראוי לו - אף כלים, טובלים בראוי להם! ת"ל: "במים... במים", שני פעמים
מקום שאדם טובל - שם ידים וכלים טובלין! במה דברים אמורים? במקוה
אבל במעין - אדם טובל בראוי לו וכלים טובלין בראוי להן!
"ואסף איש טהור" (במדבר יט ט), לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהיה בכהן?
ת"ל: "ואסף איש טהור"; מגיד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם!
ר' ישמעאל מכשיר את האשה לאסוף את האפר, לקדש ולהזות, ופוסל את הקטן; ואילו ר' עקיבא מכשיר לכך את הקטן שיש בו דעת ולא את האשה, וראו פרה יב י, כדעתו. |
"ואסף איש" - להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה?
ת"ל "טהור", להביא את האשה, דברי ר' ישמעאל,
ר' עקיבא אומר: "ואסף איש", להוציא את האשה. משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן?
ת"ל "והניח מחוץ למחנה". לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח!
מזה מי החטאת צריך להיות טהור, ראו במדבר יט יח. ר' עקיבא טוען שהוא קל מאוסף האפר, כי האוסף עוסק באפר כולו, ולא רק במקצתו, ומכאן ק"ו שהאוסף טהור; הוא קורא "טהור"-טהר, שמדובר באדם שטהר עכשיו מטומאה, כלומר בטבול יום. וראו תוספתא פרה ג ד, שהיה בעניין ויכוח בין הפרושים לצדוקים. ר' עקיבא מכשיר את טבול היום על פי הייתור של 'טהור' כאן, ואילו ר' נתן מכשיר אותו בגזירה שוה מדיני המצורע, שלאחר טקס הטהרה הוא טבול יום ואסור לו לאכול קדשים עד הערב. |
"טהור", שר' עקיבא אומר: "טהור" למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין:
אם המזה טהור, האוסף לא יהא טהור?
הא מה ת"ל "טהור"? טהור מכל טומאה, ואי זה זה? זה טבול יום!
ר' נתן אומר: נאמר כאן טהור, ונאמר להלן טהור (ויקרא יד ט).
מה טהור האמור להלן - טמא לתרומה וטהור לחטאת,
אף טהור האמור כאן - טמא לתרומה וטהור לחטאת!
"את אפר הפרה", ולא את האודים.
ראו תוספתא פרה ג ח, שדרשו על החלק שבחיל 'למשמרת'; כאן נוספת דרשה על 'מחוץ למחנה' – בהר המשחה. החלק השלישי בלבד משמש לטהרת כל הציבור! |
מיכן אמרו: חולקים אותו לשלשה חלקים
אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות!
"אל מחוץ למחנה" - להר המשחה.
"אל מקום טהור" - שיהא מקומו טהור.
מיכן היה ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת - טמא
שנאמר "אל מקום טהור", ואין זה מקום טהור.
"והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה", למה נאמר? שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה
במים מנין? ת"ל "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה"
או אפילו קידשו? ת"ל "למי נדה", כבר הם למי נדה.
ראו פרה ט ה, וראו תוספתא מקואות ח ו: שם מופיעים גם דברי ההתפעלות של ר' טרפון: ר' יוסי הגלילי הסכים עם ר' יהודה שהפרה טהורה, ואילו ר' עקיבא טימא אותה. בתחילה לא מצא ר' יוסי הוכחה לדבריו, וסולק מהדיון; בשלב זה גברה דעתו של ר' עקיבא – וראו תוספתא סנהדרין ז ד: "נסתלק הדין – אין רשאי להשיב", אבל לפנים משורת הדין נתן לו ר' עקיבא רשות. ההוכחה של ר' יוסי היא בטענה שאם הפרה שתתה מהמים – הם לא היו שמורים, וממילא הם נפסלו עוד לפני ששתתה מהם, ולכן אינם מטמאים אותה! |
"והיתה לעדת בני ישראל", מיכן אמרו: פרה ששתה מי חטאת - בשרה טמא מעת לעת.
ר' יהודה אומר: בטלו במעיה, שנאמר "והיתה לעדת בני ישראל" וגו'
וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושמונה זקנים בכרם ביבנה, וטיהרו את בשרה.
"והיתה לעדת בני ישראל", זה אחד מן הדברים שהיה רבי יוסי בן הגלילי דן לפני רבי עקיבא, וסילקו רבי עקיבא
ואחר כך מצא לו תשובה. אמר לו: מה אני לחזור? אמר לו: לא לכל אדם, אלא לך, שאתה יוסי הגלילי.
אמר לו: הרי הוא אומר "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה", כשהם שמורים הרי הם מי נדה!
אמר רבי טרפון: "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו
ואין מציל מידו, ועשה כרצונו והגדיל" (דניאל ח ד) - זה עקיבא,
"ואני הייתי מבין, והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ, ואין נוגע בארץ
והצפיר - קרן חזות בין עיניו, ויבא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האובל
וירץ אליו בחמת כחו, וראיתיו מגיע אצל האיל, ויתמרמר אליו, ויך את האיל וישבר את שתי קרניו
ולא היה כח באיל לעמוד לפניו, וישליכהו ארצה וירמסהו, ולא היה מציל מידו" - זה יוסי הגלילי!
לעניין המעילה ראו פרה ד ד, וראו גם שקלים ז ז. |
"חטאת היא" - מגיד שמועלים בה. "היא" - בה מועלין, באפרה אין מועלין!
"חטאת היא", מגיד שאם שינה באחד מכל מעשיה – פסולה!
"חטאת היא" - מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה!
"חטאת היא" - מגיד שנשרפת בלילה כביום
אי "חטאת היא", יכול תהא נפסלת בלינה? ת"ל "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת"
מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנים על שנים.
ראו לעיל בדרשה על פס' ח: שם הסיקו שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים, וכאן המסקנה הפוכה, וקובעת שלמרות שהק"ו תקף יש צורך ללמד שהאוסף מטמא בגדים, כי אין עונשים מן הדין; אבל קשה שהרי אין מדובר בענשי בית דין אלא בטומאה. |
"וכבס האוסף את אפר הפרה" (במדבר יט י), בא הכתוב ולימד על האוסף את אפר הפרה, שמטמא בגדים.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא בגדים, האוסף את אפר הפרה לא יטמא בגדים?
אלא אם אמרת כן - ענשת מן הדין! לכך נאמר "וכבס האוסף את אפר הפרה", ללמדך שאין עונשים מן הדין
ד"א: בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר, שמטמא בהיסט!
"והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם", לפי שמעשה בישראל, צריך להביא את הגרים!
שכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים!
"לחקת עולם" - שינהוג הדבר לדורות!
פיסקה קכה
עריכהעל במדבר יט יא-יג
המת מטמא באהל, אפילו אם הנכנס אל האוהל לא נגע בו; האיזכור של טומאת מגע נועד ללמד שאין עונשים מן הדין, וראו בסוף פיסקה קכד. הלקח הזה נראה תמוה, שהרי על דיני הטומאה אין עונש בידי אדם. |
"הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" (במדבר יט יא),
בא הכתוב ולימד על המת, שמטמא במגע
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם מטמא באהל, לא יטמא במגע?
אלא אם אמרת כן - ענשת מן הדין! לכך נאמר "הנוגע במת", ללמדך שאין עונשים מן הדין!
אם יצא דמו של הנפל, וגופו נמצא במקום אחר – לדעת ר' ישמעאל הדם אינו מטמא אפילו אם יש בו שיעור של רביעית, דורש "נפש"-דם, "האדם" ולא בן שמונה. |
"לכל נפש אדם" - להביא את בן שמונה. נפל שנולד לאחר שמונה חדשי הריון. משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו?
ת"ל: "בנפש האדם", להוציא את דמו, דברי רבי ישמעאל
רבי עקיבא אומר: "לכל נפש אדם" - להביא את דמו!
פשט. |
"וטמא שבעת ימים", בא הכתוב ולימד על המת, שמטמא טומאת שבעה:
"הוא יתחטא בו" (במדבר יט יב), אין ת"ל "בו"! אלא: "בו" - באפר שנעשה כתיקנו.
ניתן לפסק את הפסוק בהפסקה אחרי "בו", ואז יתקבל הפירוש האלטרנטיבי, שההזאה צריכה להיות רק ביום השלישי, והיום השביעי הוא יום הטהרה; וניתן לפסק אותו (וכן הטעמים) בהפסקה אחרי "וביום השביעי", שמזים על הטמא פעמיים ואז הוא נטהר. |
"ביום השלישי וביום השביעי", בא הכתוב ולימד על המטמא במת, שטעון הזייה שלישי ושביעי
אתה אומר לכך הוא בא, או לא בא אלא אם הזה בשלישי - יטהר ביום השביעי
ואם לא הזה בשלישי - לא יטהר בשביעי? ת"ל "ואם לא יתחטא" וגו'
ועדיין אני אומר: מפני מה לא טהר בשביעי? מפני שלא הזה בשלישי!
אבל אם הזה בשלישי, יטהר בשביעי? ת"ל "וחטאו ביום השביעי" (במדבר יט יט), שנה עליו הכתוב לפסול!
המצווה אינה להתחטא אלא להימנע מלטמא את המקדש. לכן אין עבירה בטומאה אלא אם נכנס הטמא למקדש או אכל קודשים. מי שלא התחטא – ענשו הוא הטומאה עצמה ולא כרת. |
"ואם לא יתחטא ביום השלישי", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה" (במדבר יט כ)
על טומאת מקדש וקדשיו הכתוב ענש כרת! או לא ענש כרת אלא על הזייה?
ת"ל "ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי - לא יטהר": עונשו "לא יטהר", ואין עונשו כרת!
"כל הנוגע במת בנפש האדם" (במדבר יט יג) זהו שאמרנו בתחילת הפיסקה: להביא את בן שמונה:
"אשר ימות", מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות.
מיכן אתה דן לשרץ: מה מת, חמור, אינו מטמא עד שעה שימות
שרץ, הקל, אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות?
או חלוף: מה שרץ, הקל, הרי הוא מטמא כשהוא מפרפר
מת, החמור, אינו דין שיטמא אפילו מפרפר? ת"ל: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות"
שאין ת"ל "אשר ימות". ומה ת"ל "אשר ימות"? מגיד שאין מטמא - עד שעה שימות!
דנתי וחילפתי בטל או חלוף זכיתי לדין כבתחילה
מה מת, חמור, אין מטמא עד שעה שימות – שרץ, הקל, אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות?
"ולא יתחטא", רבי אומר: "לא יתחטא" – בדמים! אתה אומר "לא יתחטא" בדמים; או "לא יתחטא" במים?
כשהוא אומר "מי נדה לא זורק עליו" - הרי מים אמורים!
הא מה ת"ל "ולא יתחטא"? "לא יתחטא" בדמים, להביא את מחוסר כפרה.
מבחין בין המשכן למקדש כדי להסביר את הכפילות בפס' כ ובפס' יג. |
"את משכן ה' טמא", למה נאמר? לפי שהוא אומר "את מקדש ה' טמא" (במדבר יט כ), אין לי אלא מקדש
משכן מנין? ת"ל: "את משכן ה' טמא"!
"ונכרתה", מפני מה ענש להלן (ויקרא טו לא) מיתה, וכאן כרת? ללמדך שמיתה היא כרת, וכרת היא מיתה!
כל הטמאים אסורים באכילת קדשים ובכניסה למקדש, ואם עשו כך במזיד - ענשם כרת, ובשוגג עליהם להביא אשם (ראו ויקרא ה ב). ר' יאשיה לומד דין זה מהביטוי "טמא יהיה", ואילו ר' יונתן לומד מויקרא טו לא. לפי דבריו טמא מת הוא יוצא מן הכלל המלמד על הכלל כולו את עונש הכרת על המזיד. |
"טמא יהיה", אין לי אלא טמא מת. שאר טמאים מנין? ת"ל: "טמא יהיה", לרבות שאר טמאים, דברי רבי יאשיה,
רבי יונתן אומר: אינו צריך! שהרי כבר נאמר "והזרתם את בני ישראל מטומאתם
ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו לא)
טמא מת היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה, וחייב עליו קרבן
אין לי אלא טמא מת. שאר טמאים מנין? אמרת אם טמא מת היה בכלל
והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה, וחייב עליו קרבן
אף שאר הטמאים - דין הוא שנעניש עליהם מיתה ונחייב עליהם קרבן!
על טמא המת להקפיד לעבור את כל התהליך: שתי הזאות, טבילה והערב שמש. כל זמן שלא עבר את כל השלבים הללו הוא טמא ואסור לו לאכול או אפילו לגעת בקדשים. |
מה ת"ל "טמא"? לפי שהוא אומר "כי מי נדה לא זורק עליו", אין לי אלא שלא הזה כל עיקר
הזה ולא שנה מנין? ת"ל "טמא יהיה"! הזה ושנה ולא טבל מנין? ת"ל "טומאתו בו"
הזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו מנין? ת"ל "עוד טומאתו בו"
פיסקה קכו
עריכהעל במדבר יט יד-טו
מקום המוות אינו משנה את הדין: אם הגופה או חלקה נמצאים באהל – יש טומאה! איסי לומד זאת מהביטוי "זאת התורה". ר' ישמעאל לומד מק"ו מגופה שמטמאת מחוץ לבית, שנאמר "הנוגע... טמא (ראו פס' יא) |
"זאת התורה, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל - יטמא שבעת ימים (במדבר יט יד),
בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה: שמטמא באהל!
אין לי אלא באהל; שמת באהל חוץ לאהל מנין? ת"ל: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", דברי איסי בן עקיבא
ר' ישמעאל אומר: אינו צריך! אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא, המת מטמא גם מחוץ לאהל
משנזקק לטומאה - דין הוא שיטמא!
כל מבנה עם גג שיש בו טפח מעוקב מטמא כמו אהל. טומאת אהל נלמדת מבית המנוגע, וראו במבוא למסכת אהלות. לעניין בית המנוגע ראו נגעים יב א. בית מנוגע קל מאהל המת, כי הוא מטמא עד הערב, ואילו המת – לשבעה ימים. |
מנין לעשות כל המאהילים כאהל?
היה רבי יצחק אומר: מה מצורע, הקל - עשו בו כל המאהילים כאהל
מת, חמור - אינו דין שנעשה בו כל המאהילים כאהל?
אפילו אם הכניס לתוך אהל המת רק חלק מגופו – טמא. קל וחומר אם כל גופו נכנס לאהל המת. |
"כל הבא אל האהל" - זה הבא מקצתו; "וכל אשר באהל" - זה הבא כולו
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו לא יהיה טמא?
אלא אם אמרת כן - ענשת מן הדין! לכך נאמר "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל"
ללמדך שאין עונשים מן הדין!
מפרש "כל אשר באהל" – מה שנמצא במרתף הבית ומתחת רצפתו. |
ר' אחי ברבי יאשיה אומר: "כל הבא אל האהל", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וכל אשר באהל", הא עד שלא יאמר יש לי בדין:
אם הבא לאהל טמא, אשר באהל לא יהיה טמא?
מה ת"ל "כל הבא אל האהל"? לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו!
מפרש "הבא" – שנכנס לאהל דרך פתחו – גם אם אפשר להכנס מכיוון אחר, ראו אהלות ז ג; ומסיק שגם במערת קבורה שאפשר להגיע אליה מכמה כיוונים, ויש בה קבר שעדיין לא נאטם – דווקא כניסה מכיוון הפתח מטמאת, ולא כניסה למערה מכיוונים אחרים (וראו אהלות ז א.) אבל למרות שהנכנס שלא מהפתח אינו נטמא לשבעה ימים – הוא עדיין טמא עד הערב, כדין הכלי השלישי לטומאה והנוגע באהל מבחוץ (ראו אהלות ז ב. |
"כל הבא אל האהל" - דרך פתחו הוא מטמא, ואין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח
מיכן אתה דן לקבר: מה אהל, שהוא מקבל טומאה - אין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח
קבר, שאין מקבל טומאה אם אין בו פותח טפח, "נפש אטומה" - אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח לפני שנאטם הקבר?
או חילוף: מה קבר, שאינו מקבל טומאה - הרי הוא מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח
אהל, שהוא מקבל טומאה - אינו דין שיטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח?
ת"ל: "כל הבא אל האהל", דרך פתחו הוא מטמא, ואין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח!
דנתי וחילפתי, בטל "או חילוף", זכיתי לדון כבתחילה
מה אהל, שהוא מקבל טומאה - אין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח
קבר, שאין מקבל טומאה - דין הוא שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח!
או לא יטמא טומאת ערב? הנכנס שלא מהפתח והנוגע באהל מבחוץ אמרת ק"ו הוא: אם שלישי במת טמא, כלים שנגעו בכלים שנגעו במת השני - דין הוא שיהא טמא!
מה שאינו כלי העשוי מארבעה חומרים (בד, עור, צמר או עץ) או ממתכת או מחרס, ואינו אדם – אינו נטמא. הלימוד הוא מדין השלל במלחמת מדיין, והחרס והאדם נלמדים מפרשתנו. |
"וכל אשר באהל", שומע אני אף הקש והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע?
ת"ל: "ולקח איזוב וטבל במים איש טהור, והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות" וגו'!
ועדיין כלי גללים, וכלי אבנים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמע!
ת"ל: "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ" (במדבר לא כ).
הא למדנו לארבעה כלים: לכלי מתכות מנין?
ת"ל: "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת (במדבר לא כב)
הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות. לכלי חרס מנין?
ת"ל: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו" וגו'. הא למדנו לארבעה כלים, ולכלי מתכות ולכלי חרס. לאדם מנין?
ת"ל: "ואתם חנו מחוץ למחנה בני אדם נטמאים ולא בהמות" (במדבר לא יט). או אלו לכלל חטוי ואלו לכלל טומאה?
ת"ל: "הוא יתחטא בו" (במדבר יט יב); את שבא לכלל חטוי - בא לכלל טומאה; לא בא לכלל חטוי - לא בא לכלל טומאה.
ראו ויקרא יא לב-לג; שם מבחינה התורה בין כלי חרס לבין כלים מעץ, בד עור או שק. גם כאן יש הבחנה בין הכלים מארבעה חומרים שבמלחמת מדין לבין "כלי פתוח", ומכאן שהכלי הנדון כאן הוא מחרס. |
"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו" (במדבר יט טו); בכלי חרס הכתוב מדבר
או אינו מדבר אלא בכל הכלים? הרי אתה דן
נאמרו ארבעה כלים בשרץ, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו רק כלי חרס שנטמא מבחוץ אין התכולה שלו נטמאת, אבל אם נטמא בתוכו יש לשברו
ונאמרו ארבעה כלים במת והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו
מה להלן, בכלי חרס הכתוב מדבר - אף כאן, בכלי חרס הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה
ר' יונתן לומד שמדובר בכלי חרס מההבחנה בין פס' טו לפס' יח: כאן נאמר "טמא הוא", כלומר שאין לו טהרה, ואילו בפס' יח נאמר "והזה... ועל כל הכלים", שניתן לטהר את הכלים. הפתרון הוא ב"כלי חרס", שמפורש בויקרא יא לג, שאי אפשר לטהרו ויש לשברו. |
ר' יונתן אומר: בכלי חרס הכתוב מדבר; או אינו מדבר אלא בכל הכלים?
ת"ל: "וכל כלי פתוח" וגו', כלי שאם נטמא אין לו טהרה מטומאתו, ואיזה זה? זה כלי חרס
מה ת"ל "פתוח"? ואפילו כל שהוא
נראה שר' אליעזר חולק על כלים כה א, "כל הכלים יש להם אחורים ותוך", ומייחס את ההבחנה בין טומאה מתוך הכלי, דרך פתחו, לטומאה באחוריו (מבחוץ) – לכלי חרס בלבד. כך הוא מוכיח שמדובר כאן בכלי חרס. |
רבי אליעזר אומר: בכלי חרס הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל הכלים?
ת"ל: "וכל כלי פתוח" - כלי שמקבל טומאה דרך פתחו; ולא מבחוץ ואיזה זה? זה כלי חרס
מה ת"ל "טמא" - טמא לעולם.
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: "כל כלי פתוח", שומע אני אפילו כולו?
ת"ל: "פתוח", על פתחו אמרתי ולא על כולו.
פתיל הוא המכסה והצמיד הוא החיבור שלו לכלי, ואכן החיבור של ישראל לבנות מואב מכונה "ויצמד"; וראו כלים י ב. |
"וכל כלי פתוח" וגו'. "פתיל" - זה העודף, "צמיד" - זה הדופק
ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר "ויצמד ישראל לבעל פעור" (במדבר כה ג).
באהל המת יש צורך בצמיד פתיל כדי להציל מהטומאה; אבל בצרעת הבית מספיק שהכלי מכוסה, (פתיל) ואין צורך בצמיד; וראו דעת ר' יוסי בנגעים יג יב. |
ראו דעת ר' אליעזר בתוספתא ב"ק דכלים ז ה, שכלי חרס אינו מציל אלא אם הוא חתום בצמיד פתיל, ודווקא על פתחו. |
"וכל כלי פתוח", מיכן אמרו: חבית שכפאה על פיה, מירחה בטיט מן הצדדים - טמאה
שנאמר "צמיד פתיל עליו" ולא צמיד פתיל על גביו.
"וכל כלי פתוח", אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה מנין?
ודין הוא: ומה כלי חרש, שהם עלולים לקבל טומאה - הרי הם מצילים צמיד פתיל באהל המת
כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, שאין עלולים לקבל טומאה - אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת?
ת"ל זהו שנאמר "וכל כלי פתוח".
"טמא הוא", אין ת"ל טמא הוא; מה ת"ל טמא הוא? אלא
הוא שיציל על עצמו צמיד פתיל באהל המת; יציל על עצמו צמיד פתיל באהל השרץ
פיסקה קכז
עריכהעל במדבר יט טז
עובר שעדיין לא יצא ראשו אינו נחשב יצור עצמאי ולכן אינו מטמא במותו, ראו אהלות ז ד-ו. דורש 'על פני השדה' ולא בגוף אמו. |
"וכל אשר יגע על פני השדה" (במדבר יט טז), להוציא את העובר שבמעי אשה, דברי ר' ישמעאל,
ר' עקיבא אומר: להביא את גולל ודופק.
החרב הרגה אדם ונגעה בגופתו, ולכן היא טמאה ומטמאת. וכל כלי שנגע במת טמא ומטמא. לעניין 'כלים ואדם' ול'כלים ואדם וכלים' ראו אהלות א ב-ג: לומד ממלחמת מדין: החרב נטמאה במת, האדם נטמא ממנה וטימא את בגדיו טומאת שבעה. |
"בחלל חרב", בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה - והנוגע בה טמא טומאת שבעה
הא למדנו לכלים ואדם; כלים ואדם וכלים מנין?
ת"ל: "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם" (במדבר לא כד) הא למדנו לכלים ואדם וכלים!
חכמים מניחים שדינם של כל המתים שווה, ולכן עולה השאלה מדוע עוסקת התורה במת בכלל (פס' יא-טו) ואחר כך בפרט מתוכו - בחלל חרב, שמת בידי אדם. ר' יאשיה לומד מכך שגם איבר יחיד של המת מטמא באהל, וראו אהלות ב א. |
"בחלל חרב או במת", אף המת בכלל "חלל", והרי הכתוב מוציאו מכללו
לעשות את הפורש הימנו כמוהו, דברי רבי יאשיה
רבי יונתן אומר: אין המת בכלל חלל; לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו
מנין לעשות אף את הפורש ממנו כמוהו? אמרת ק"ו הוא:
ומה נבילה, קלה - עשה בה את הפורש ממנה כמוה
המת, חמור - דין הוא שנעשה בו את הפורש ממנו כמוהו!
לא: אם אמרת בנבילה, שמטמא טומאת ערב מרובה רוב הטומאות הן כמו טומאת נבילה – טומאה עד הערב.
תאמר במת, שמטמא טומאת שבעה מועטת?
אמרת: וכי היכן ריבה? והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה - ונבילה מטמא טומאת ערב!
מאותו קל וחומר מסיק המדרש גם שטומאת מת היא גם בהיסט (מי שגרם להזזת המת - טמא, וראו זבים ג.) – והיא חלה למשך שבעה ימים – יותר מתחולת הטומאה של המסיט את הנבילה! |
מנין שמטמא בהיסט? אמרת ק"ו הוא:
מה נבילה, קלה - הרי היא מטמאה בהיסט
המת, חמור - דין הוא שיטמא בהיסט! אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב?
אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה – היסטו טומאת שבעה
מקום שמגעו טומאת ערב - היסטו טומאת ערב
ר' מאיר טוען, על סמך מלחמת מדין, שטומאת המת בהיסט חלה דווקא על ההורג אותו תוך מגע ישיר, כגון בחרב. |
ר' מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמא בהיסט
או אפילו זרק בו החץ והרגו? ת"ל: "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו" (במדבר לא יט)
מקיש הורג לנוגע: מה נוגע - על ידי חיבורו, אף הורג - על ידי חיבורו.
"או בעצם אדם" זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה?
כשהוא אומר "ועל הנוגע בעצם" (במדבר יט יח) - הרי עצם כשעורה אמור!
הא מה ת"ל "או בעצם אדם"? - זה אבר מן החי!
ושני "עצמות" נאמרו בענין: "או בעצם אדם" - זה אבר מן החי, "ועל הנוגע בעצם" - זה עצם כשעורה
ד"א: מה המת כברייתו מטמא באהל כשהוא כולל בשר וגידים ועצמות - אף אבר מן החי כברייתו, מטמא במשא ובמגע כשיש עליו בשר וגידים ועצמות!
ראו לעיל פיסקה קכו: אהל פתוח, שאפשר להכנס אליו גם שלא דרך פתחו – מטמא כבר בפתחו, ראו אהלות ז ג; ומכאן שגם במערת קבורה שאפשר להגיע אליה מכמה כיוונים, ויש בה קבר שעדיין לא נאטם – כבר הכניסה מכיוון הפתח מטמאת (וראו אהלות ז א). אבל קבר סתום מטמא רק במגע – לשבעה ימים. |
"או בקבר" - זה קבר סתום. אתה אומר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח?
אמרת קל וחומר הוא: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה - אין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח
קבר, שאין מקבל טומאה - אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח?
או מה להלן טמא טומאת ערב - אף כאן טמא טומאת ערב?
אמרת וכי אהל מהיכן למדנו, לא מן הדין? ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד הימנו הלמד מן הלמד?
פיסקה קכח
עריכהעל במדבר יט יז
לכתחילה צריך גם בהכנת מי חטאת וגם בהכנת מים מרים לסוטה לזרות עפר או אפר על המים; לעניין מקרה שמכין מי החטאת שינה את סדר הנתינה ראו דעת ר' שמעון בתוספתא פרה ו ב. מכאן הוא לומד גם למים מרים, וראו לעיל פיסקה י. |
"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט יז), וכי עפר הוא? והלא אפר הוא!
מפני מה שינה הכתוב במשמעו? מפני שמקישו לדבר אחר
נאמר כאן "עפר" ונאמר להלן "עפר" (במדבר ה יז), מה עפר האמור להלן - עפר על פני המים
אף עפר האמור כאן - עפר על פני המים
ומה להלן, אם הקדים עפר למים יצא - אף כאן, אם הקדים עפר למים יצא
דבר אחר: שאם נשתנו מראיו – כשר!
ההוכחה שמדובר במי תהום ולא במי גשמים היא מהבאר שחפרו עבדי יצחק. מי באר או מי מעיין הראויים לשתיה מכונים 'מים חיים', וראו מקואות א ח. |
אתה אומר במי מעיין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במים שהם חיים לעולם? במי גשמים דווקא
"ונתן עליו מים חיים אל כלי", במי מעיין הכתוב מדבר
אעפ"י שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" (בראשית כו יט)!
הא מה תלמוד לומר "ונתן עליו מים חיים"? במי מעיין הכתוב מדבר!
ראו לעיל פיסקה י, וכן פרה ה ה: כאן אין צורך דווקא בכלי חרס, בניגוד למים המרים של הסוטה; והשוו לתחילת הפיסקה. |
"אל כלי", מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרש
שהיה בדין: הואיל ומים ועפר מקדשים בסוטה, ומים ועפר מקדשים בפרה
אם למדתי לסוטה, שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס - אף פרה, לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס?
תלמוד לומר: "אל כלי", מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס!
פיסקה קכט
עריכהעל במדבר יט יח-כא
ראו לעיל פיסקה קכד. בפסח נאמר "ולקחו אגודת איזוב", ואגודה היא שלושה, ומכאן שבכל מקום שלוקחים איזוב – מדובר בשלושה גבעולים; וראו מכילתא פסחא יא ופרה יא ט. לעניין האגודה השוו אבות ג ו, שדורשים אגודה – חמישה! |
"ולקח" (במדבר יט יח), נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה (שמות יב כב).
מה לקיחה האמורה להלן – שלשה, אף לקיחה האמורה כאן - שלשה.
ראו פרה יא ז, לעניין זן האיזוב; וראו לעיל פיסקה קכד. |
"אזוב" - ולא אזוב יון, אזוב ולא אזוב כוחלית, אזוב ולא אזוב רומית, אזוב ולא אזוב מדברית
ולא כל אזוב שיש לו שם לווי:
"וטבל במים", שיהא במים כדי טבילה.
ר' ישמעאל מכשיר את האשה לאסוף את האפר, לקדש ולהזות, ופוסל את הקטן; ואילו ר' עקיבא מכשיר לכך את הקטן שיש בו דעת ולא את האשה, וראו פרה יב י, כדעתו. וראו לעיל פיסקה קכד. |
"איש" - להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה? ת"ל "טהור", להביא את האשה, דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבא אומר: "טהור", למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין
אם האוסף טהור, המזה לא יהא טהור? הא מה ת"ל "טהור"? טהור מכל טומאה! ואיזה זה? זה טבול יום!
רבי אומר: נאמר כאן "טהור" ונאמר להלן "טהור" (ויקרא יד ט). מה טהור האמור להלן - טמא לתרומה וטהור לחטאת
אף טהור האמור כאן - טמא לתרומה וטהור לחטאת.
כלים שהוכנסו לבית לאחר שפינו משם את גופת המת אינם נטמאים, למות שהאהל עצמו נשאר טמא עד שיזו עליו. |
"והזה על האהל", בא הכתוב ולימד על האהל, שהוא מקבל טומאה:
"והזה על האהל ועל כל הכלים... אשר היו שם" - בשעת קיבול טומאה.
לעניין טומאת הנוגע בעצם כשעורה מן המת ובאבר מן החי ראו אהלות ב ג, וראו גם לעיל פיסקה קכז. מפרטי ההזאה הדרשן לומד את דיני הטומאה. |
"ועל הנוגע בעצם" - זו עצם כשעורה. אתה אומר זו עצם כשעורה, או אינו אלא אבר מן החי?
כשהוא אומר "או בעצם אדם" - הרי אבר מן החי אמור; הא מה ת"ל "ועל הנוגע בעצם"? זו עצם כשעורה!
"ועל הנוגע בעצם", מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה - כך הביא כולן לענין הזאה
הזאה מיותרת מטמאת את המזה ואת מי שהיזה עליו; וראו לעניין טהור שהזה על הטמא תוספתא פרה ח ז, ולעניין טהור שהזה על הטהור כלים א ב. |
"והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט יט), טהור שהזה על הטמא – טהור; טהור על הטהור – טמא, דברי ר' עקיבא.
ראו לעיל פיסקה קכה. לעניין שמיני וכו' – הביטוי "וחטאו" מלמד שאם הזה עליו ביום השלישי וביום השמיני – נטהר, ולאו דווקא ביום השביעי. |
"ביום השלישי וביום השביעי", בא הכתוב ולימד על טמא מת, שטעון הזייה שלישי ושביעי
אתה אומר לכך בא, או אם הזה בשלישי - יטהר בשביעי, ואם לא הזה בשלישי - לא יטהר בשביעי?
ת"ל: "וחטאו ביום השביעי", שנה עליו לפסול!
אין לי אלא שביעי; שמיני תשיעי עשירי מנין? ת"ל "וחטאו", מכל מקום!
הטבילה במקווה צריכה להיות לאחר ההזאה השניה, ולא לפניה. |
"וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב", מה ת"ל?
מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא! ת"ל: "וחטאו ביום השביעי" ואח"כ "וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב."
ראו לעיל פיסקה קכה. הטמא אינו עבריין אלא אם נכנס בטומאתו למקדש. |
"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה" (במדבר יט כ), על טומאת מקדש הכתוב ענש כרת
או לא ענש כרת אלא על ההזיה? ת"ל "ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר"
עונשו "לא יטהר" ואין עונשו כרת!
"והיתה לכם לחקת עולם" (במדבר יט כא) - שינהוג הדבר לדורות
דרשה על הכפילות של הביטוי 'מי הנידה': ההופעה הראשונה שלו עוסקת במים שניתן להזות אותם והשניה במים מועטים יותר. הנוגע או המוביל מים במקרה הראשון טמא ובגדיו טמאים, ואילו אם אזלו המים הוא טמא טומאה קלה יותר, החלה לענייני טומאת אוכלין בלבד. |
"ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, והנוגע במי הנדה יטמא", בין מים למים הכתוב חולק:
בין מים שיש בהם כדי הזייה ובין מים שאין בהם כדי הזייה,
שהמים שיש בהם כדי הזייה - מטמא אדם לטמא בגדים; ומים שאין בהם כדי הזייה - מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים
אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלוק בין מזה לנוגע, שהמזה שלא נגע מטמא בגדים, והמזה נוגע אין מטמא בגדים?
והרי דברים קל וחומר: ומה אם המזה שאין נוגע - מטמא בגדים, המזה נוגע - דין הוא שיטמא בגדים!
אין לי אלא טהורים, טמאים מנין? אמרת קל וחומר הוא: אם טהורים – מטמאים, קל וחומר לטמאים!
אין לי אלא כשרים, פסולים מנין? אמרת קל וחומר הוא: אם כשרים – מטמאים, קל וחומר לפסולים!
הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: בין מים למים הכתוב חולק
בין מים שיש בהם כדי הזייה ובין מים שאין בהם כדי הזייה
שהמים שיש בהם כדי הזייה - מטמא אדם לטמא בגדים; ומים שאין בהם כדי הזייה - מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים!
פיסקה קל
עריכהעל במדבר יט כב
ראו לעיל פיסקה קכז. כאן משלימים את הדרשה שבאהלות א ב-ג: לומד ממלחמת מדין: החרב נטמאה במת, האדם נטמא ממנה וטימא את בגדיו טומאת שבעה (כלים ואדם וכלים); ומוסיפים כלים וכלים וכן אדם וכלים מקל וחומר. אבל אדם ואדם, הנדון בפסוק שלנו – טמא רק "עד הערב"! |
"וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, והנפש הנוגעת תטמא עד הערב" (במדבר יט כב) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "בחלל חרב", בא הכתוב ולימד על החרב, שהיא טמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה
הא למדנו לכלים ואדם; כלים ואדם וכלים מנין? ת"ל: "וכבסתם בגדיכם" (במדבר לא כד)
הא למדנו לכלים ואדם וכלים; כלים וכלים מנין? אמרת ק"ו הוא
ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת - הרי הן טמאים
כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת - דין הוא שיהיו טמאים!
כלים באדם מנין? אמרת ק"ו הוא
ומה אם כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת - הרי הן טמאים
כלים הנוגעים באדם הנוגע במת - דין הוא שיהו טמאים!
או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת, לטמא את חבירו טומאת שבעה? אמרת ק"ו הוא
ומה כלים, שאין מטמאין על גבי משכב ומושב - הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה
אדם, שמטמא על גבי משכב ומושב - אינו דין שיהא מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה?
ת"ל: "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב", טומאת ערב הוא מטמא, ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה!
השוו לעיל פיסקה קכז: המסיט את המת נטמא טומאת שבעה, אבל המסיט אדם טמא מת אינו טמא; טמא מת מעביר טומאת שבעה רק במגע עם כלים, כאדם הנוגע בבגדיו! |
או שמטמא בהיסט? אמרת ק"ו הוא: ומה נבילה, קלה - הרי היא מטמאה בהיסט
טמא מת, חמור - אינו דין שיטמא בהיסט?
ת"ל: "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" במגע הוא מטמא, ואין מטמא בהיסט