ביאור:משנה מסכת סוטה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת סוטה: ניאוף וסילוק השכינה
עריכהמבוא למסכת סוטה
עריכההטקס המקראי של האשה הסוטה, המתואר בספר במדבר ה, יב-לא - ניתן לפירוש בשתי צורות עיקריות: הפירוש הראשון רואה בטקס דרך להענשת האשה שלא שמרה אמונים לבעלה, אבל אין עדים למעשה הסטייה (ראו שם פס' יג, כ, כב-כד, כט); הדרך השניה רואה בטקס מעין "אורדיליה", דהיינו מסירת בירור הדין לידי שמים (ראו שם פס' יד, כז-כח, ל). לשם קיומו של טקס כזה עלינו להניח שאכן במקדש יש נוכחות מיוחדת של הקב"ה, ונוכחות זו היא הבוחנת את הסוטה. הנוכחות של הקב"ה במקדש אינה מתבטאת, כמובן, רק בטקס הסוטה, אלא היא משפיעה על המציאות כולה, על כל רבדיה. ההנחה הזאת אכן שגורה בתנ"ך, והיא עומדת גם מאחורי בריתות הנכרתות בין העם לאלוקיו, ומודגשת למשל ביציאה למלחמה (ראו דברים כ ד) ובעריפת העגלה (ראו דברים כא, והנוכחות מפורשת בבמדבר לה לד).
בימי חז"ל נראה שהוודאות בדבר נוכחות הקב"ה במקדש, המכונה "השראת שכינה", החלה להתערער. המסורות של חז"ל עוסקות הרבה בהקטנת הציפיות להשראת שכינה בימיהם, ובימי המקדש השני בכלל. במיוחד גברו הטענות על אי השראת שכינה במקדש השני לאחר שהוא נחרב (ראו למשל יומא לט ב). לפיכך גם טקס הסוטה עבר שינויים, והפירוש הראשון לטקס הוא שגבר: הוא פסק מלהיות טקס בירור, המיועד להחזיר את שלום הבית, והפך לטקס הענשה הקרוב לדיני עריות ועונשן. יש להעיר שבסופו של דבר השינוי הזה לא הספיק, ובסוף המסכת מסופר על ביטולו המוחלט (ראו להלן ט, ט.)
מעניין לציין, ששנים רבות אחרי החורבן, כאשר עמד אדם שטען לכוחות נבואיים ולהשראת שכינה עליו, הוא חידש גם את טקס השקיית הסוטה. וכך מסופר על ר' אהרון הבבלי איש המאה ה-9 ב"מגילת אחימעץ": וְשָׁם הֶרְאָה אוֹנִים / בְּהַפְסָקַת דִּינִים / כְּבִהְיוֹת הָאוּרִים / וִישִׁיבַת סַנְהֶדְרִין / וְתוֹרַת הַסּוֹטָה / שָׁם אִהֵל וְהִטָּה, / וְתַחַת עֲפַר קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן / עֲפַר יְסוֹד הָאָרוֹן הֵכַן.
התוספתא כאן עדיין משמרת חלק מתפיסת הסוטה כאורדיליה, ולכן יש - בעיקר לדעת ר' עקיבא - אפשרות שהסוטה אינה אשמה והיא תצא זכאית מהטקס (ראו תוספתא א, ג, ושם הלכה ז.) מצד שני יש שם השוואה מעניינת בין השבועה שבטקס הסוטה לבין שבועות אחרות, המוצגות כחמורות לא פחות - ראו תוספתא ז, א.
המסכת שלפנינו אינה עוסקת רק בטקס השקיית הסוטה, אלא גם בהקשר הרחב של עבירת הניאוף המיוחסת לה (ראו פרק ו). עבירה זו נתפסה כבר בדברי הנביאים כהפרת ברית, והומשלה על ידיהם להפרת הברית של העם עם הקב"ה. גם במשנה נמצאים כמה רמזים לתפיסה דומה, המקשרת את עבירת הניאוף לנצרות (ראו פרק א משנה ח.), או להנהגה על ידי חוטאים. אחד ההסברים ל"תופעה" של סילוק השכינה בימי בית המקדש השני, ובמיוחד בסופם, היה כעונש על ה"ניאוף" הדתי הזה.
בסוף המסכת מובאים טקסים לאומיים, המתבצעים על ידי בני אדם - גם כשהם נוגעים להשראת השכינה, כגון טקס הברכות והקללות, היציאה למלחמה, ועריפת העגלה. כל הטקסים הללו נעשים על ידי בני אדם בלבד, ואין בהם אותות חד משמעיים להשראת שכינה. יאיר אלדן מוצא בהדגשה זו ובדרשות שבפרק ה סימני ביקורת על תפיסות משיחיות, הקשורות להתגלות האל, ועל דמותו של ר' עקיבא ומנהיגותו.
נושא נוסף, הנקשר במשנה לדין הסוטה הוא ההבחנה המגדרית בין הגברים, השולטים בחברה - לבין הנשים הנשלטות (ראו פרק ג). הגברים הם המשקים את הנשים, ולא ההפך. העובדה הזאת מבטאת דרישה מהאשה שלא להחשד בבגידה בבעלה, ואילו לגבר אין לכאורה סנקציה על חשד בפיתוי אשת רעהו. בהקשר זה מעניין לציין את הדרשה של ר' עקיבא, שטען כי "כשם שהמים בודקין אותה - כך המים בודקין אותו" (פרק ה, א.), כלומר: אמנם האשה היא המושפלת והיא השותה את המים, אבל גם הגבר ששכב עימה נענש ומת כתוצאה מהשתיה שלה.
מחצית המסכת שלפנינו (פרקים א-ד) עוסקת בטקס השקיית הסוטה. פרק ה הוא אוסף דרשות מבית מדרשו של ר' עקיבא, שיש הרואים בהן הישגים דרשניים ויש המפרשים אותן לגנאי - ופרק ו עוסק בעבירת הניאוף עצמה, ולא בדין הסוטה.
פרקים ז-ט מתארים שורת טקסים, הנגזרים גם הם מהאמונה בהשראת השכינה על העם: בפרק ז הדגש הוא על הברית בין הקב"ה לעם עם כניסתם לארץ, פרק ח מתאר יציאה למלחמה, ופרק ט - את עריפת העגלה. בפרק ט מתואר גם סילוק השכינה, ובעקבותיו מתבטלים אחדים מהטקסים הללו, וביניהם טקס השקיית הסוטה, וידוי המעשרות ועריפת העגלה.
כאמור, פרקים א-ד מתארים את השקיית הסוטה לפי תפיסתם של חז"ל. השינויים ביחס לטקס המקראי הם בולטים, ומתבטאים בהבדלים הבאים:
- הטקס מתקיים רק לאחר מעמד רשמי של אזהרה המכונה "קינוי", והמגובה בעדים.
- גם לאחר טקס הקינוי, על הבעל להוכיח שאכן אשתו נסתרה עם האדם שהזהיר אותה מפניו, אבל אין לו עדות על מה שעשו האשה והגבר כאשר נסתרו.
- הטקס כולל פעולות שתכליתן להשפיל את האשה כחלק מהעונש על מעשיה.
- האשה יכולה לסרב לשתות את המים, גם אם אינה מודה שבגדה בבעלה.
- ניכר מאמץ של חז"ל להביא למצב שבו לא יהיה מקום להשקיית האשה. הרתיעה שלהם היא בעיקר ממחיית שם ה' במהלך הטקס (כאמור, יתכן שיש גם רתיעה מסיבה נוספת, שאינה מפורשת - החשש להעמיד למבחן את המוסדות של המקדש, שכבר לא היתה בו שכינה.)
- מתוארת העובדה שהמים אינם ממיתים גם אשה שנאפה, ומובאים כמה הסברים לתופעה זו.
פרק א מוקדש לעיקרון של הענשת הסוטה. פרק ב מוקדש לעבודות הנעשות במקדש על ידי הכהן, כהכנה לטקס. פרק ג מוקדש לתיאור השקיית הסוטה ולתוצאותיה, וכן לשאלת המגדר המתעוררת בעקבות הטקס הזה. פרק ד מתאר את הדרכים שבהן מצמצמים חז"ל את תחולת הטקס.
פרק ה מוקדש לדרשות של ר' עקיבא, המתאר את טומאת הסוטה במסגרת תפיסת עולמו הכללית. פרק ו עוסק בדינה של מנאפת שלא נהרגה, כי אשמתה לא הוכחה באופן ודאי - אבל אינה שותה את מי הסוטה.
פרק ז פותח ברשימת טקסים הנאמרים בכל לשון - ביניהם גם טקס השקיית הסוטה - וברשימת טקסים אחרים הנאמרים רק בלשון הקודש. לרשימה השניה מוקדשים הפרקים ז-ט, וביניהם מוקדש פרק ז לטקסי המקדש, פרק ח מוקדש לדיני מלחמת הרשות, ומחצית פרק ט מוקדשת לדיני העגלה הערופה, הדומים לדיני הסוטה, אך אינם כרוכים בהתגלות ובניסים מוחשיים.
מחציתו השניה של פרק ט מוקדשת לתיאור סילוק השכינה מהמקדש, ולתוצאות הסתלקות זו. הפרק מסתיים, בנוסחתו שבידינו, בדברי ר' פנחס בן יאיר על החזרת השכינה - אך המדובר ברמת היחיד, ולא עוד ברמה לאומית. בכך מושלם המהלך הגלותי של חיסול המוקד הדתי-לאומי שנבע מהחורבן, והעברת האחריות לכתפי היחיד.
פירוט הפרקים
עריכהפרק א: "המקנא" - סוטה: חטא וענשו
פרק ב: "היה מביא" - הכנת המים וההשבעה
פרק ג: "היה נוטל" - השקיית הסוטה ותוצאותיה
פרק ד: "ארוסה ושומרת יבם" - נשים שאינן שותות ואינן נוטלות כתובה
- אשה שאינה נשואה, או נישאה באיסור
- אשה שאינה שותה - בגלל מי?
- נשים אסורות מדברי חכמים
- נשים ששותות
- קנאה בשם החברה
פרק ה: "כשם שהמים בודקין אותה" - דרשות ר' עקיבא
פרק ו: "מי שקינא לאשתו" - דיני המנאפת שאינה שותה
פרק ז: "אלו נאמרין בכל לשון" - טקסים וטקסטים