ביאור:משנה מסכת ערכין
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת ערכין: תרומות כספים להקדש
עריכהמבוא למסכת ערכין
עריכהמסכת ערכין עוסקת בתרומות כספיות לבדק הבית, הניתנות כנדר או כנדבה. בנוסף לתרומות אלו ניתן למנות את תרומת השקלים, שהיא חובה ובה עסקה מסכת שקלים.
התרומות מתחלקות לארבעה סוגים: תרומת נדר או נדבה לבדק הבית, הנאמרת בלשון חופשית ובה מתחייב התורם לסכום כספי מסוים; תרומה של נכס לבדק הבית, שאת ערכו יוכל המקדיש לפדות בכסף בעצמו, או אדם אחר יעשה כך; חרם של נכס, שאין לפדותו והוא נשאר רכוש ההקדש או הכוהן - והתרומה המכונה "ערך", שבה עוסק חלק נכבד מהמסכת.
שלושת סוגי התרומות האחרונים מבוססים בעיקר על ויקרא כז, עיינו שם. למרות ההיקף הקטן, יחסית, של הפסוקים - נזכרו הערכים בין הנושאים של "גופי תורה" (ראו תוספתא חגיגה א, ט), כנראה כיוון שבעניינים אלו מבוססת התורה שבעל פה במידה רבה על הפסוקים ועל המדרש, ואינה מחדשת הרבה.
המיוחד בתרומת ה"ערך" הוא שסכומיה נקובים בתורה שבכתב, ואינם תלויים ברצון המעריך אלא בפרמטרים קבועים של גיל ומגדר. נראה שהרעיון העומד מאחורי תרומה זו הוא שאין התורם נותן רק חלק מרכושו, אלא התרומה מייצגת את חייו. לכן הערך קבוע, שהרי אין אנו יכולים לכמת את חיי האדם בסכום כסף כלשהו, אלא אנו תלויים בעניין זה בתורה. הרעיון הזה מובע במסכת בביטוי "דבר שהנשמה תלויה בו": אם אדם העריך את ידו או את רגלו - אינו נותן כלום, אבל אם העריך את ראשו או את ליבו - חייב לתת את מלוא ערכו הנקוב בתורה, כי איברים אלו הם ייצוג לחיי האדם, וראו בפרק ה, חטיבה II. האדם המעריך את עצמו או את זולתו תורם למקדש, באופן סימבולי, את חייו, ובכך מנסה לבטא מגמה של התקדשות.
לצד האפשרות להעריך אדם מופיעה גם הערכת שדה. גם לשדה יש ערך קבוע על פי שטחו, וגם כאן נראה שאין מדובר בערכו הממשי של השדה אלא בערכו הסימבולי, כחלק משטח ארץ ישראל. הערכת השדה תלויה בקיום מצוות היובל, ומכאן שבימי בית המקדש השני היא היתה לתורה תיאורטית בלבד.
תרומת ה"חרם" היא מסתורית למדי: בתורה מוקדשים לה פסוקים מעטים, ואכן נחלקו חכמים בהגדרתה ובטיבה. בעיון בפשט התורה נראה שמדובר בהשמדה של אדם, בהמה או קרקע, אבל כמובן אין לרעיון זה מקום בתורת ישראל, ואינו מתיישב עם רוחה. המאפיין העיקרי לתרומה זו הוא העדר אופציית הפדיון. ונראה שהתרומה הזאת לא היתה נפוצה ולכן גם לא מוכרת. וראו תוספתא ד, יג, הקושרת את החרם לשלושה דברים שונים.
התרומה של הקדשת נכס - נדל"ן או מטלטלין - לבדק הבית היתה נפוצה מאד. במסגרת זו כלול גם מי שמתחייב לתת את משקלו - או משקל אחד מאיברי גופו - בזהב או בכסף, למקדש. גזבר המקדש היה מוכר את הנכס, ומעביר את התמורה לבדק הבית. אם הנכס היה קרקע, היתה עדיפות לבעל הקרקע כפודה ראשון, ובפדיונו היה חייב להוסיף חומש על הערך שבו נקב.
פדיון הקרקע מההקדש מכונה בתורה "גאולה", והמונח הזה מופיע גם מחוץ למערכת הקדושה: גם כאשר אדם מוכר מנכסיו לחברו - הוא וקרוביו נקראים אחר כך "לגאול" את שדהו או את הבית שמכר, ודיני הגאולה הללו דומים למדי לגאולה מההקדש. הם מבוססים על ההנחה שבשנת היובל ישוב הנכס ממילא לבעליו המקוריים (חוץ מבתים בעיר חומה), ולכן ערך הפדיון תלוי בתאריך.
הסטורית כנראה לא נהג היובל מעולם (בניגוד לשביעית), ראו נחמיה ה, שם מיישם נחמיה שמיטת חובות אבל לא מחזיר קרקעות. אבל בדיני בתי ערי חומה נשמרה זכות הגאולה, ראו גם לקמן ט, ד.
פרק א עוסק בזהות המעריך והנערך, ואחת האמירות שבו היא שהסכום קצוב, ולכן אין הבדל בין אנשים שונים. כדי להמחיש עיקרון זה עוסקת המשנה בערכיהם של אנשים בסוף חייהם. פרק ב מציג את ההערכה כדרך להתקדשות: הוא משווה בינה לבין מצוות אחרות שגם בהן יש ערכי מינימום ומקסימום. פרק ג משווה גם הוא את מצוות ההערכה למצוות אחרות שיש בהן סכום קבוע מראש. השוואה זו נערכת בין הערכים, המייצגים קדושה, לבין הקנסות, המייצגים עונש על חטא. בשני המקרים מוצגת גם אלטרנטיבה של תשלום מחיר שוק במקום הקנס או הערך. פרק ד מפרט את דרכי החישוב של הערכים האנושיים, ופרק ה משווה בין הערכים לבין נדרים ונדבות רגילים.
פרק ו עוסק בהקדשת נכסים לבדק הבית. הוא מתאר הן את דרכי המימוש של הנכס ע"י מכירתו, הן את האמצעים שבהם מותר לגזבר ההקדש להשתמש כדי לאכוף את נתינת הנכסים.
פרק ז עוסק בגאולת השדה מההקדש, ובקשרים בין הקדשת השדה לבין דין היובל. פרק ח מעמת בין דין גאולת השדה - כאשר אין יובל, והמחיר נקבע בשוק החופשי - לבין דיני החרם, שכאמור אינו נפדה כלל.
פרק ט, האחרון במסכת, עוסק בדיני גאולת שדה ובית מהקונה, כאשר אין מדובר על הקדש. ניכרים כמה קווי דמיון בינו לבין פרק ז, ולצדם גם כמה הבדלים. הוא חותם את המסכת באזכור הגאולה - אמנם במובן של רכישת הקרקע, אבל רומז לגאולת העם והארץ בכלל.
מבנה המסכת בפירוט
עריכהפרק א: "הכל מעריכין" - הערכים והחיים
פרק ב: "אין בערכין" - הקדשה כדרך לקדושה
פרק ג: "יש בערכין" - תשלומים קצובים
פרק ד: "השג יד" - הפרמטרים של הערכים ושל התשלומים
פרק ה: "האומר משקלי עלי" - בין נדרים נדבות וערכין
פרק ו: "שום היתומים" - מימוש רכוש ההקדש
פרק ז: "אין מקדישין לפני היובל" - גאולת שדה מוקדש בידי בעליו