ביאור:משנה מסכת מגילה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת מגילה: פורים כחג הקהילה
עריכהמבוא למסכת מגילה
עריכהחג הפורים הוא החג הקדום ביותר מבין אלו שאינם מופיעים בתורה. לכן עוסקים חז"ל במסכת זו הרבה בשאלת ההיתר שראו לעצמם לתקן תקנות ולחדש מועדים שאינם מופיעים בתורה שבכתב. במגילה עצמה מוזכרות המצוות של המשתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואילו מקרא המגילה עצמה אינו מופיע כחובה. אבל המשנה עוסקת רק בקריאת המגילה, ושאר המצוות כמעט אינן נדונות בה אלא רק בתלמודים.
עיצוב החג שונה משאר החגים: הוא תלוי בזמן ובמקום, ולעיתים חוגגים אותו בשלושה תאריכים שונים. החג אינו כללי, אלא זמניו משתנים ממקום למקום. עם זאת, ניתן לראות דווקא כאן היבט קהילתי ברור, הקובע את החג על פי צרכי הקהילה.
קריאת המגילה דומה לקריאת התורה בבית הכנסת, ובכלל, בית הכנסת, כמרכז הקהילה, הוא המקום שבו מתבצעים טקסי החג. המגילה היא הנקודה המוצקה ביותר בחג הפורים, וקדושתה עולה אף על זו של התורה. שאר המאפיינים של החג חלשים יותר מאלו שבשאר חגי השנה.
גם האופי הגלותי המובהק של המגילה שבמרכזה שושן הבירה, הוא בעוכרי החג. נראה שזו הסיבה לכך שבימי בית שני היתה מגילת אסתר נדירה, והיו קהילות שלא החזיקו בה כלל, כגון עסיא (אולי עציון גבר, ראו מגילה יח ב), ביתא ישראל וכן כת קומראן. במשנה, מכל מקום, המגילה תופסת מקום מכובד, אבל היא נקשרת לירושלים ולא לשושן. יתכן שלפנינו מיזוג של חג הפורים הגלותי עם חג שנחגג באותו זמן בירושלים (טז אדר), המופיע במגילת תענית.
נראה שחכמים מבקשים לרמוז על גישתם, שבה מוכנס חג הפורים למערכת קהילתית, ולא לאומית כללית, אבל עקב כך מתאפשר להם להעמיד במרכזו דווקא את ירושלים. שורת ההשוואות שבמחצית השניה של פרק א, שבמבט ראשון אינה קשורה כלל לחג הפורים, מבטאת היטב את המתח המאפיין את הקהילה בין הפרטי לכללי, וכן את המרכזיות של ירושלים. ההשוואה בין שבת, יום טוב ויום הכיפורים יוצרת ציפיה להוספת פורים למערכת החגים, למרות שאין בו איסור מלאכה.
גם מצוות קריאת המגילה עוברת טיפול דומה: בלי לומר זאת במפורש, מצביעים חכמים על הקדושה המיוחדת במגילה, העולה מבחינות מסוימות על זו של ספר התורה. מצוות הקריאה ביום דווקא דומה למצוות נוספות, החלות ביום, ומפורטות בפרק ב.
פרק ג מוקדש לבית הכנסת ולקדושתו, ולקריאת התורה - ושוב נרמזת כאן גם קריאת המגילה. בית הכנסת הוא מרכז הקהילה, ולכן דיניו מופיעים במסכת זו. בפרק ד, הנפתח גם הוא בדיני המגילה, מובאים דיני התפילה בציבור, וההגבלות העולות מדינים אלו לגבי מינים וכתות שונים, ולגבי תכנים שונים בתנ"ך. מדינים אלו עולה שוב השאלה של המתח בין הקהילתיות מחד לבין האחדות הלאומית מאידך. בפרק ד נראה שהמשנה מדגישה את קדושת המתפללים כמקור לקדושת בית הכנסת, ורואה את הציבור - גם מי שנזקק לתרגום, ואפילו הקטן, בחלק מהמקרים - כמכובד ומקודש, מעצם השתייכותו הלאומית והקהילתית.
כוחה של הקהילתיות היא מקור הסמכות לתקן את דיני קריאת המגילה, וכך נסגר המעגל במסכת.
וראו גם
,
פירוט הפרקים
עריכהפרק א: "מגילה נקראת" - הלגיטימיות של המגילה ושל החג
פרק ב: "הקורא את המגילה למפרע" - דיני קריאת המגילה עבור היחיד