ביאור:משנה כלים פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

כלי חרס שבורים ומתוקנים

חטיבה I: שיעור הנקב

(א) שֵׁעוּר כְּלִי חֶרֶשׂ לִטַּהֵר:

המשנה קובעת את גודל הנקב המינימלי בכלי חרס הפוסל אותו משימוש והמטהר אותו.

לפי תוספתא ב, ג הכלי שעשוי לכך ולכך עצמו טהור רק אם הנקב בגודל זית, אבל אם כיסו בו כלי אחר אינו עוצר את הטומאה בצמיד פתיל אפילו אם הנקב מוציא רק נוזלים.

הֶעָשׁוּי לָאֳכָלִים, שֵׁעוּרוֹ בַזֵּיתִים. אם דרך החור עובר זית שלם

הֶעָשׁוּי לַמַּשְׁקִין, שֵׁעוּרוֹ בַמַּשְׁקִין.

הֶעָשׁוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מְטִילִין אוֹתוֹ לְחָמְרוֹ בַזֵּיתִין.

(ב) חָבִית - שֵׁעוּרָהּ בִּגְרוֹגְרוֹת. דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.

בתוספתא שם קובע ר' שמעון את שיעור הזרעונים גם לנבלי יין ולנר.

נר של אדמה עדין לא נשרף ולכן אינו גמור למרות שהדליק בו פתילה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֱגוֹזִים.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בַּזֵּיתִין.

הַלַּפָּס וְהַקְּדֵרָה - שֵׁעוּרָן בַּזֵּיתִים.

הַפַּךְ וְהַטָּפִי דלי - שֵׁעוּרָן בַּשֶּׁמֶן.

הַצַּרְצוּר - שֵׁעוּרוֹ בַמַּיִם.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן בַּזֵּרְעוֹנִים.

נֵר - שֵׁעוּרוֹ בַשֶּׁמֶן.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּפְרוּטָה קְטַנָּה.

נֵר שֶׁנִּטַּל פִּיו - טָהוֹר, וְשֶׁלָּאֲדָמָה שֶׁהֻסַּק פִּיו בַּפְּתִילָה - טָהוֹר.

חטיבה II: חבית וכלי חרס אחרים

(ג) חָבִית שֶׁנִּקָּבָה וַעֲשָׂאָהּ בַּזֶּפֶת, ותיקן אותה באמצעות זפת וְנִשְׁבָּרָה,

השוו לעיל ב, ב. החבית נקראת כך גם אם חלק ממנה מודבק בזפת, אבל כלי חרס אחרים לא היה מקובל לתקן בזפת ולכן בוטל שם הכלי מעליהם. בתוספתא שם מנוסח הכלל "כלי חרס שטהור שעה אחת (כי בטל שם כלי מעליו) - אין לו טומאה לעולם", והשוו נגעים י, ח.

וראו גם לקמן ד, א.

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחְזִיק רְבִיעִית - טְמֵאָה,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.

חֶרֶשׂ שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בַזֶּפֶת, אַף עַל פִּי מַחֲזִיק רְבִיעִית - טָהוֹר,

מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלָיו.

(ד) חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעָעָה שנסדקה וּטְפָלָהּ בַּגְּלָלִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וַחֲרָשִׂים נוֹפְלִים - טְמֵאָה,

תיקון החבית בגללים, כמו תיקון בזפת (משנה ג) - אינו מבטל ממנה את שמה; אבל חרסים שהדביק זה לזה באמצעות גללים או בדרך אחרת - נחשבים כלי חדש, בתנאי שאף אחד מהחרסים אינו מחזיק רביעית.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.

נִשְׁבָּרָה וְדִבֵּק מִמֶּנָּה חֲרָשִׂין, אוֹ שֶׁהֵבִיא חֲרָשִׂין מִמָּקוֹם אַחֵר וּטְפָלָן בַּגְּלָלִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וַחֲרָשִׂים עוֹמְדִים - טְהוֹרָה,

מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.

הָיָה בָהּ חֶרֶשׂ מַחֲזִיק רְבִיעִית - כֻּלָּהּ מְטַמָּא בְמַגָּע, וּכְנֶגְדּוֹ מְטַמֵּא בְאָוֵיר.

חטיבה III: הטפילה בכלי חרס

(ה) הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶשׂ הַבָּרִיא - רְבִּי מֵאִיר וּרְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמִּין.

אם הדביק טיט או חימר בתוך כלי שלם, ונטמא הכלי - לדעת ר' מאיר ור' שמעון גם החומר שטפל לו נטמא. חכמים בדעה שלא נטמא. מחלוקת דומה יש על טומאת הטיט המחזק דלעת המשמשת לדלות בה מים, ונטמאה הדלעת.

בתוספתא ג, א חכמים מודים לר' מאיר ולר' שמעון שבמיחם הטפילה מטמאת למרות שהוא שלם, כי מקובל לחזק אותו בטפילה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא - טָהוֹר,

וְאֶת הָרָעוּעַ - טָמֵא.

וְכֵן בְּחִדּוּק קְרוּיָה.

(ו) יַבָּלִית שֶׁטּוֹפְלִים בָּהּ אֶת הַפִּדְסִים, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ - טָמֵא.

היבלית הופכת להיות חלק מהפיטס שמתקנים אותו בה, והיא נטמאת איתו. אבל הפקק של החבית אינו חלק ממנה, ואינו נטמא איתה.

מְגוּפַת הֶחָבִית - אֵינָה חִבּוּר.

הַנּוֹגֵעַ בִּטְפֵלוֹ שֶׁלַּתַּנּוּר - טָמֵא.

(ז) מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בַחֵמָר וּבַחַרְשִׂית,

החימר נדבק היטב למיחם והופך לחלק ממנו. החרסית נושרת כשהוא מתחמם. המשנה מטהרת את המיחם שתוקן בחרסית עוד לפני שחיממו אותו.

בדומה לכך, ר' יוסי מטהר את הקומקום שתוקן בזפת כי עם חימומו הזפת נמסה; אבל אם הכלי אינו מיועד לחימום, כגון כלי המיועד ליין (לעיל משנה ג) - הזפת נחשבת חלק ממנו והוא נחשב כלי.

הַנּוֹגֵעַ בַּחֵמָר - טָמֵא, וּבַחַרְשִׂית - טָהוֹר.

קֻמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בַזֶּפֶת - רְבִּי יוֹסֵה מְטַהֵר,

שֶׁאֵינוּ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּים כַּצּוֹנִין.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת:

כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזְּפָתָם - טְהוֹרִין. וְאִם לַיַּיִן - טְמֵאִין.

(ח) חָבִית שֶׁנִּקָּבָה וַעֲשָׂאָהּ בַזֶּפֶת יָתֵר מִצָּרְכָהּ,

הזפת אינה נחוצה לחבית, ולכן היא אינה נטמאת איתה - בניגוד לטפילה הנחוצה לכלי במשנה ה.

הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָהּ - טָמֵא, יָתֵר מִצָּרְכָהּ - טָהוֹר.

זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ - טָהוֹר.

מַשְׁפֵּךְ שֶׁלָּעֵץ וְשֶׁלַּחֶרֶשׂ, שֶׁפְּקָקָן בַּזֶּפֶת - רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַמֵּא.

רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא בְשֶׁלָּעֵץ, וּמְטַהֵר בְּשֶׁלַּחֶרֶשׂ.

רְבִּי יוֹסֵה מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶן.