ביאור:משנה נגעים פרק יג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

---

טומאת הצרעת וחומרתה

חטיבה I: סיכום דיני בית המנוגע

(א) עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן:

סיכום הדינים המקראיים (ראו ויקרא יד) בבית מנוגע, בלשון חכמים לא מדרשית.

הקילוף הוא של העפר שבין האבנים, ולדעת ר' יוסי בר' יהודה גם של הרצפה, ראו תוספתא ו, ז.

טקס ה"ציפורים" יפורט בפרק הבא.

וראו תוספתא ז, א, "אין הבית ניתץ אלא החוזר אחר חליצה".

הַכֵּהָה בָרִאשׁוֹן, בסוף שבוע ההסגר הראשון וְהַהוֹלֵךְ לוֹ – קוֹלְפוֹ אם כהה הנגע מקלף אותו, ואם הלך – אין מה לקלף. וְהוּא טָהוֹר.

הַכֵּהָה בַשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ - קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִין. טקס טיהור

הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן - חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח, וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.

חָזַר פשה שוב בסוף שבוע שני - יִנָּתֵץ; לֹא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִין.

עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי – חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח, בסוף שבוע שני וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.

חָזַר פשה שוב בסוף השבוע השלישי – יִנָּתֵץ; לֹא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִין.

עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה - חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח, וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.

חָזַר – יִנָּתֵץ; לֹא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִין.

אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִין לפני ביצוע טקס הטיהור נִרְאָה בוֹ נֶגַע - הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ,

וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִין נִרְאָה בוֹ נֶגַע - יֵרָאֶה כַּתְּחִלָּה.

חטיבה II: הקלות בבית מנוגע

(ב) הָאֶבֶן שֶׁבְּזָוִית; בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ - חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ;

חליצת האבנים,המתרחשת לפני ההסגר – חמורה בהיבט אחד מהנתיצה המתרחשת כשהבית מוחלט כמנוגע, וראו גם לעיל יב, ו. וראו מצד שני חומר בנתיצה, בתוספתא ו, ח.

לכן אין ללמוד קל וחומר ממצווה אחת לשניה, וראו ספרא מצורע פרק ה.

ר' אלעזר מעיר שהמחלץ אבנים קטנות ("פתין"), שאינן מגיעות לבית של שכנו – אינו הורס את בית חברו, אלא רק מחלץ אותן מצידו הוא.

וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ - נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁלַּחֲבֵרוֹ.

נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה.

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפָתִים;

נִרְאָה בָרָאשִׁין - נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ; נִרְאָה בַפָּתִין - נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁלַּחֲבֵרוֹ.

(ג) בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, וְהָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו – נוֹתֵן משאיר, ותומך בעמודים אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה.

קורות התקרה שהן רצפת הקומה השניה אינן נהרסות בניתוץ הבית, אלא אם הנגע בשתי הקומות. אם אין שתי קומות – הן נהרסות, כמו כל הבית – גם אם הנגע באבנים אחרות.

מחלוקת האם הניתוץ כולל את המסגרות של החלונות והדלתות.

נִרְאָה בַעֲלִיָּה - נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת.

לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו - אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ;

מַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים מסגרות של חלונות ודלתות וְעַל סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו נִתָּץ עִמּוֹ.

חטיבה III: טומאת הצרעת בבתים ובאנשים

אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מִטַּמִּין כַּזַּיִת;

לדעת ר' אלעזר טומאת הבית המנוגע היא בכלשהו.

רְבִּי אֶלְעָזָר חֲסָמָה אוֹמֵר: בְּמַה שֶּׁהֵן.

ראו ספרא מצורע פרשה ז.

והשוו לדיני בית ע"ז, הדומים לדיני בית מוחלט - ראו תוספתא ע"ז ז, ב.

השוו לעיל יא, יב, ולעיל ח, ח – גם שם משווים בין מוסגר למוחלט.

(ד) בַּיִת הַמֻּסְגָּר - מְטַּמֵּא מִתּוֹכוֹ, את הנוגע בקירות מבפנים וְהַמֻּחְלָט – מִתּוֹכוֹ וּמֵאַחֲרָיו. גם מבחוץ

וְזֶה וָזֶה מִטַּמִּין בַּבִּיאָה. את הנכנס לתוכם

השוו לעיל יא, ו, דיון דומה לעניין צרעת הבגד.

וראו תוספתא ו, ח: משנתנו כר' אלעזר בר"ש.

(ה) הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בַּטָּהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת - חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים.

חָזַר לָאֲבָנִים - הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ,

וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין.

(ו) בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע,

ר' אלעזר בן עזריה טוען שכל עוד לא הרס את הבית – העצים והאבנים שלו אינם מטמאים באוהל אחר, ואינו לומד ק"ו בעניני הצרעת. ר' אליעזר לשיטתו (בתוספתא אהלות ג, ד.) שהטומאות מסודרות בהיררכיה ולכן לומד קל וחומר.

נִכְנַס לַחִיצוֹן – טָהוֹר, דִּבְרֵי רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר: מָה, אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בַבִּיאָה,

הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בַבִּיאָה?

(ז) הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר - טָמֵא.

הכלל הוא שאם המצורע אינו בתנועה המקום נחשב "מושבו" והוא טמא, וראו ספרא נגעים פרק יב יד.

לעניין האבן המנוגעת ראו הרחבה בתוספתא ז, ה.

הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּמֵא עוֹבֵר - טָהוֹר. אִם עָמַד - טָמֵא.

וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת - טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זוֹ טָמֵא.

(ח) טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא - נִטְמָא,

ראו דעת רבי שמחמיר ומטמא אפילו אם הכניס רק את ידו, בתוספתא ז, ג.

וראו כלים א, ד.

וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר - טִמָּהוּ.

טַלֵּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ לְבַיִת טָמֵא - נִטְמֵה,

וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר - טִמַּתּוּ.

הטומאה חלה על בגדי האדם רק לאחר ששהה בבית זמן המספיק ל"ישיבה", אבל חפצים שהכניס עימו – טמאים מייד, וראו ספרא מצורע פרק ה.

והשוו לדיני הוצאה בשבת, בתוספתא שבת ט, יא.

לפי האגדה בקהלת רבה ז טו, על משנה זו שאלו את ר' אלעזר בן ערך לאחר ששהה בבדידות זמן רב מדי, והוא שכח את משמעותה. באגדה הזו ממשילים את המקום המבודד לבית המנוגע, ואת הזכרון לטהרה.

(ט) מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ, וְסַנְדַּלָּיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו,

הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד.

הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו,

הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין - עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס,

פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעוֹרִין, וּמֵסֵב וְאוֹכְלָהּ בַּלִּפְתָּן.

(י) הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים, וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו,

אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס – טְמֵאוֹת. שהרי הוא עצמו טמא

ראו את תשובתו של ר' יהודה בתוספתא ז, ח-ט.

הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו,

רְבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד; שנכנסה הטבעת לבית המנוגע בלי העונד אותה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.

אָמְרוּ לוֹ לִרְבִּי יְהוּדָה: מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא,

לֹא טִמָּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס,

בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס?

לדעת ר' שמעון כלים הנמצאים במקום גבוה נשארים טהורים, והשוו לדבריו בתוספתא טהרות ט, ו, על כלים המונחים בגובה ברשות היחיד (שספקה טמא.)

וראו תוספתא ז, יא, שר' יהודה מודה שאם נכנס ברשות הכלים טמאים מיד.

(יא) מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת - כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת. עד התקרה ‏‏

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע אַמּוֹת.

כֵּלִים – מִיָּד טְמֵאִין. כדין כליו שעל כתפו, לעיל משנה ט.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שָׁהָה כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר.

(יב) נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת - עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת.

האם יכול המצורע להכנס לבית הכנסת עם אנשי הקהילה? – המשנה מאפשרת זאת, אבל דורשת להתקין מחיצות.

המחיצות מעמידות את המצורע במעין "עזרת נשים", ואולי ההפך?

נִכְנַס רִאשׁוֹן, וְיָצָא אַחֲרוֹן.

חטיבה IV: "אהלות" של אוהל המצורע

כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע,

המשנה משווה בין טומאת מת לבין טומאת המצורע: ר' מאיר טוען ששתיהן זהות, ור' יוסי מיקל בטומאת המצורע. וראו את דעת ר' שמעון בתוספתא ז, יב, הדומה לשיטת ר' מאיר - אבל שונה ממנה לעניין כלים התלויים בגובה.

לדברי ר' יוסי ראו ספרי במדבר קכו.

וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע,

וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע - טָהוֹר.