ביאור:משנה כלים פרק כו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

כלי עור

חטיבה I: טומאה

(א) סַנְדָּל עִמְקִי, מעמקה וְכִיס שֶׁלִּשְׁנָצוֹת, ארנק הנסגר במשיכת שני חוטים

ר' יוסי מפרש את ההלכה הקדומה כך: הכלים הללו טמאים אפילו אם נפתחו, ואילו הכפיפה המצרית טהורה אם נפתחה, אפילו אם הפותח אינו אומן.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף קְפֵיפָה מִצְרִית; סל נצרים

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף סַנְדָּל לַדִּיקִי מלודקיא כַיּוֹצֵא בָהֶן,

הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמִּין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בָאֻמָּן.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וַהֲלֹא כָל הַכֵּלִים מִטַּמִּין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בָאֻמָּן?

אֲבָל אֵלּוּ, אַף עַל פִּי מֻתָּרִין - טְמֵאִין, שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָן. לתקן אותם

לֹא אָמְרוּ "מיטהרים" אֶלָּא בִקְפֵיפָה מִצְרִית, שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוּ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ.

(ב) כִּיס שֶׁלִּשְׁנָצוֹת שֶׁנִּטָּלוּ שְׁנָצָיו - טָמֵא; נִפְשַׁט - טָהוֹר.

במשנה א ראינו שהכיס טמא אפילו אם ניטלו שנציו. אבל אם נקרע המקום שבו ניתן להכניס רצועות הוא טהור.

אם הפך אותו לכיס רגיל ע"י תפירת טלאי – טמא.

לגבי טומאת הכיס השני – השוו לעיל ב, ז.

צרור המרגלית דומה לכדור דלעיל כג א, כי גם אותו בדרך כלל אין פותחים ולמרות זאת הוא טמא, וראו סנהדרין סח א.

טָלָה עָלָיו מַטְלֵת מִלְּמַטָּן - טָמֵא.

כִּיס בְּתוֹךְ כִּיס שֶׁנִּטַּמָּא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה - לֹא נִטַּמָּא חֲבֵרוֹ.

צְרוֹר הַמַּרְגָלִית - טָמֵא.

צְרוֹר הַמָּעוֹת מטפחת שצרר בה מטבעות - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

חטיבה II: טהרה

(ג) כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים מגן מעור לידים - טְהוֹרָה.

הַזּוֹן zōnē: חגורה, סינר וְהַבַּרְכְּיָר  brakhiálion: כיסוי לזרוע - טְמֵאִין, וְהַשַּׁרְוָלִין - טְמֵאִין.

וְהַפְּרַקְנֵימִין כפפה מעור - טְהוֹרִין.

וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת - טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁלַּקַּיָּצִים, של אורי התאנים מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת הָאוֹג.

נִקְרָעָה, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג - טְהוֹרָה.

(ד) סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו, וְתִקְּנָהּ - טְמֵאָה מִדְרָס;

השוו לעיל יח, ו, ניסוח דומה.

סנדל טמא שנקרעו שתים מאזניו – טהור, כי אי אפשר לנעול אותו, וראו תוספתא שבת יג, טו.

לפני מותו של ר' אליעזר השתמשו חכמים בטיהור המנעל ע"ג האמום כדי לגרום לו לומר "טהור", ראו סנהדרין סח א.

וראו תוספתא ד, ב, שר"ש שזורי טען שחלקו בנעל יחידה, שבת זוגה עדיין בייצור.

נִפְסְקָה שְׁנִיָּה, וְתִקְּנָהּ - טָהֲרָה מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טְמֵאָה מַגָּע.

לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה,

נִפְסַק עֲקֵבוֹ, נִטַּל חָטְמוֹ, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם - טָהוֹר.

סֶלְיָם נעלי אילת שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם - טָהוֹר.

מַנְעָל שֶׁנִּפְחַת, וְאֵינוּ מְקַבֵּל אֶת רֹב הָרֶגֶל - טָהוֹר.

מַנְעָל שֶׁעַל הָאָמוּם - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, שלא נגמרה מלאכתו וַחֲכָמִים מְטַמִּין.

כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת קשורות בחבל מחוץ להן - טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁלָּעַרְבִיִּים. שהיו קושרים בקשר חזק

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: צְרוֹר שָׁעָה – טְהוֹרוֹת; צְרוֹר עוֹלָם - טְמֵאוֹת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת – טְהוֹרוֹת. אפילו של ערביים

חטיבה III: מחשבות ומעשים לטהר ולטמא

עור שהופשט אינו מקבל טומאה אלא אם חשב להשתמש בו כמו שהוא - למשל לשטיח, וראו זבחים יא ג, שר' יהודה ראה אותו כעור העשוי לקבל טומאה ולכן חייב לכבס אותו אם הותז עליו דם חטאת, ור' אליעזר טען שכל זמן שלא חשב עליו כשטיח אינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך לכבסו.

עור שחשב להשתמש בו להגנה מהשמש - ראו תוספתא ד, א, שתולים את טומאתו בגדלו.

(ה) אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִים מִדְרָס: עוֹר שֶׁחָשַׁב עָלָיו לַשָּׁטִיחַ,

עוֹר סְקֻרְטְיָה, סינור עוֹר קַטְבֻלְיָה, כיסוי מיטה עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא,

עוֹר הָעֲרֵיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁלְּקָטָן, עוֹר הַכַּר, וְעוֹר הַכֶּסֶת - מִדְרָס.

עוֹר הַסָּרוֹק, לכריכת הצמר הסרוק וְעוֹר הַסּוֹרֵק להגנה על ברכי הסורק - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִדְרָס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.

(ו) עַב כְּסוּת, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת לאריזת בגדים - מִדְרָס.

לעניין הארגמן ראו תוספתא ד, ג, שראבר"ש טען שלא חלקו בו.

עור החיפוי - ראו לעיל טז, ח: "העשוי לחיפוי – טהור". לדעת חכמים ראו לעיל כד, טו.

עַב אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן, לאריזת ארגמן בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִדְרָס. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.

עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חֲפוּי לַכֵּלִים - טָהוֹר, וְלַמִּשְׁקָלוֹת - טָמֵא.

רְבִּי יוֹסֵה מְטַהֵר מִשֵּׁם אָבִיו.

(ז) כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה - הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.

ראו לעיל כה, א: האם מחשבה לבדה מטמאת את הכלים? – המשנה מדייקת שבדרך כלל אם יש חסרון מעשה – המחשבה אינה מטמאת, חוץ מכיסוי האוכף, המקבל טומאה אפילו לפני שהשלים את הכנתו, וראו גם משנה ה, "עור שחשב עליו לשטיח".

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה - אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן, אֶלָּא הָעַצְבָּה.

(ח) עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת - הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.

אפילו אם חשב להשתמש בעור בלי עיבוד, אם הוא במקצועו מעבד עורות אין המחשבה מטמאת, כי הוא עשוי לחזור בו.

המשנה מבחינה בין קניין הגנב לקניין הגזלן: אחד מהם הוא בעל העור לעניין טומאתו ע"י המחשבה להשתמש בו ללא עיבוד. המחלוקת היא מי משניהם: ת"ק טוען שזה הגנב, שהבעלים אינו מכיר אותו ומתייאש מהעור שלו, ור' שמעון טוען שהגזלן הוא בעל העור לעניין זה, כי הבעלים לא הצליח למנוע את הגזילה והתיאש ממנה.

נראה שגם הגנבים והגזלנים הקפידו על טומאה וטהרה.

וְשֶׁלָּעָבְּדָן - אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן,

וְשֶׁלַּגַּנָּב - הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן. וְשֶׁלַּגָּזְלָן - אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים:

שֶׁל גַּזְלָן - הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן. וְשֶׁל גַּנָּב - אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְטַמְּאַתָּן,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.

ראו לעיל כד, יב, שעור של רצועות טהור. ברור, לפי האמור בכה, ט, שהטהרה מחייבת מעשה. השאלה היא איזה מעשה בדיוק? – לדעת חכמים מדובר על חיתוך העור לרצועות, ולדעת ר' יהודה כבר מנתינת האיזמל.

ר' אלעזר טוען שחיתוך כסת טמאה מעור לשטיחון המכונה "מטפחת" מטהר אותו, למרות שהמטפחת עצמה מקבלת טומאה , כאמור לעיל כד, יד, בגלל השינוי הגדול ביעוד העור. אבל חיתוך של שטיח טמא לשטיחונים קטנים יותר אינו מטהר אותם.

(ט) עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחָשַׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת הַסַּנְדַּלִּים,

כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאַזְמֵל – טָהַר; דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ פָחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים.

רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר - טְמֵאָה, מִן הַכְּסָתוֹת - טְהוֹרָה.