ביאור:ספרא/זבים

דיבורא דזביםעריכה

פרשה אעריכה

על ויקרא טו ב-ג



בדומה לטומאת הצרעת (ראו נגעים ג א), גם טומאת הזיבה חלה רק על יהודים. חכמים גזרו על כל הגויים טומאה כאילו הם יהודים זבים: אם נגעו או הסיטו תרומה - יש לשרפה; אבל מי שהגוי נגע בו ונכנס למקדש אינו חייב קרבן עולה ויורד; וראו תוספתא זבים ב א.



[א] "בני ישראל" מטמאים בזיבה ואין העכו"ם מטמאים בזיבה.
ואעפ"י שאינם מטמאים בזיבה - מטמאים כזבים ושורפים עליהם את התרומה,
ואין חייבים עליהם על ביאת המקדש



הרחבת המושג "בני ישראל", והחלתו על גרים עבדים וקטנים; וראו זבים ב א וספרי דברים רנה. ר' שמעון דורש זאת מסוף הפרשה.



אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "ואמרת אליהם".
"איש" - אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן? תלמוד לומר "איש איש", דברי ר' יהודה.
ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לג).
"לזכר" - כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "לנקבה" - כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.



צידו השני של הלימוד דלעיל נגעים פרק א ב: אין היררכיה חד משמעית בין טומאת זבים לטומאת נגעים, ולכן צריך פסוק שילמד שהזבים טמאים רק אחרי קבלת המצווה.



[ב] "כי יהיה" - מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בנגעים וטימא בזבים.
מה נגעים, פטר בהם לפני הדיבור - אף זבים, יפטר בהם לפני הדיבור
קל וחומר: ומה נגעים, שטימא בהם אנסים, פטר בהם לפני הדיבור
זבים, שלא טימא בהם אנסים - אינו דין שיפטור בהם לפני הדיבור?
לא! אם אמרת בנגעים, שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן - תאמר בזבים, שטומאתם וטהרתם בכל אדם?
הואיל וטומאתם וטהרתם בכל אדם - לא יפטר בהם לפני הדיבור!
תלמוד לומר "כי יהיה" - מן הדיבור ואילך



מדובר על זיבה של זרע מאיבר המין; אם הוציא שכבת זרע – טמא בטומאת קרי, ואם המשיך לזוב שלוש פעמים נחשב זב. זיבת הגבר מטמאת יותר מזיבת האשה, כי טומאתה חלה אפילו אם זב שלוש פעמים באותו יום. זיבה של אשה – גם היא העצמה של הנידה שלה, שחוזרת שלוש פעמים בשלושה ימים רצופים.



[ג] "כי יהיה זב" - יכול אפילו זב מכל מקום בגוף יהיה טמא?
ודין הוא: טימא בזב וטימא בזבה
מה זבה, מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה
אף זב, במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.
[ד] לא! אם אמרת בזבה, שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים
תאמר בזב, שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד?
הואיל והוא מטמא ג' ראיות ליום א' - יטמא מכל מקום? תלמוד לומר "מבשרו" - ולא כל בשרו!
[ה] אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין: טימא בזב וטימא בזבה.
מה זבה, מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה
אף הזב, מקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.



למרות החומרה הנ"ל, החלה על הגבר דווקא, הזיבה שלו נחשבת כזאת רק משעה שיצאה מגופו, ואילו זיבת האשה היא גם אם הדם נשאר ברחמה, וראו לקמן פרשה ד ד.



[ו] "מבשרו" - עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא!
ומה אם הזבה, שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, מטמאה בפנים כבחוץ
זב, שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד, אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?
תלמוד לומר "מבשרו" - עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו



דורש "מבשרו" – מעצמו, ולא בגלל נסיבות כלשהן, כגון אכילה או הרהור בענייני מין וכו'; וראו זבים ב ב.
הבדיקה שמא מדובר באונס מתקיימת רק בזיבה הראשונה או השניה. אם כבר זב בפעם השלישית הוא טמא, שיש סיכוי שכמו בפעמיים הראשונות, גם בפעם השלישית לא זב מחמת אונס.



[ז] "מבשרו" טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו: בז' דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה:
במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, ובחולי, ובמראה, ובהרהור.
משנזקק לזיבה - אין בודקין אותו; אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים, כי רגלים לדבר.



צריך פסוק מיוחד ללמד שהזוב – שכבת הזרע – טמא, בניגוד לשעיר המשתלח ביום הכיפורים שכל העוסקים בו מטמאים את בגדיהם והשעיר עצמו נשאר טהור; וראו יומא ו ו.



[ח] "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא. הלא דין הוא! ומה אם הזב, שהזוב גרם לו טומאה, הרי הוא טמא
הזוב, שהוא גרם לטומאה - אינו דין שיהיה טמא? שעיר המשתלח יוכיח, שגרם לטומאה והרי הוא טהור!
[ט] אף אתה אל תתמה על הזוב, שאף על פי שגרם לטומאה, לא יהיה טמא!
תלמוד לומר "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא



אם יצא דם מאיבר המין של הזב – הדם טהור, בניגוד לזוב דלעיל, ולמרות שהוא יצא מגוף הזב; אבל השתן שלו טמא כמו הזוב.



[י] יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא?
תלמוד לומר "הוא": הוא טמא, ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא, אלא טהור.
[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק, שהוא יוצא במקום טהרה - הרי הוא טמא,
מימי רגליו, שהם יוצאי ממקום טומאה - אינו דין שיהא טמא?
הדם היוצא משם יוכיח, שהוא יוצא ממקום טומאה - והרי הוא טהור
[יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו, שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה - לא יהיו טמאים!
תלמוד לומר "וזאת" - לרבות את מימי רגליו.



נוזלים המופרשים מהזב – חלקם נחשבים מים: מי רגלים ומי פה (שתן ורוק); אבל טומאתם אינה משום שהם כמים הנמנים עם שבעת המשקים בדיני הטומאה, שהרי דם וחלב האשה וכן דמעות עיניו של הזב מטמאים רק טומאת אוכלין ואין בהם טומאה מיוחדת בזב. הטומאה החמורה היא דווקא בהם ובזוב עצמו. הזיעה, הליחה (מוגלה מפצע) והצואה אינם נחשבים בין הנוזלים המטמאים, והם טהורים אפילו אם הופרשו מגוף הזב.



[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי רעי, צואה יהיו טמאים? תלמוד לומר "הוא".
אוציא את אלו, שאינם מטמאים טומאת משקים
ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים? תלמוד לומר "זאת"
נמצאת אתה אומר, תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי - טהורים מכלום.
דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה - טמאים טומאת משקים.
זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.

פרק אעריכה

על ויקרא טו ג



טומאת הזב חלשה יותר מטומאת הזבה, אבל חלה אפילו אם ראה שלוש זיבות ביום אחד, ולא דווקא בשלושה ימים שונים.



[א] "וזאת תהיה טומאתו בזובו" - טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.
[ב] והלא דין הוא! ומה אם הזבה, שהיא מטמאה את בועלה - אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים
זב, שאינו מטמא את שהוא בועל - אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?
תלמוד לומר "וזאת תהיה טומאתו בזובו" - טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.



הזב מטמא בשלוש ראיות, ולא לפי כמות הזוב אלא לפי הזמן מתחילת הזיבה עד סופה: אם ראה ראיה אחת שנמשכה זמן שניתן ללכת בו מגד-יון לשילוח, והוא זמן שניתן לטבול בו ולהתנגב פעמיים – נחשב זב; וראו תוספתא זבים א ד, וזבים א ה. - בניגוד לדעת ר' ישמעאל, ראו פסחים סז ב.



[ג] "זובו... רר... זוב" - מלמד שהוא מטמא בג' ראיות. אין לי אלא גדולות, קטנות מנין?
תלמוד לומר "תהיה" - אפילו כל שהוא. "החתים" - אפילו כל שהוא. "בשרו" - אפילו כל שהוא.
אם נאמר בגדולות, למה נאמר בקטנות? אלא ליתן שיעור לגדולות:
שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש
שהוא כמגד-יון לשילוח, שהם כדי שתי טבילות ושני ספוגים - הרי זה זב גמור.



רבי דן באורך הזמן המקסימלי שבין הזיבות: אם יש בין הראיה הראשונה לשניה או בין הראיה השניה לשלישית יותר מ24 שעות – אין זה זב גמור, ופטור מקרבן; וראו דעת בית הלל בזבים א א. רבי מיקל יותר מבית הלל, כי הוא מודד זמן בין הראיות ואינו סופר לפי ימים. וראו גם תוספתא זבים א ד. הוא מדמה את שלושת ימים למרחק של 100 אמה, כאשר 50 אמה מייצגים 24 שעות.



[ד] רבי אומר: למה הדבר דומה? לחבל של מאה אמה.
ראה בתחלת מאה, ובסוף חמשים, ובסוף מאה אמה - הרי זה זב גמור.
ראה בתחלת מאה, בתוך חמשים, ובסוף מאה
או בתחלת מאה, ולאחר חמשים, ובסוף מאה - אין זה זב גמור.



למרות שהזב ראה שתי ראיות ולא שלוש – הוא מטמא משכב ומושב כמו זב גמור; וראו מגילה א ז. הזבה מטמאת כבר בראיה הראשונה, וגם בכך חמור דינה מדין הזב, והשוו לפיסקה ב לעיל, שדינה חמור גם בכך שהיא מטמאת את בועלה.



[ה] "מזובו" - אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב,
להביא את שראה שתי ראיות, שיטמא משכב ומושב.
[ו] והלא דין הוא! ומה אם הזבה, שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות - מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות,
זב, שהוא סופר שבעה לשתי ראיות - אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?
לא! אם אמרת בזבה, שהיא מטמאה משכב ומושב בראיה אחת
תאמר בזב, שאינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת?
הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת, לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות?
תלמוד לומר "מזובו" - אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב,
להביא זב שראה שתי ראיות, שמטמא משכב ומושב.



טומאת הזב היא בראיית לובן, דומה לשכבת זרע דווקא – וטומאת הזבה היא בראיית דם אדום דווקא. זכר שראה דם אינו נטמא (ראו גם לעיל פרשה א י, וכן תוספתא זבים ב א-ב.) ונקבה שראתה לובן אינה נטמאת, ואין להקיש מזה על זה.



[ז] "טמאתו בזובו" - בלובן הוא מטמא, ואינו מטמא בדם.
והלא דין הוא! ומה אם הזבה, שאינה מטמאה בלובן - מטמאה בדם
הזב, שהוא מטמא בלובן - אינו דין שיטמא בדם?
תלמוד לומר "טומאתו בזובו" - בלובן הוא מטמא, ואינו מטמא בדם.
[ח] קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן! ומה אם הזב, שאינו מטמא בדם - מטמא בלובן
זבה, שמטמאה בדם - אינו דין שמטמאה בלובן?
תלמוד לומר "טומאתו היא": טומאת האיש בלובן - וטומאת האשה בדם.

פרק בעריכה

על ויקרא טו ד



רק חפץ שהיה מיועד לשכיבה עוד לפני ששכב עליו הזב נטמא בטומאת משכב, שנאמר "המשכב".



[א] "אשר ישכב עליו הזב" - יכול אפילו שכב על עדיינה כיסוי לבור ועל הדלת?
תלמוד לומר משכב - ולא עדיינה ולא הדלת.
[ב] אוציא את אלו ולא אוציא מחצלת הקנים ושל חלף? תלמוד לומר "המשכב" - המיוחד.



לעניין הכלים המשמשים לשכיבה וטמאים מדרס ראו כלים כ א-ג: כלים שנהוג לשכב בהם, והם רכים ונוחים – גם אם אינם מיועדים לשכיבה מקבלים טומאה. הקלוסטר וכו' הם כלים שיושבים עליהם כשהם בגדלים הנתונים. ניתן לשבת בעריבה של הבצק, אבל אם הנשים רוצות ללוש בה את הבצק הן מקימות את השוכב בה, ולכן הישיבה אינה רציפה ואינה מטמאת; וראו כלים כב ד.



[ג] אין לי אלא מיטה והבגד. מנין הסגוס מעיל, והרדיד, והחלוק, והטלית,
והקלסטר ארבעת קבים, והתורמל חמשת קבים, והכריתית סאה, והחמת של שבעה קבים?
תלמוד לומר "וכל המשכב" - ריבה
או יכול שאני מרבה הסידור, והדף של נחתומים, ועריבה גדולה שהנדות שוכבת בתוכה?
תלמוד לומר "אשר ישכב עליו" - המיוחד לשכיבה, ולא שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו!"



ההחלטה מה לרבות ומה למעט היא לפי שיקול הדעת של חכמים, שהחליטו לטמא כלים שמקובל לשכב בהם ברציפות דווקא, שהרי בפסוק יש ריבוי ומיעוט אבל אין הבהרה מה מרבים ומה ממעטים.



[ד] או יכול שאני מוציא הסגוס, והרדיד, והחלוק, והטלית,
והקלסטר ד' קבים, ותורמל ה' קבים, והכריתית סאה, והחמת של ז' קבים?
תלמוד לומר "וכל המשכב" - ריבה.
מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט?
מרבה אני את אלו, שהם משמשים שכיבה עם מלאכתם
ומוציא אני את אלו, שאין משמשים שכיבה עם מלאכתם.



המטמאים הם רק כלים ולא אבנים וכו', וכן לא כלים העשויים מחומר שאינו מקבל טומאה כגון כלי גללים, אבן ואדמה.



"... אשר ישב עליו הזב יטמא" - יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה?
תלמוד לומר "כלי" - ולא אבן ולא קורה.
אוציא את אלו ולא אוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים?
תלמוד לומר "הכלי" - המיוחד.



ראו כלים כד ג-ד. שוב מדגימים שמדובר בכלי שהישיבה עליו היא ברציפות, ולא כזו שנעשית בדרך עראי - עד שיצטרכו להשתמש בכלי. העריבה נסדקה ולכן אין לה שימוש אחר חוץ מישיבה עליה.



[ה] אין לי אלא כסא וספסל וקתדרה המיוחדים; מנין תיבת הבלנים, ותיבה שפתחה מצידיה,
ועריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה, שאינו יכול להרחיץ בה רגלו אחת?
תלמוד לומר "וכל הכלי" - ריבה.
יכול אפילו כפה סאה וישב עליו, תרקב וישב עליה?
תלמוד לומר "אשר ישב עליו" - המיוחד לישיבה, לא שאומר לו "עמוד ונעשה מלאכתנו!"
[ו] או יכול שאני מוציא תיבת הבלנים, ותיבה שפתחה מצידיה, ולכן ניתן להשתמש בה גם כשהזב יושב עליה
ועריבה משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה, או שאינו יכול לרחוץ רגלו אחת?
תלמוד לומר "וכל הכלי" - ריבה. מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט?
מרבה אני את אלו, שהם משמשים ישיבה עם מלאכתם - ומוציא אני את אלו, שאין משמשים ישיבה עם מלאכתם.



טומאת משכב ומושב חלה בכל מקרה שהזב נתמך בחפץ הנטמא; וראו זבים ב ד.



[ז] אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב. מנין שכב על המושב וישב על המשכב?
עומד, ונתלה, ונשען מנין? "יטמא" - ריבה



כאן מבחינים בין זיבה לזרע היוצא בקרי, והשוו זבים ב ב, הדנה באונס ונראה שאינה מבחינה בין ההפרשות הללו, אבל יש להן רמז בזבים א ב. ההבחנה מפורשת בתוספתא זבים ב ב, כדרשתנו.
טומאת משכב ומושב מיוחדת לזיבה (ולפי הדרשה דלעיל נגעים פרק ב* י - גם למצורע מוסגר או מוחלט,) ואינה חלה על בעל קרי, אבן מבית מנוגע, טמא מת ואף לא על המת עצמו! וראו זבים ד ו.
ר' שמעון דורש לעניין זה את "אשר ישכב עליו", ולא את "הזב", וטוען שאמנם הטומאות של האבן ושל המת חמורות, אבל טומאת הזב היא משום שהוא חי, ולכן אפילו אם המת היה זב לפני מותו אין גופתו מטמאת משכב ומושב; אבל דרשתו אינה מסבירה את החומרה בזב לעומת טמא מת.



[ח] "הזב" - ולא בעל קרי. והלא דין הוא: הזב טומאתו ממקור, ובעל קרי טומאתו ממקור.
מה הזב מטמא משכב ומושב - אף בעל קרי יטמא משכב ומושב! תלמוד לומר "הזב" - ולא בעל קרי.
[ט] "הזב" - ולא אבן המנוגעת. והלא דין הוא: ומה אם הזב, שאינו מטמא בביאה - מטמא משכב ומושב
אבן המנוגעת, שהיא מטמאה בביאה - אינו דין שיטמא משכב ומושב? תלמוד לומר "הזב" - ולא אבן המנוגעת.
[י] "הזב" - ולא טמא מת. והלא דין הוא: ומה אם הזב, שאינו טעון הזיית שלישי ושביעי - מטמא משכב ומושב
טמא מת, שטעון הזיה בשלישי ושביעי - אינו דין שיטמא משכב ומושב? תלמוד לומר "הזב" - ולא טמא מת.
[יא] "הזב" - ולא המת. והלא דין הוא: ומה אם הזב, שאינו מטמא טומאת ז' - מטמא משכב ומושב,
מת, שהוא מטמא טומאת ז' - אינו דין שיטמא משכב ומושב? תלמוד לומר "הזב" - ולא המת.
[יב] ר"ש אומר "אשר ישכב עליו" ו"אשר ישב עליו" - את שיש לו ישיבה ויש לו שכיבה מטמא משכב ומושב
ואין זב שמת מטמא משכב ומושב.



ראו נידה י ד. לכאורה סתירה לדרשות הנ"ל ר' שמעון מבחין בין דין תורה לדברי סופרים; וראו גם תוספתא נידה ט ט.



[יג] ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר - מדברי סופרים.



ראו לעיל פיסקה ז וכן זבים ב ד.



"אשר ישכב עליו" ו"אשר ישב עליו" - עד שינשא רובו עליו.

פרשה בעריכה

על ויקרא טו ה



הזב מטמא את משכבו, ואם נגע אדם אחר במשכב – הוא ובגדיו טמאים; אבל אם הזב שכב על אדם אחר – האדם אינו נטמא, וכן אם משכב של אדם אחר נגע במשכב הזב – המשכב אינו נטמא.
היחסים בין המשכב, משכב אחר ואדם אחר אינם היררכיים, ולכן אי אפשר לדרוש אותם בקל וחומר.



[א] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"
אדם נוגע במשכב מטמא בגדים, ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
הלא דין הוא: ומה אם במקום שלא נטמא אדם, מתחת הזב - לטמא אדם ולטמא בגדים,
נטמא משכב, מתחת הזב - לטמא אדם ולטמא בגדים,
מקום שנטמא אדם, במגע משכב - לטמא אדם ולטמא בגדים
אינו דין שיטמא משכב, במגע משכב - לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"
אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים, ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
[ב] קל וחמר שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים:
ומה אם במקום שלא נטמא משכב, במגע משכב, לטמא בגדים - מיטמא אדם, במגע משכב לטמא בגדים
מקום שנטמא משכב, מתחת זב לטמא אדם ולטמא בגדים
אינו דין שיטמא אדם מתחת הזב - לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - משכב מטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים
ואין אדם מתחת הזב - לטמא אדם ולטמא בגדים.



אם נשברה המיטה של הזב – השברים טהורים, למרות שחומרת הטומאה של המשכב גדולה מזו של כלי חרס.



[ג] משכב "במשכבו"; ואם נשבר, טהור.
הלא דין הוא: מה אם כלי חרס, שאין לו טהרה מטומאתו - אם נשבר טהור
משכב, שיש לו טהרה מטומאתו - אם נשבר לא יהיה טהור?
לא! אם אמרת בכלי חרס, שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים,
תאמר במשכב, שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים?
הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים - אם נשבר לא יהיה טהור!
תלמוד לומר משכב "במשכבו"; אם נשבר - טהור.



ראו כלים יט א-ב: חבל באורך 5-10 טפחים היה שימושי כחלק מהמיטה, אבל חבל קצר יותר או ארוך יותר לא נחשב כחלק ממנה כי לא היה בו שימוש. בקצהו השני הושארו 3 אצבעות כדי שהקשר לא יתפרק, וגם כאן חבל ארוך מדי אינו נחשב חלק מהמיטה.



[ד] "במשכבו" - ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יתר מעשרה!
או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה? תלמוד לומר "טמא".
[ה] "במשכבו" - ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות!
או יכול שאני מוציא משלש ולמטן? תלמוד לומר "טמא".



ת"ק ור' שמעון חולקים בשאלה מי מתייאש יותר מהר: האם הנגזל או הנגנב. לדעת ת"ק הנגנב מתיאש ומפקיר את המיטה הגנובה כי אינו יודע מי הגנב, ולדעת ר' שמעון הנגזל מתייאש מהר יותר, כי הגזלן אלים ממנו.
נראה שהיתה מסורת שאחד מהשנים מתייאש, אבל לא זכרו מי מהם.



[ו] "במשכבו" - ולא הגזול. או יכול שאני מוציא את הגנוב? תלמוד לומר "טמא".
[ז] ר' שמעון אומר: "במשכבו" - ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול? תלמוד לומר "טמא".
[ח] אמרו לו: מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה, אחר שריבה הכתוב מיעט?
מרבה אני את זה, שנתיאשו הבעלים ממנו - ומוציא אני את זה, שלא נתיאשו הבעלים ממנו.



אם הנוגע במשכב הזב לבש אחר כך בגד טהור – הבגד נשאר טהור; וראו זבים ה ו.



[ט] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" - בשעת מגעו מטמא בגדים, פירש - אינו מטמא בגדים.



השוו לעיל שמיני פרשה י ח. בניגוד לבגד מנוגע, שאינו מטמא אם הוא צבוע או קטן מדי, כאן הטומאה חלה גם בבגדים אחרים.



[י] "יכבס בגדיו" - יכול הציפה? תלמוד לומר "בגד".
אי "בגד" יכול בגד גדול לבן, המטמא בזוב ומטמא בנגעים?
מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שתהא מרבה להביא שביס של סבכה וגלגילין, מנין?
תלמוד לומר בגד "בגדיו", ריבה.



הנוגע במשכב הזב אינו מטמא אדם אחר או כלי חרס, וראו זבים ה א.



מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר "טמא".
יכול יטמא אדם וכלי חרש? תלמוד לומר "בגד"; בגד הוא מטמא, ולא אדם וכלי חרש.



ראו שם: בזמן שאדם נוגע במשכב הזב ובידו השניה נגע באוכל או משקה – טימא אותם, אבל אחר כך מטמא רק משקה נוזל ולא אוכל, בגדים אדם אחר או כלי חרס. בשני המקרים ידיו טמאות מגזירת חכמים כשניות לטומאה.



[יא] מכאן אמרו: כל המטמא בגדים, בשעת מגעו - מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה, והידים להיות שניות,
ומטמא שאר כלים כבגדים, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש.
לאחר פרישתן - מטמאין משקים להיות תחלה, והאוכלים והידים להיות שניות,
ואינו מטמא בגדים, ואין צריך לומר אדם וכלי חרש.

פרק געריכה

על ויקרא טו ו-ט



אפילו אם הזב לא ישב ישירות על המושב, אלא על כלי שהונח מעליו ואפילו על אבן שהונחה על המושב (שאינה מקבלת טומאה) – המושב מטמא אדם טהור שישב עליו. דורש "עליו הזב", שהזב מעל הכלי ולא יושב עליו ישירות בהכרח; וראו כלים א ג.
דרשה נוספת לומדת מההשוואה בין הזב ליושב הטהור שגם הטהור שישב מעל מושב שישב עליו הזב – נטמא אפילו אם לא נגע בו ישירות.



[א] "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא" - אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו.
מנין לעשרה מושבות זה על גבי זה, ואפילו על גבי אבן מסמא?
תלמוד לומר "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"
מקום שהזב יושב ומטמא - ישב הטהור ויטמא.



הטומאה נשארת במושב גם כאשר הזב קם ממנו. דורש "כלי", ולא 'היושב על הזב'.



[ב] אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא?
תלמוד לומר "כלי" - לעשותו ריקם כמלא.



דין אבן מסמא חל הן על משכב ומושב, הן על מרכב, וראו כלים שם. וראו ויקרא טו י, שהנוגע במרכב ואינו יושב עליו אינו מטמא את בגדיו אלא רק את גופו, וראו גם כלים כג ג; למרות זאת גם במרכב יש דין אבן מסמא: אם ישבו הזב ואחריו הטהור על מרכב, אפילו בלי לגעת בו ישירות - הטהור נטמא.
היה ניתן ללמוד את דין אבן מסמא במשכב ומושב גם מהכפילות לכאורה בין פס' ה-ו, ובמרכב מפס' י "בכל אשר יהיה תחתיו"; אבל הדרשן לומד זאת מהמילה "כלי".



[ג] אין לי אלא משכב. מרכב מנין?
ודין הוא: אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב, כך לא נחלק בין נישא לנושא למרכב!
מה לי לא חלק בין נישא לנושא למשכב, שלא חלק מגעו ממשאו
לא נחלק בין נישא לנושא למרכב, שחלק מגעו ממשאו? תלמוד לומר "כלי" - לרבות את המרכב.



זב שרכב על מרכב, ואחר כך נשא הטהור את המרכב – נטמאים הטהור ובגדיו; ר' חנינא מנסה להוכיח מכך שבמרכב יש דין אבן מסמא; אבל ההוכחה נדחית כקודמתה מאותה הסיבה: דין המרכב קל יחסית, שאינו מטמא בגדים בנגיעה אלא רק בנשיאה או בישיבה עליו; ולכן לומדים את הדין של אבן מסמא מהמילה "כלי" גם במרכב.



[ד] ר' חנינא בן חנינא אומר, אם בדרך שלא ירדה עליו הטומאה, יצאה ממנו
בדרך שירדה עליו הטומאה - אינו דין שתצא ממנו?
לאו! מה לי החמיר במרכב הנישא, שהרי החמיר בזב הנישא; נחמיר במרכב הנושא? שהרי היקל בזב הנושא!
תלמוד לומר "כלי" - לרבות את המרכב.



אם הטהור נגע בזב – הוא ובגדיו טמאים; אבל אם נגע בצואה שעל הזב או בשערות תלושות שנדבקו לבשרו או בתכשיטים שעליו – אינו מטמא; וראו תוספתא ב"מ דכלים פרק ט ב. אכן אם נגע בשערו של הזב או בציפורניו המחוברים לגופו – טמא כנוגע בבשרו. לדיני החציצה ראו גם תוספתא מקואות ח ה.



[ה] "בבשר הזב" - ולא בצואה שעליו, ולא בקולקלוס שעליו
ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים.
או יכול שאני מרבה את השער ואת הצפורן? תלמוד לומר "טמא"



אם נחתכה חתיכת בשר או עצם מהזב ונגע בה הטהור – אינו נטמא, קל וחומר אם נחתכה מאדם טהור; אבל אם נחתך איבר שלם, כלומר עצם שלמה ובשר שעליה – טמא אפילו אם נחתך מאדם טהור שאינו זב; וראו אהלות ב א.



[ו] "בבשר הזב" - ולא בעצם הפורש ממנו, ולא בבשר הפורש ממנו.
קל וחמר לפורש מן הטהור, שיהיה טהור.
הא מה אני מקיים "או בעצם אדם או בקבר" (במדבר יט, טז)? זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק.

[ז] אם נאמרו בזב, למה נאמרו במשכב? ואם נאמרו במשכב, למה נאמרו בזב?


נגיעה בבשר הזב מטמאת את בגדי הנוגע, וכן נגיעה במשכבו או במושבו, אבל אין בין בשר הזב ומשכבו היררכיה, כי הזב מטמא גם משכב תחתון, שלא נגע בו, ואילו המשכב (שאין עליו זב) שהונח מעל משכב אחר אינו מטמא (לעיל פרשה ב א וראו כלים א ג). חיבורי המשכב, כגון חבלי המיטה – מטמאים (לעיל פרשה ב ד), ואילו חיבורי הזב, כגון טבעותיו או נזמיו אינם מטמאים (לעיל פיסקה ה).



לפי שיש בזב מה שאין במשכב, ובמשכב מה שאין בזב:
הזב עושה משכב ואין המשכב עושה משכב; חיבורי הזב טהורים וחיבורי המשכב טמאים.
הא לפי שיש בזב מה שאין במשכב, ובמשכב מה שאין בזב - צריך לומר במשכב וצריך לומר בזב.



רק יריקה הפוגעת בגוף הטהור מטמאת אותו. והשוו ליריקה של החולצת, שנעשית בפני החולץ, ואינה מגיעה לגופו, ראו יבמות יב ו, בניגוד לדעת הצדוקים (ראו מגילת תענית לי"ד תמוז) שחייבו גם שם יריקה בפני הגבר ממש.
בהמשך הדרשה מרחיבים את המונח "רוק".



[ח] "וכי ירק הזב בטהור" - יכול אפילו רקק ולא נגע בו יהא טמא? תלמוד לומר "בטהור"; עד שיגע בו.
אין לי אלא רוקו. כיחו, וניעו, ורירו, ומימי האף שלו מנין? תלמוד לומר "וכי ירוק".



אם הניח על הבהמה משכב או מושב וישב עליהם – הם טמאים משום מרכב או מושב, ולא משום מרכב. אם ישב על האוכף – אין מדובר באוכף המיועד לרכיבה, אלא באוכף מעין בגד, המיועד לחמם את הבהמה והזב ישב עליו – אין האוכף טמא כלל.
הזרז, המדוכה וכו' שרכב באמצעותם הזב על בהמה טמאים משום מרכב. ר' יוסי טוען שטפיטו של הסוס טמא גם משום מושב, כי עומדים עליו בתחרויות הקומפון, ולכן גם הנוגע בו מטמא בגדים אפילו אם לא רכב עליו; וראו כלים כג ב-ג.



[ט] "אשר ירכב עליו הזב יטמא"; יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב?
תלמוד לומר מרכב - ולא משכב ולא מושב.
[י] אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף? תלמוד לומר "המרכב" - מרכב המיוחד.
[יא] איזהו המרכב המיוחד? זרז האשקלוני, ומדוכה המדית, ועביט של גמל, וטפיטו של סוס.
ר' יוסי אומר: טפיטו של סוס טמא מושב, מפני שעומדים עליו בקומפון,
אבל אוכף של נאקה טהור.



ראו לעיל פיסקאות ג-ד. כאן לומדים ישירות מהפסוק הדן במרכב.
לעניין "שינשא רובו" השוו לעיל פרק ב יג: מדובר דווקא במקרה שרוב משקלו של הזב מונח על המרכב.



[יב] אין לי אלא בזמן שהוא רוכב עליו ונוגע בו
מנין לעשרה מרכבות זה על גבי זה, אפילו על גבי אבן מסמא? תלמוד לומר "וכל המרכב"
"אשר ירכב עליו הזב יטמא" - עד שינשא רובו עליו.

פרק דעריכה

על ויקרא טו י-יא



קורא "יכבס בגדיו" כטימוא הכלים שבהם נגע הזב והנוגע בו.
לפנינו דוגמא נדירה לקל וחומר שאינו נסתר: הפרשנות המקילה, שמדובר בכלים הנוגעים בזב עצמו, כוללת גם את הפרשנות המחמירה, שמדובר בכלים הנוגעים במרכב שנטמא מהזב. שתי הפרשנויות מקילות, שהרי אינן מציגות אפשרויות אחרות אלא שמדובר בנגיעה ממשית. לכן הדרשן מעדיף את האפשרות מרחיקת הלכת שביניהן – היא הפרשנות הראשונה.



 [א] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו" - של זב.
יכול "תחתיו" של מרכב? ודין הוא: אם הזב, החמור, לא טימא כלי שטף כלים מעור, עץ או עצם אלא במגע
מרכב, הקל, אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע?
הא מה אני מקיים "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו"? תחתיו של זב.



אותם בלשון רבים כולל את המשכב והמושב בנוסף למרכב: הנושא אותם מטמא את בגדיו. לא ניתן ללמוד על הטומאה הזאת מכך שנגיעה בהם מטמאת בגדים בגלל הדוגמא של הגולל והדופק (חלקיי מצבות בבית עלמין), שנגיעה בהן מטמאת בגדים אבל נשיאתם ממקום למקום (בלי נגיעה ישירה) אינה מטמאת את בגדי הנושא.



[ב] "והנושא אותם" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי מטמא במשא אלא המרכב בלבד. משכב ומושב מנין?
ודין הוא: ומה אם מרכב, שאין מגעו מטמא בגדים - משאו מטמא בגדים
משכב ומושב, שמגעם מטמא בגדים - אינו דין שמשאם מטמא בגדים?
גולל ודופק יוכיחו, שמגעם מטמא בגדים ואין משאם מטמא בגדים.
[ג] אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב, שאף על פי שמגעם מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא!
תלמוד לומר "והנושא אותם" - לרבות את המשכב ואת המושב.



ר' אליעזר מרבה מלשון הרבים "אותם" הפרשות נוספות של הזב והזבה, שגם נשיאתן מטמאת את בגדי הנושא.



[ד] ר' אליעזר אומר: "והנושא אותם", מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד. מנין זובו של זב, ורוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו, ודם הנדה?
תלמוד לומר "והנושא אותם" - לרבות כל האמור בענין.



השוו לעיל פרק ג ה: שם היה מדובר על הטהור שנגע בזב, וכאן – על הזב שנגע בחפצים כלשהם. בשני המקרים רק מגע של הזב עצמו מטמא (גם באיברים שאינו חש אותם כגון ציפרניים ושיער) ולא מגע של טבעות, צואה וכו'.



[ה] "בו" - ולא בצואה שעליו, ולא בקילקיס שעליו,
ולא בשירים, ולא בנזמים, ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים.
או יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן? תלמוד לומר "טמא".



שטיפת הידים נדרשת כשטיפת כל חלקי הגוף הגלויים, פרט לאיזור הערווה, שאינו גלוי לעין. והשוו לסדר ראיית המצורע, שגם בו אין בודקים בבית הסתרים – ראו נגעים ב ד. למרות שהזיבה היא מבית הסתרים – אין צורך לרחוץ אותו כדי להיטהר!



"וידיו לא שטף במים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ורחץ את בשרו במים" יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר "וידיו" - מה ידיו בנראה, פרט לבית הסתרים - אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים.



רחיצת הזב היא חובה שאינה פוקעת ממנו גם אם חלף הרבה זמן מאז שהפסיק לזוב. ר' אלעזר לומד מכאן אסמכתא לנטילת ידים.



[ו] מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו? תלמוד לומר "וידיו לא שטף במים" אפילו לאחר מאה שנים.
אמר ר' אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה.

פרשה געריכה

על ויקרא טו יב



כלי נתר (ממלח) – דינם ככלי חרס; ראו כלים ב א. דורש את ו החיבור.



[א] "כלי חרש" - אין לי אלא כלי חרש. מנין לרבות כלי נתר? תלמוד לומר "וכלי חרש".



למרות שהזב נראה כחמור בכך שהוא מטמא משכב ומושב, גם הוא אינו מטמא כלי חרס או נתר אלא מתוכם, ואם נגע בצידם החיצוני ("אחוריהם") הם אינם נטמאים.



"אשר יגע בו הזב" - יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהיה טמא?
ודין הוא: ומה אם מת, החמור, לא טימא כלי חרש מאחוריו; הזב, הקל - אינו דין שלא יטמא כלי חרש מאחוריו?
לא! אם אמרת במת, שאינו עושה משכב ומושב - תאמר בזב, שמטמא משכב ומושב?
הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרש מאחוריו!
תלמוד לומר "אשר יגע בו הזב", ולהלן הוא אומר "אשר תבושל בו" מה "בו" האמור להלן, מאוירו - אף כאן, מאוירו.



אם הזב הסיט כלי חרס – הכלי טמא, למרות שלא נגע בו ישירות.



[ב] מאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר "אשר יגע בו"?
מגע שהוא בכולו, הוי אומר: זה הסיטו!



לשאלה של ר' שמעון ראו לעיל פרק ד א. הוא מנצל את הדרשה המובאת שם, הקוראת 'בגדיו' ככינוי לכלי שטף, ועל סמך הייתור דורש את הפסוק שכאן לעניין טומאת אוכלין שבכלים המונחים מעל הזב – טומאה המכונה "טומאת מדף"; וראו זבים ד ו. טומאת מדף מתפשטת בכיוון ההפוך מטומאת משכב ומושב – מלמטה למעלה.



[ג] "וכל כלי עץ ישטף במים". אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?
אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע - והלא כבר נאמר "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"!
אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע?
אם כן למה נאמר "וכל כלי עץ ישטף במים"? אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב.
והלא דין הוא! ומה אם במקום שעשה משכב, תחתיו, לא עשה תחתיו מדף
מקום שלא עשה, על גביו משכב, אינו דין שלא נעשה על גביו מדף?
תלמוד לומר "וכל כלי עץ ישטף במים" - מלמד שעושה על גביו מדף.



הכיוונים השונים של התפשטות הטומאה במשכב ובמדף יוצרים קל וחומר בכמה כיוונים. כל הקלים והחמורים נדחים בגלל גזירת הכתוב "אשר ישכב עליו", המלמד שטומאת משכב בלבד מתפשטת מלמעלה למטה, ולא ההפך.



[ה] קל וחמר שנעשה על גביו משכב: ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף - עשה תחתיו משכב,
מקום שעשה על גביו מדף - אינו דין שנעשה על גביו משכב?
תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - משכב הוא עושה תחתיו, ואין עושה על גביו משכב.
[ו] קל וחמר שיעשה תחתיו מדף: מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב - עשה על גביו מדף,
מקום שעשה תחתיו משכב - אינו דין שיעשה תחתיו מדף?
תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - משכב הוא עושה תחתיו, ואינו עושה תחתיו מדף.
[ז] קל וחמר שלא יעשה תחתיו משכב: ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב,
מקום שלא עשה תחתיו מדף - אינו דין שלא יעשה משכב?
תלמוד לומר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - מלמד שהוא עושה תחתיו משכב.

פרק העריכה

על ויקרא טו יג-טו



כאן "יטהר" במשמעות של הפסקת הזיבה, ועדיין לא במשמעות של הפסקת הטומאה.



[א] "וכי יטהר הזב מזובו" - כשיפסק מזובו.



אם הזב היה גם מנוגע, טהרתו מהזיבה אינה טהרה גמורה שהרי כמצורע הוא עדיין טמא – עדיין עליו לקיים את טקס הטיהור מהזיבה; הדבר גם מאפשר לו שלא לטמא כלי חרס בהיסט – טומאה שחלה על הזב ולא על המצורע.



"מזובו" - ולא מזובו ונגעו.



זב שראה שתי ראיות מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים, כמו זב שראה שלוש, אבל פטור מן הקרבן; וראו כלים א ה. הדרשה מוסיפה לו גם את החובה לספור שבעה ימים נקיים, בלי זיבה. חובה זו מוטלת רק על הזב ולא על הזבה שראתה שתי ראיות, שהיא סופרת יום נקי על כל יום של זיבה. דורש "מזובו".



"מזובו וספר" - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה,
[ב] להביא את שראה שתי ראיות, שיטעון ספירת שבעה.
והלא דין הוא: ומה אם מטמא משכב ומושב, בשתי ראיות - לא יטעון ספירת ז' לשתי ראיות?
זבה תוכיח! שהיא מטמאה משכב בשתי ראיות ואינה סופרת לשתי ראיות
[ג] אף אתה אל תתמה על הזב, שאף על פי שהוא מטמא משכב בשתי ראיות
לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות! תלמוד לומר "מזובו וספר" - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה,
להביא את שראה שתי ראיות, שטעון ספירת שבעה!



ראו נידה י ג, וכן תוספתא נידה ט ח. ר' אליעזר בגישה דומה לשמאי, שאמר "כל הנשים דיין שעתן". ר' יהושע מחשיב את שתי הבדיקות כאילו היו בשני ימים רצופים ור' עקיבא אינו מחשיב כלל את הבדיקה מהיום הראשון.



[ד] "וספר לו" - לעצמו. מכאן אמרו: הזב והזבה
שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים, וביום השביעי ומצאו טהורים, ושאר כל הימים לא בדקו
ר' אליעזר אומר: הרי אלו בחזקת טהרה, ור' יהושע אומר: אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד
ר' עקיבא אומר: אין להם אלא יום הז' בלבד.
[ה] ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא משניהם
אבל הלכה כדברי ר' אליעזר.



שבעת ימי הספירה, שבהם הזב לא ראה זוב - צריכים להיות רצופים, כך שטהרתו תהיה ביום אחד ולא מפוזרת על פני תקופה כלשהי.



[ו] "שבעת ימים" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "לטהרתו" - שתהיה טהרתו אחת.



כשם שהרחיצה צריכה להיות על גופו בלי חציצה, כך צריכה להיות גם טבילת הבגדים בלי חציצה, שהמילה "במים" מחברת את שתי הפעולות. שוב מניחה הדרשה ש"בגדיו" כולל גם כלי שטף (מעור, עצם או עץ).



[ז] "וכבס בגדיו ורחץ בשרו" - הקיש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו. מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדיו בנקיות,
הא למדנו חוצצים בכלים.



אמנם על המצורע מזה הכהן מים חיים מעורבים בדם הציפור (ראו נגעים יד א, ולזב אין טקס דומה לכך, אבל כל זאת הזב דווקא צריך לטבול במים חיים ואילו המצורע יכול לטבול בכל מי מקוה; וראו מקואות א ח.



[ח] "ורחץ בשרו במים חיים" - הזב טעון ביאת מים חיים, ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.
[ט] הלא דין הוא! מה אם הזב, שאין טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים,
מצורע, שהוא טעון הזיית מים חיים - אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?
תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים חיים" - הזב טעון ביאת מים חיים, ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.



גם טבילת הכלים של הזב אינה מחייבת מים חיים דוקא.



יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים? תלמוד לומר "בשרו" - בשרו טעון ביאת מים חיים
וכליו עולים בכל מימות.



בן עזאי מציג קל וחומר חידתי לפני ר' יוסי הגלילי, ומסרב לבקשותיו לגלות לו את משמעות דבריו או אף לחזור עליהם. ר' יוסי פותר את החידה ודוחה את הקל וחומר בעזרת הפסוק.
הנה הפרשנות: שרץ שמת בכלי חרס או בבגד – מטמא אותם, כשם שהוא מטמא אדם שנגע בו, אבל בגדי האדם אינם נטמאים. בדיני הזב שהם חמורים יותר נטמאים גם בגדי האדם הנוגע בזב כבגדי הזב עצמו, נראה שהזב שהסיט כלי חרס אמור היה לטמא גם אותם אפילו אם טבל (לפני שקיעת השמש).



"וטהר" - מלטמא כלי חרש במשא. בן עזאי אומר: ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל כולד הטומאה הקל,
לטמא באב הטומאה הקל - עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל, לטמא באב הטומאה הקל,
מקום שעשה ולד הטומאה חמור, כולד הטומאה חמור, לטמא באב הטומאה החמור
אינו דין שנעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור - ליטמא באב הטומאה החמור?
אמר לו ר' יוסי הגלילי "פרשה!" אמר לו "אין מפרשים לחכם"
אמר לו "שנהו!" אמר לו "אין שונים לחכם".
חזר ר' יוסי הגלילי ופירש: ומה אם במקום שלא עשה בגדי המטמאים בשרץ כבגדים בשרץ
עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ,
כאן, שעשה בגדי המטמאים בזב כבגדים בזב - אינו דין שנעשה כלי חרש בזב כאדם בזב?
תלמוד לומר "וטהר" - מלטמא כלי חרש במשא.



השוו גם לעיל יולדת פרק א א. הלימוד כאן נראה כמיותר, שהרי מדובר על הבאת קרבן למקדש, שממילא אינה אפשרית בלילה; וראו מגילה ב ה.



[יב] "בשמיני" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" – ביום, ולא בלילה.



זב שהתכונן להביא את קרבנו אבל התחיל לזוב שוב - לא יביא את הקרבן שהכין מראש. אלא יתן אותו לנדבה ויביא קרבן חדש; וראו תוספתא מעילה א ו.



[יג] "יקח לו" - לעצמו, שאם הפרישו לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו שנייה.



ניתן להחליף ולקנות בכסף שיועד לקניית תורים – בני יונה או ההפך, אבל אין להביא בכסף זה את עשירית האיפה כמנחת נסכים.



"שתי תורים או שני בני יונה" - חילופי תורים בני יונה, וחילופי בני יונה תורים, ואין חלופיהם עשירית האיפה.



טבילת הזב ביום השמיני במקוה אינה הטבילה במים החיים שנעשתה ביום השביעי, והיא נלמדת מעצם הגעתו למקדש.



[יד] מנין שהוא טובל מבעוד יום? תלמוד לומר "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד"
כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד, אלא אם כן היה מעורב שמש? מלמד שהוא טובל מבעוד יום!



לכתחילה מחליט הכהן איזה עוף יהיה חטאת ואיזה עולה ("קן סתומה"), אבל אם הזב החליט ("קן מפורשה") – יעשה כרצונו; וראו במבוא למסכת קנים.



[טו] "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה" - שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה.
מנין שאם הפרישם הוא, שיהיה הפרשו הפרש? תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן".



דורש את מ' המיעוט "מזובו", וראו מגילה א ז: מאחר ומוסכם שלא כל הזבים מביאים קרבן, נפסלת האפשרות שיביא לשתי ראיות, כי אז גם הזבים שראו שלוש פעמים יביאו קרבן.



[טז] "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" - מקצת זבים מביאים ומקצת זבים אין מביאים.
הא כיצד? ראה שלש - יביא. ראה שתים - לא יביא.
או אינו אלא ראה שתים - יביא, שלש - לא יביא? והלא מי שראה שלש ראה שתים!
מה אני מקיים "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" - מקצת זבים מביאים קרבן ומקצת זבים אין מביאים קרבן
הא כיצד? ראה שלש - יביא, ראה שתים - לא יביא.

פרק ועריכה

על ויקרא טו טז-יח



הדרשה מניחה שבן תשע עשוי לפלוט שכבת זרע, ולכן ביאתו ביאה לענייני נישואין. היא דורשת "איש" למעט, ואת ו' הניגוד כריבוי. וראו למשל נידה ה ה.



[א] איש - פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".



כהן שאוכל תרומה ויוצאת ממנו שכבת זרע יכול להשהות בכמה שניות את הוצאת שכבת הזרע ולבלוע את התרומה שבפיו; וראו גם נידה ה ב.



[ב] "כי תצא ממנו שכבת זרע" - עד שתצא טומאה חוץ לבשרו. מכאן אמרו: הזב ובעל קרי שהרגישו, אוחזים באמה באיבר המין ובולעים את התרומה.



הדרשה אינה מובנת, ונראה שמדובר בטעות המעתיקים; וראו לקמן פיסקה ח.



[ג] "שכבת זרע" - פרט למערה.



מכאן עולה שיעור המקווה – 40 סאה, שניתן לרחוץ בהם את כל הגוף בבת אחת.



"ורחץ במים" - במי מקוה. "את כל בשרו" - מים שכל בשרו עולה בהם,
וכמה הם? אמה על אמה ברום שלש אמות. נמצאת אתה אומר שיעור המקוה מ' סאה.



הריבוי של שאר כלי השטף, העשויים מעץ או מעצם וכדומה, נלמד מהריבוי "כל" או מגזירה שוה בין הפסוק שלנו לבין ויקרא יא לב, שם מנויים בפירוש גם שק וכלי עץ.



[ד] בגד ועור - אין לי אלא בגד ועור. מנין לעשות שאר כל הכלים כבגד ועור?
תלמוד לומר "כל בגד וכל עור".
ואם נפשך לומר, נאמר בגד ועור בשרץ, ונאמר בגד ועור במת, ונאמר בגד ועור בשכבת זרע.
מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת, עשה כל הכלים כבגד ועור
אף בגד ועור האמור בשכבת זרע - נעשה כל שאר הכלים כבגד ועור.



טומאת שכבת זרע היא גם כשרק חלק קטן מהכלי התלכלך בה.



[ה] "אשר יהיה עליו" - אף על מקצתו.



לומד גזירה שווה מפס' יח לפס' טז, ומסיק שמדובר בשכבת זרע טריה, שנפלטה זה עתה, להוציא שכבת זרע ישנה ששהתה בגוף האשה שלושה ימים ושאינה ראויה להכניס אשה להריון; וראו מקואות ח ג: ר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקים בפרשנות למונח 'ביום השלישי' שבדברי ר' אלעזר.



"שכבת זרע". מה שכבת זרע האמור, כברייתה - אף כאן כברייתה, פרט לשכבת זרע שנסרחה.
מכאן אמרו: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי - טהורה, דברי ר' אלעזר בן עזריה.
ר' ישמעאל אומר: פעמים שהם ד' עונות ימים או לילות, פעמים שהם ה' עונות, פעמים שהם ו' עונות.
רבי עקיבא אומר: לעולם חמש.
[ו] ואם יצאת מקצת עונה ראשונה, משלימים לו מקצת עונה ששית.



כשם שלעיל בפיסקה א דרשו שבן תשע שנים מטמא בביאה, דורשים כאן לגבי האשה שהיא מטמאת מגיל שלוש, שממנו והלאה, לפי דברי חז"ל, הבתולין אינם חוזרים. שוב, המילה "אשה" נדרשת למעט והאות ו' נדרשת לרבות. הדרשה "פרט לקטן" חוזרת גם כאן באותה משמעות – שיש לפטור מהטומאה אם שכב עם האשה קטן שלא הגיע לגיל תשע.
ר' יהודה פוטר מהטומאה את הפעם הראשונה של קיום יחסי המין בין בני זוג, אבל חכמים חולקים עליו. הם ממעטים דבר אחר, שבו נפלטה שכבת זרע בלי קיום יחסי אישות – ומצד שני גם יחסי מין שלא נפלטה בהם שכבת זרע.



[ז] אשה - פרט לקטנה. או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א'? תלמוד לומר "ואשה".
[ח] "אשר ישכב איש" - פרט לקטן.
"אותה" - פרט לכלה, דברי ר' יהודה. אמרו לו לר' יהודה: "וכי מה ראיה לכלה?"
אלא "אותה" - פרט לדבר אחר, שבעל אותה שלא כדרכה "שכבת זרע" - פרט למערה.



הלכות טבילה: יש לסלק חוצצי טבילה (ראו לעיל פרק ג ה) ולטבול ב40 סאה (ראו לעיל פיסקה ג). לפי הדרשה הזאת אין צורך לטבול גם את איזור הערווה, המכונה 'בית הסתרים' (וראו גם לעיל פרק ד ה); אבל ר' שמעון לקמן חולק וקובע כי למרות שאין בית הסתרים מטמא יש לטבול גם אותו.



[ט] "ורחצו במים וטמאו עד הערב" - הקיש רחיצתה לרחיצתו. מה רחיצתה בנקיות - אף רחיצתו בנקיות.
מה רחיצתו בארבעים סאה - אף רחיצתה בארבעים סאה.
מה רחיצתו, פרט לבית הסתרים - אף רחיצתה, פרט לבית הסתרים.
[י] ר' שמעון אומר: מה תלמוד לומר "ורחצו במים וטמאו עד הערב"?
אם לענין הנוגע בשכבת זרע - הרי הנוגע בשכבת זרע אמור למטן!
אם כן למה נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב"? אלא מפני שהיא טומאת בית הסתרים,
והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים? אלא גזרת מלך הוא, לכך נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב".

פרשה דעריכה

על ויקרא טו יט-כג



גיל הזבה עשוי להיות עשרה ימים, שהרי לפני כן דנים את הדימום שלה כנידה. וראו לעיל פרשה א א, שגם גיל הזב אינו מוגבל מלמטה, בניגוד לדין בעל קרי ונשכבת, המוגבלים לזכרים מעל גיל 9 ולנקבות מעל גיל 3; וראו לעיל פרק ו א ופיסקה ז ונידה ה ג.



[א] אשה - אין לי אלא אשה גמורה. בת יום אחד מנין? תלמוד לומר "ואשה".
מכאן אמרו: בת יום אחד לנדה. בת עשרה ימים לזיבה.


[ב] "כי תהיה" - מן הדיבור ואילך.



לא כל זיבת דם מטמאת, אחרת היה כל פצע מטמא ילדות. מדובר כאן על דם הנפלט מאיבר המין הנשי, ומוצאו במקור, כלומר ברחם דווקא. והשוו נידה ב ה, לגבי ספקות הנוצרים עקב הדרישה הזאת.



"כי תהיה זבה" - יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמא?
תלמוד לומר "והיא גלתה את מקור דמיה" - לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור.



צבעים אפשריים שונים של הדימום הנשי. בית שמאי מטמאים גם דם בצבע ירקרק או חום כהה ובית הלל מטהרים, וראו נידה ב ו-ז.



[ג] יכול כל מראה זוב שתזוב תהיה טמאה? תלמוד לומר "דם".
אי דם, אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה:
האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג.
בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין.



הזבה נטמאת אפילו אם לא יצא הדם מגופה, בניגוד לזב – ראו לעיל פרק ו ב. ר' שמעון חולק בעניין הפולטת שכבת זרע לאחר יום או יומיים מקיום יחסי המין, וטוען שהטומאה חלה רק כאשר פלטה את שכבת הזרע מגופה החוצה.



[ד] "בבשרה" - מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ.
והלא דין הוא: ומה אם הזב, שהוא טעון ביאת מים חיים - אין מטמא בפנים כבחוץ,
נדה, שאינה טעונה ביאת מים חיים - אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?
תלמוד לומר "בבשרה" - מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ.
אין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר "זובה". הפולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "תהיה".
ר' שמעון אומר: דיה כבועלה; מה בועלה, אינו מטמא בפנים כבחוץ - אף היא, לא תטמא בפנים כבחוץ.



הנידה היא באורך קבוע של שבוע רצוף, גם אם לא בכל שבעת הימים והלילות ראתה דם. לאחר ימי הנידה האשה טובלת אחי השקיעה ומותרת לבעלה.



[ה] "שבעת ימים תהיה בנדתה" - לא בזיבתה כל שבעה.
יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה? תלמוד לומר "תהיה" - אף על פי שאינה רואה.
[ו] אין לי אלא ימים, לילות מנין? תלמוד לומר "תהיה" - לרבות את הלילות.
[ז] יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "תהיה" - תהא הוייתן אחת.
[ח] מנין שאינה טובלת מבעוד יום? תלמוד לומר "שבעת ימים תהיה בנדתה" - בנדתה תהיה כל שבעה.



הבועל נידה מטמא אדם אחר שנגע בו – מה שאין כן בזב, שאם בעל אשה אין הנבעלת מטמאת את הנוגעים בה; אבל הנוגע בנידה – דינו כמו הנוגע בזב: טמא ומטמא בגדיו, אבל אינו מטמא אדם אחר.



[ט] "וכל הנוגע בה יטמא" - יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע?
הין? אם מטמאה במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע?
אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"?
יכול יהא הנוגע מטמא אדם וכלי חרש?
ודין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא.
מה הנוגע בזב, אינו מטמא אדם וכלי חרש - אף הנוגע בנדה, לא יטמא אדם וכלי חרש!
לא! אם אמרת בזב, שאינו מטמא אדם לטמא אדם - תאמר בנדה, שהיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר?
הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש!
אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב" - אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש.



הנידה מטמאת משכב ומושב המיוחדים לישיבה ושכיבה, וראו גם לעיל פרק ב ופרשה ב.



[יא] "וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא"
יכול תטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה?
תלמוד לומר "כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב... יכבס בגדיו".
[יב] מה למטה אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה
אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.



הנידה שישבה על מושב שאינו מיוחד לישיבה וכו' לא רק שהמושב אינו מטמא אדם טהור שישב עליו אחריה, אלא גם אינה מטמאת את המושב עצמו.



[יג] יכול לענין לטמא לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה
אבל לענין ליטמא - תטמא את הכל, שהרבה מיטמאים ואין מטמאים?
תלמוד לומר "עליו.. עליו" - "עליו" אמור לענין ליטמא ו"עליו" אמור לענין לטמא.
מה "עליו" האמור לענין לטמא - אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה,
אף "עליו" האמור לענין ליטמא - לא מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.



ישיבה על כלי המיוחד לישיבה מטמאת אותו אם רוב משקלה של הנידה מונח עליו או על חלקו, והשוו לעיל פרק ב יג; וראו תוספתא זבים ה ב.



[יד] "ואם על המשכב הוא" - עד שינשא רובו עליו.
"או על הכלי אשר הוִא יושבת עליו" - או על מקצתו.
מכאן אמרו: רוב טמא על הטהור או על מקצתו, רוב טהור על הטמא או על מקצתו, אחד זב ואחד משכב - טמא.
מקצת טמא על הטהור או על מקצתו, מקצת טהור על הטמא או על מקצתו, בזב - טמא, ובמשכב - טהור.



למרות שהתורה אינה מפרשת זאת, מחילים חכמים את דיני המרכב גם על הנידה, כמו בזב.



[טו] "משכב" - זה משכב. "אשר היא יושבת עליו" - זה המושב.
"כלי" - זה המרכב; שנאמר "בנגעו בו", ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו? הוי אומר זה המרכב.

פרק זעריכה

על ויקרא טו כד



איסור קיום יחסי מין עם הנידה הוא גם אם בועל אותה פעמיים רצופות - שחייב פעמיים; וכן אם בעל אותה בלי להוציא שכבת זרע (והשוו לעיל פרק ו ח).



[א] "ואם שכב ישכב" - לרבות שתי שכיבות. "ואם שכב ישכב" - לרבות למערה.



ראו לעיל פרק ו ח. "איש" ממעט, וו החיבור מרבה.



"איש" - פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואם שכב ישכב"



הדרשה כרבי וכר' יהודה לעיל מצורע פרשה ב יא, שמותר למצורע לקיים יחסי מין, ואין הדבר מעביר את כל חומרות הטומאה של המצורע לבן הזוג שלו; למרות שחומרת הטומאה של המצורע היא גבוהה, שהרי הוא מטמא את תכולת הבית אם נכנס לתוכו ("בביאה"), מה שאין כן הנידה.



[ב] "אותה" - פרט למצורעת. והלא דין הוא! מה הנדה, שאינה מטמאה בביאה - מטמאה את בועלה,
מצורעת, שהיא מטמאה בביאה - אינו דין שתטמא את בועלה?
תלמוד לומר "אותה" - פרט למצורעת.



אפילו אם קיים יחסי מין ביום השביעי לספירת הנידה – הבועל אותה טמא שבעה ימים ואינו מסיים את טומאתו יחד עימה.



[ג] "ותהי נדתה עליו" - יכול יעלה לרגלה? תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים".



חלק מחומרות טומאת הנידה מושלכות גם על הבועל אותה: מגע באדם מטמא אותו ואת בגדיו, והסטת כלי חרס מטמאת את הכלי; אבל אין הבועל נידה ששכב על משכב מטמא בגדי אדם ששכב עליו אחריו; וראו כלים א ג. דורש את עצם הפירוט לעניין המשכב, ולומד ממנו שאין חומרת טומאת המשכב של הבועל נידה כחומרת משכבה של הנידה, אלא היא חלה רק על אוכלין ומשקים, כגון תרומה, שאכילתה אסורה למי ששכב על משכב שלפני כן שכב עליו בועל הנידה; וראו זבים ה יא.



יאמר "וטמא שבעת ימים" ומה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו"?
יכול לא יטמא אדם וכלי חרש? תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו"
מה היא, מטמא אדם וכלי חרש - אף הוא, יטמא אדם וכלי חרש.
אי מה היא, מטמאה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים
אף הוא, יטמא משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים, וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"
שאין תלמוד לומר, אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין.



ראו זבים שם. אם בועל הנידה שוכב על כמה כרים, ובין הכרים נמצאת ככר של תרומה עטופה במפה, ובועל הנידה אינו נוגע ישירות בככר, הרי אם התרומה מתחתיו – היא נטמאת ממשכבו, שהרי המפה נטמאה; וראו ברכות ח ג; ואם לא שכב בדיוק מעל הככר המפה לא נטמאת, שהרי אין המשכב של בועל הנידה מטמא בגדים - ולכן גם הככר טהורה.



[ד] נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו: מה מגעו, לטמא אחד ולפסול אחד - אף משכבו, לטמא אחד ולפסול אחד.
[ה] נמצאת אתה אומר, ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו,
אם כנגדו נתונה - טמאה, שאם נטמאה המפה נטמאה הככר.
ושלא כנגדו - טהורה, שאין מגעו מטמא בגדים.



בועל הנידה סופר שבעה ימים מהביאה האחרונה שלו עליה, ואילו היא סופרת מתחילת הדימום שלה; וראו לעיל פיסקה ג.



[ו] "וטמא שבעת ימים" - שיספור שבעה לביאה אחרונה. הלא דין הוא! מיטמא במת ומיטמא בנדה.
מה מצינו כשהוא מיטמא במת - אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה,
אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה!
או כלך לדרך זה: היא מיטמאה ומטמאה את בועלה.
מה היא, אינה סופרת שבעה אלא לראיה הראשונה
אף כשהוא מיטמא בה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה!
נראה למי דומה: דנים טומאה שהיא ממקום אחר מחוץ לגוף הטמא מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים, שהם מגופה!
או כלך לדרך זה: דנים טומאה שהיא מחמת דמים מטומאה שהיא מחמת דמים
ואל תוכיח טומאת המת, שאין מחמת דמים!
תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים" - שיספור שבעה לביאה אחרונה.



השוו לעיל פרשה ד יא-יב ופיסקה יד שם. למרות שטומאת המשכב של בעל הנידה שונה מזו שלה וקלה יותר – המשכב והמושב עצמם זהים, הן לקולא הן לחומרה – ואפילו אם היתה בין הכרים אבן מסמא; וראו כלים א ג.



[ט] "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - יכול יטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה, ומושב שאינו מיוחד לישיבה?
לא! מה היא, אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה,
אף הוא, לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה!
[י] יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה?
תלמוד לומר "המשכב". אין לי אלא משכב, מרכב מנין? תלמוד לומר "וכל".
אין לי אלא בזמן שהוא שוכב עליו ונוגע בו. מנין למשכבות עשרה זו על גב זו? על גב אבן מסמא? תלמוד לומר "וכל".
"המשכב אשר ישכב עליו" - עד שינשא רובו עליו.

פרשה העריכה

על ויקרא טו כה



אפילו שפחה שלא הושלם תהליך הגיור שלה שזבה – טמאה; אבל גויה גמורה טהורה, וראו לעיל פרשה א א.



[א] "ואשה" - בין גיורת, בין שפחה, בין משוחררת, בין בת ישראל.



יולדת אינה זבה.
בניגוד לזב, שפטור אם נאנס – הזבה אינה נפטרת אם זבה באונס; וראו זבים ב ב.



"כי יזוב זוב דמה" - דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.
או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס? כשהוא אומר "זוב" - לרבות את האונסים.
הא מה אני מקיים "דמה"? דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד.



כמה זמן לפני לידה פוטרים את האשה המדממת מזיבה? ר' יוסי ור' שמעון אומרים שבועיים, ר' יהודה אומר חודש ור' מאיר אינו מגביל את הזמן, אלא תולה את כל הדימומים הרצופים מאז הלידה בלידה; וראו נידה ד ה.



[ב] כמה יהיה בקישוי ויהיה תלוי בולד? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום.
ר' יהודה אומר: דיה חדשה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות
לפיכך אם קשתה י"ז - שלשה ראשונים ראוים לזיבה וילדה בזוב.



הדרשה מציגה את מקסימום הימים הרצופים שאשה רואה דימום ואינה נחשבת זבה, לפי ר' יוסי ור' שמעון, בלי שילדה: יומיים לפני הנידה (פחות משיעור הזיבה, שהיא שלושה ימים רצופים – ראו לקמן בפיסקה ה), שבעת ימי הנידה, יומיים אחריהם, 14 יום של קישוי ואז לידה – בסך הכל 25 יום.



[ג] ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהם:
שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים אחר הנדה, וי"ד של קישוי.
אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה, מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב.



הדרשה מציגה את מקסימום הימים הרצופים שאשה רואה דימום ואינה נחשבת זבה כולל לידת נפל של נקבה: יומיים לפני הנידה, שבעת ימי נידה, יומיים אחריהם, לידת הנפל, 80 ימי טומאת לידה ודם טוהר, שבעת ימי נידה ויומיים נוספים. כאן אין 14 יום של דמי קישוי, כי אין קישוי בלידת הנפל.



[ד] ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם:
שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה, שבעה נדה, ושנים לאחר הנדה.



הדרשה נותנת כמה הסברים לכך שמספר ימי הדימום שבהם עדיין הוא אינו נחשב לזיבה הוא שנים; אמנם מדובר בלשון רבים "ימים רבים", שמשמעה שנים או יותר, אבל מדוע יש להניח שמדובר בשני ימים דווקא?
ר' עקיבא טובע את הכלל של "תפשת מרובה לא תפשת", כלומר אם תרצה לטעון שמדובר במספר גדול יותר – תצטרך לנמק את המספר שבו תנקוב; גם ר' יהודה בן בתירא מסביר שכיוון שמדובר במספר סופי אין לנו אלא להשתמש במספר הנמוך ביותר, שהרי כל מספר אחר אינו מפורש; ר' נחמיה טוען שבמקרה שלפנינו אין ברירה אלא להצמד למספר הנמוך ביותר, אחרת לא תהיה אף אשה זבה; ור' מונא מוכיח מהייתור של המילה "רבים" שמשמעות המילה "ימים" היא המספר הנמוך ביותר – שניים, ולפיכך הצירוף "ימים רבים" הוא שלושה ימים, שהם הרף התחתון של ימי הדימום המגדירים זיבה.



[ה] "ימים" - שניים. יכול ימים הרבה? אמר רבי עקיבא:
כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשת המרובה - לא תפשת, תפשת מועט - תפשת.
[ו] ר' יהודה בן בתירא אומר: שתי מדות, אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה,
מודדים מדה כלה, ואין מודדין מדה שאינה כלה.
ר' נחמיה אומר: וכי למה בא הכתוב, לפתוח או לנעול? והלא לא בא לנעול אלא לפתוח!
אם אתה אומר 'ימים - עשרה' - אינו אלא מאה/אלא מאתים/אלא אלף/אלא רבוא...
וכשאתה אומר 'ימים - שניים' - פתחת.
ר' מונא אומר משום ר' יהודה: "ימים" - שניים. יכול ימים הרבה?
אם מרובים הם והלא כבר נאמר "רבים"! הא לא דבר אלא ימים מועטים. וכמה הם? הוי אומר שניים.
[ט] "רבים" - שלשה. יכול 'רבים - עשרה'? אמר "ימים" ואמר "רבים".
מה "ימים" - מיעוט ימים שניים, אף "רבים" - מיעוט רבים שלשה.
יכול שניים ושלשה, 2+3 הרי חמשה? וכי נאמר "ימים ורבים"? והלא לא נאמר אלא "ימים רבים".
הא כיצד? הללו יהיו מרובים על שנים, וכמה הם? הוי אומר זה שלשה.

פרק חעריכה

על ויקרא טו כה-כז



המשך של הדרשה על שלושת ימי הזיבה מפרשה ה ה-ו: דימום של שלושה ימים רצופים בזמן הנידה הרגיל אינו נחשב כזיבה.



[א] יכול הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה
ומה אני מקיים "ואשה כי תהיה זבה דם" (ויקרא טו, יט)? - ברואה יום אחד,
אבל הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה?
תלמוד לומר "בלא עת נדתה... על נדתה": אחר נדתה היא מטמאה, ואינה מטמאה בתחלה.



ראו לעיל צו פרק יא ו, שאחד עשר יום שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני. כאן מנסים להסיק זאת בדרך המדרש; ימים א-ג סמוכים לימי הנידה, ולכן ראיית דם בהם נחשבת זיבה; ימים ב-ד נדרשים מ"או"; יום ד יכול אפוא להיות אחד מימי הזיבה או אחד מימי ספירת שבעה נקיים שאחרי זיבה בימים א-ג; מכאן מקישים גם לשאר שבעת הימים ד-י. יום יא נדרש מ"בלא עת" והוא גם היום השביעי לספירת שבעה נקיים אם זבה בימים ב-ד, אבל יום יב אינו במסגרת זאת, ולכן אין מרבים אותו.



[ב] אין לי אלא סמוך לנדתה; מופלג מנדתה מנין? תלמוד לומר "או כי תזוב על נדתה".
אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'; מנין ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'?
מה מצינו ברביעי, שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אלו, שהם כשרים לספירה - כשרים לזיבה.
[ג] מנין לרבות אחד עשר? תלמוד לומר "בלא עת נדתה".
או יכול שאני מרבה את יב'? אמרת לאו!
מה ראית לרבות את יא' ולהוציא את יב', אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני את יא', שהוא בספירת "או כי תזוב", ומוציא אני את יב', שאינו בספירת "או כי תזוב".



הדרשה מרחיבה את טומאת הזבה גם ליומיים ואף ליום אחד – אמנם אם דיממה יום או יומיים אינה חייבת בקרבן זבה אבל היא אסורה לבעלה; דורש "כל ימי".



[ד] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה.
מנין לרואה שנים תהיה זבה? תלמוד לומר "ימי זוב טומאתה כימי נדתה".
מנין לרואה יום אחד תהיה זבה? תלמוד לומר "כל ימי זוב".



אם ראתה דם יום אחד או שנים במשך 11 ימי הזוב סופרת יום נקי אחד, ולמחרת טובלת ומותרת לבעלה. וראו לעיל פרק א ה-ו; בכך קל דין הזבה מדין הזב, שעל זיבה של יומיים סופר שבעה ימים נקיים.



[ה] מנין שהיא משמרת להם יום אחד? תלמוד לומר "טמא יהיה".
יכול כשם שמשמרת אחד לאחד, כך תשמור שנים או שבעה לשנים?
ודין הוא: ומה אם הזב, שאינו סופר אחד לאחד - סופר שבעה לשניים,
זבה, שהיא סופרת אחד לאחד - אינו דין שתספור שבעה לשניים?
תלמוד לומר "יהיה לה" - אין לה אלא יום אחד.



השוו לעיל פיסקה ד. כאן עוסקים בטומאת האשה ולא באיסור יחסי המין שלה.



[ו] אין לי אלא הרואה שלשה, שהיא מטמאה משכב ומושב.
מנין לרואה שנים, שתטמא משכב ומושב? תלמוד לומר "ימי זובה".
[ז] מנין לרואה יום אחד, שתטמא משכב ומושב? תלמוד לומר "כל ימי זובה".



הזבה מטמאת את בועלה והזב אינו מטמא את בת (או בן) הזוג שלו, למרות שהוא מטמא בשלוש ראיות ביום אחד, ומבחינה זאת הוא חמור ממנה, שנאמר "היא"; וראו לעיל פרק א ב.



[ח] "תהיה טמאה" - לרבות את בועלה. "היא" - היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא את שהוא בועל.
[ט] והלא דין הוא! ומה אם הזבה, שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים - מטמאה את בועלה,
הזב, שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד - אינו דין שיטמא את שהוא בועל?
תלמוד לומר "תהיה טמאה" - לרבות את בועלה,
"היא" - היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא את שהוא בועל, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.



אמנם חומרת הטומאה של הרואה ראיה אחת או שתים היא כטומאת הזבה, אבל אורך הזמן שלה אינו למשך שבעה ימים; מצד שני אורך זמן הטומאה של בועל הנידה הוא שבעה ימים ואילו חומרת הטומאה שלו פחותה מזו של הנידה, שהרי אינו מטמא משכב אלא בטומאת אוכלין; ראו לעיל פרק ז ג-ה.



[י] "כטומאת נדתה" - ולא כימי נדתה.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא - עשה ימי המיטמא כמטמא
כאן, שעשה טומאת המיטמא כמטמא - אינו דין שיעשה ימי המיטמא כמטמא?
תלמוד לומר "כטומאת נדתה", ולא כימי נדתה.



גם הנוגע בחיבוריהם של המשכב והמושב של הזבה, כגון בחבל המחובר למיטה וכדומה – יטמא.



"וכל הנוגע בם יטמא" - על ידי חיבוריהם.

פרק טעריכה

על ויקרא טו כח-לג



ראו לעיל פרק ה א: גם כאן המילה "טהרה" מסמנת את הפסקת הזיבה וספירת שבעה נקיים, ולא טהרה מטומאה.



[א] "ואם טהרה מזובה" - כשתפסק מזובה, ולא מזובה ומנגעה.



ראו שם פיסקה ד: לכתחילה יש לבדוק בכל יום משבעת הימים, אבל ר' אליעזר טוען שבדיעבד אם בדקה בתחילת השבוע ובסופו – טהורה, והלכה כמותו.



"וספרה לה" - לעצמה



ראו שם פיסקה ו: שבעת הימים צריכים להיות רצופים. ר' שמעון מציין שמבחינת דיני הטהרה מספיק שטבלה, והיא טהורה גם כשהיא מחוסרת כיפורים (כלומר עדיין לא הקריבה את הקרבן), אבל חכמים אינם ממליצים לה לעשות כך; וראו כריתות ב א.



"שבעת ימים" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "ואחר תטהר" - אחר לכולם.
[ב] ר' שמעון אומר, "אחר תטהר" - אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה - טהורה להתעסק בטהרות
אבל אמרו חכמים לא תעשה כן, שלא תבוא לידי ספק.


"בשמיני" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה.



ראו לעיל פרק ה יג: זבה שהכינה קרבן אבל לפני שהקריבה אותו חזרה וזבה – תתן את הקרבן לנדבה ותביא קרבן אחר; וראו תוספתא מעילה א ו. אין להשתמש בכספי התורים לצורה קניית הסולת למנחת נסכים, אבל אם הכינה כסף לקניית תורים יכולה להשתמש בו לקניית בני יונה וההפך.



[ג] "תקח לה" - לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאם לזיבתה שנייה.
"שתי תורים או שני בני יונה" - חלופי תורים בני יונה. חלופי בני יונה תורים. ואין חילופיהם עשירית האיפה.



ראו לעיל פרק ה יד. הזבה טובלת לפני שהיא מביאה את הקרבן.



[ד] מנין שהיא טובלת מבעוד יום? תלמוד לומר "והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד"
כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש?
מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.



ראו שם פיסקה טו. ההמלצה היא להביא קן סתום, אבל אם הביאה קן מפורש – כשר.



[ה] "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה" - שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת.
ומנין שאם הפרישתן היא - יהיה הפרשתה הפרש?
תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן"



לשון נזירות אינה בהכרח במשמעות של תוספת קדושה, אלא היא כל הימנעות מדבר מה, בניגוד לשפת חכמים, שבה כל איזכור של נזירות מתפרש כהתחייבות לנזירות; ראו נזיר ב א-ג.



[ו] "והזרתם את בני ישראל" - אין נזירה אלא הפרשה,
וכן הוא אומר "וינזר מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד, ז), ואומר "נזורו אחור" (ישעיה א, ד).



תחילת הדרשה נראית כטקסט משפטי המצדיק את הכרת המוטל על הזבים שנכנסו למקדש במזיד, אבל סיום הדרשה מדגיש את השראת השכינה במקדש ובעם למרות החטאים של אחדים מתוכו.



[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" - הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם" - זו עונש.
"בטמאם את משכני אשר בתוכם" - אף על פי שהם טמאים - שכינה ביניהם.



פיסקאות ח-ט מציגות את שלוש הראיות של הזב: הראשונה היא כבעל קרי, וראו תוספתא זבים א א. השניה מטמאת אותו בטומאת זב אבל עדיין פטור מן הקרבן; והשלישית מחייבת אותו גם בקרבן; וראו מגילה א ז.
פס' לב משווה את טומאת הזב לטומאת בעל קרי, ופס' לג מוסיף איזכור נוסף, הנראה כמיותר, של הזב, ואף משלים לשלושה איזכורים בביטוי "הזב את זובו".



[ח] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - זה שראה ראיה אחת
שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל את פסחו לערב.
[ט] "והדוה בנדתה והזב" - זה שראה שתי ראיות
שהוא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן.
"תורת הזב... והזב את זובו" - זה שראה שלש ראיות
שהוא זב גמור, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.



השוואה נוספת בין בעל קרי לזב: במשך שבעת הנקיים שסופר מי שפסק זובו, אם ראה קרי (כלומר הוציא שכבת זרע, ולא זיבה) - יוסיף עוד יום לספירה; אם ראה זיבה – יש להתחיל לספור שבעה ימים נקיים מההתחלה; השתנה אינה פוסלת את ספירת השבעה, כמובן; וראו זבים א ב.



[י] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - מה הזוב, סותרת בזב - אף שכבת זרע, סותרת בזב.
אי מה הזוב, סותר הכל - אף שכבת זרע, תסתר הכל?
תלמוד לומר "לטמאה בה" - אין לה אלא יום אחד.
[יא] יכול אף מימי רגלים יהיו סותרים בזב? תלמוד לומר "זאת".



לדעת הזקנים הזבה צריכה להראות שהיא בנידתה, ולא להתקשט בפני בעלה; ר' עקיבא מתיר לה להתקשט כדי להגן על הזוגיות עם בעלה, ודורש שדיני הטומאה חלים על הזבה עד לטבילתה; וראו תרגום אונקלוס לפסוק, שמתרגם "הדוה" – ולדסאובתה", כלומר לטמאה, כר' עקיבא.



[יב] "והדוה בנדתה" - זקנים הראשונים היו אומרים: תהיה בנדתה - לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים.
עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה.
הא מה אני מקיים "והדוה בנדתה" - תהא בנדתה עד שתבא במים.



הזוב מטמא כמו הזב, לא רק במגע אלא גם במשא; כלומר אם הוא על בגד וטהור נשא את הבגד – נטמא.



[יג] "והזב את זובו" - אחרים אומרים: מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא.



הסיום החגיגי הוא סיום של פרשות טומאת האדם, הכוללות את פרקים יב-טו, ולא רק של דיני הזב והזבה.
ר' ישמעאל מדגיש שדיני הזב והזבה חלים גם על תינוקות; וראו לעיל פרשה א א; והשוו לעיל פרק ו א, שמוציאים קטן מתחת לגיל 9 מדין בעל קרי, ושם פיסקה ז, שמוציאים קטנה מתחת לגיל 3 מדין טומאת הנשכבת; וראו גם לעיל פרשה ד א, ונידה ה ג.



"לזכר" - לרבות את המצורע. "ולנקבה" - לרבות את היולדת.
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר" - כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן.
"ולנקבה" - כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.



הזבה שנפסק זובה והיא סופרת שבעה נקיים עדיין נחשבת טמאה לחלוטין, ואסורה לבעלה גם בדיני העריות.



"ולאיש אשר ישכב עם טמאה" - להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.