ביאור:משנה מסכת נגעים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת נגעים: דיני הצרעת וטומאתה

מבוא לסדר טהרות

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת נגעים

מסכת נגעים מפרטת את דיני טומאת הצרעת. טומאה זו יוצאת מכלל הטומאות בעיקר בכך שהחלתה תלויה בקיום טקס ראיה המתבצע ע"י כהן. בניגוד לשאר הטומאות, החלות בגלל נוכחות גורם טומאה פיזי - כאן נוכחות הגורם (הצרעת) אינה מטמאת כשלעצמה אלא רק לאחר שהוכרז באופן רשמי.

ניתן לראות בדין מיוחד זה סוג של גזירת הכתוב, שאין לה הצדקה פנימית, ומפתה אף לקשור לעניין זה את הטענה המדרשית - הבעייתית כשלעצמה - המאשימה את המצורע במחלתו, ורואה בה תוצאה של חטא, (ראו שקלים ה, ג, ותוספתא סוטה א, ז, שמכנים את המצורע "חוטא", וכן ספרי דברים רעה וספרא מצורע פרשה ה, ז-ט.) היה מקום לכרוך יחד את המדרש עם אופי הטומאה ולטעון שהטקס מתבצע כעונש לחוטאים מסוימים; אבל לפי המשנה אין מקום לכך: ראשית, כיוון שנגעי הגוף אינם נקשרים בדרך כלל במשנה לחטא (מחוץ לרמז הנ"ל במסכת שקלים), ושנית - בגלל הפירוט הרב של סימני הטומאה, היוצר רושם של תיאור עובדתי פתולוגי, המהול בלא מעט סימנים של רחמים וכאב על צרתו של המצורע. במשנה שלפנינו, בניגוד לאמור בתלמוד ובמדרשי ההלכה, אין רמז לאשמה כלשהי של המצורע - חוץ מבמקרה מיוחד של צרעת הבית, ראו להלן פרק יב.

דיני הצרעת מפורטים היטב בתורה שבכתב, המקדישה להם את פרקים יג-יד בספר ויקרא, והם ממקצועות התורה שבהם "מקרא מרובה" (ראו חגיגה יא א), והפוסק בהם מופנה ישירות לתורה שבכתב. לצד דיני האהלות הם נתפסים בתלמוד הבבלי (שם יד, א ועוד) כמקצועות קשים ומסובכים, שבהם התמחה ר' עקיבא. המשנה, בעקבות התורה שבכתב, דנה בשלושה סוגי צרעת: העיקרי הוא הצרעת התוקפת את עור האדם - והיא עצמה מתחלקת לצרעת בעור הגוף ("בהרת") - או בעור הזקן והראש ("נתק"). בבהרת עוסקים פרקים א-ט, ובנתק עוסק פרק י. פרק יא מוקדש לסוג שני של צרעת - צרעת הבגד. פרק יב מוקדש למדרש על סוג שלישי של צרעת - צרעת הבית, שכנראה לא היתה מוכרת לחכמים כעניין ריאלי, והיו בהם כאלה שטענו ש"לא היתה ולא עתידה להיות". בהתאם לאופי לא מציאותי זה צועד פרק יב בדרך המדרש, ומדגיש היבטים חינוכיים-סמליים מסוימים של צרעת הבית.

פרק יג מתחיל בסיכום של דיני צרעת הבית בלשון חכמים, ונראה שגישתו לצרעת הבית מעשית, ואינה דומה לזו הניכרת בפרק יב. בהתאם לגישה המעשית הזו, ממשיך פרק יג בגישה שברוב המסכת, ומדגיש את חומרת הטומאה מחד ואת ההקלות שבה מאידך.

פרק יד מוקדש לטקסי טיהור הצרעת לאחר שעבר הנגע, המכונים "טקסי הציפורים", שהרי כשם שהטומאה חלה דווקא בעקבות טקס - כך נדרש טקס מיוחד כדי להסירה.

הנימה השולטת במסכת, איפוא, היא מעשית וחומלת על המצורע (חוץ מבפרק יב). נראה שחז"ל מכירים היטב את השאלות שבדיני הצרעת, וששאלות אלה מעשיות בתקופתם. הדוברים במסכת הם במקרים רבים מדור אושא, כ-100 שנים לאחר החורבן, ונראה שבדור זה עדיין נהגו דיני הצרעת. ואכן, הספרא על פרשת מצורע נפתח בדרשה "תורת המצורע - בזמן הזה", (ספרא מצורע פרשה א, א:) כלומר גם אחרי החורבן. גם בתוספתא (ח, ג) מספר ר' טרפון, מדור יבנה, שטיהר מצורעים לאחר החורבן. עם זאת, בתלמוד הבבלי אין לנו עדויות על קיום דיני הצרעת, ויתכן שכשם שאין צרעת הבית נוהגת בחו"ל (ראו לקמן יב, ד) כך קבעו שם, בניגוד לתוספתא ח, א, שאין דיני צרעת נוהגים שם כלל. בהדרגה, במשך תקופת התלמוד, חדר המנהג הבבלי, שלא לטמא מצורעים - גם לא"י, ובעקבותיו הפכו דיני הצרעת עניין תיאורטי בלבד.

פרק א פותח בתיאור הבהרת, שבעקבותיה מסגיר הכהן את המצורע. הוא ממשיך בהגדרת המיוחד בטומאת הצרעת - התלות שלה בטקס, ומסיק מייחוד זה שלעיתים ניתן לדחות את הראיה וכך גם לדחות את הטומאה.

פרק ב מתאר את טקס ראיית הנגע כתלוי בראיה פיזית, ולכן דורש שהנגע ייראה היטב לעין הכהן, וממשיך בבירור המועמדים לטומאה והדרך שבה נראים הנגעים. פרק ג מדגיש את הממד הטקסי בראיית הנגע, ומסכם את המאפיינים של הנגעים השנים במקרא, סימני הטומאה שבהם וזמניהם.

פרק ד עובר לשלב החלטת המצורע, לאחר שהוסגר בתנאים שפורטו עד כאן, בעקבות הופעת סימני טומאה בבהרת: פשיון (גידול של הבהרת), שיער לבן הצומח בה, או מחיה (איזור בתוך הבהרת שאינו נגוע). הוא מרחיב בדיני השיער הלבן.

פרק ה עוסק בספקות הקשורים לדיני הנגעים, ומטה בהם להקלה. המיקום שלו בין פרק ד לבין המשך דיני הצרעת בפרקים ו-ז מצביע על המגמה של המשנה לחפש דרכים לטהר את המצורעים.

פרק ו חוזר לדיני סימני הטומאה המחליטים את המצורע, ועוסק - בהמשך לפרק ד - בעיקר במחיה ובפשיון. פרק ז עוסק ביחסים בין המצורע והכהן, ודן במצורעים שאינם טמאים, בהופעת סימנים תוך כדי הטקס, ובמצורע התולש את סימני הטומאה שלו.

פרק ח עוסק במקרה מיוחד במינו שבו המצורע מכוסה כולו בנגע, ודווקא לכן הוא טהור. הוא מבחין בין מצורע כזה שהיה מוחלט ואז התנגע כולו - לבין מי שלא היה טמא, ולפיכך אינו נטהר כאשר כולו נגוע.

פרק ט עוסק בצרעת התוקפת מקום של כוויה או של צרבת בעור המנוגע: כל זמן שהכווייה אינה מתחילה בתהליך הריפוי שלה - אין הנגע בה מטמא, אבל מרגע שהתחילה להתרפא היא עלולה להיטמא בנגע.

פרק י עוסק בנתק - צרעת הראש והזקן. כאן מופיע חידוש במשנה ביחס לתורה שבכתב - גם בנתק יש דין של "כולו הפך לבן - טהור הוא", כלומר אם כל איזור השיער מנוגע - האדם טהור. שוב ניתן למצוא בחידוש זה את המאמץ של חז"ל לטהר את המצורעים.

פרק יא, כאמור לעיל, עוסק בנגעי בגדים. פרק יב יוצא מהכלל במסכת, והוא ערוך כמדרש חלקי על דיני צרעת הבית. מבין הדרשות שבספרא נבחרות כאן אחדות, המשמעותיות לדעת עורכי המסכת: ראשית מובאות דרשות המצמצמות את דין צרעת הבית ומראות כיצד ניתן לבטל אותו למעשה. הדרשה השניה מדגישה את מקומו של הטקס בטומאה, ואת העובדה שאין הטומאה בנגעים חלה מאליה אלא רק בעקבות הטקס. הדרשה השלישית מצביעה על החובה של הכהן להגיע באופן ממשי אל מקום הטקס והטומאה, ולא לטמא את הבית מרחוק. הדרשה הרביעית מנסה לבסס את הטענה שאין לצדיקים מה לחשוש מדיני הצרעת, ומציגה אותה כעונש לרשעים בלבד, שגם הוא חלקי והדרגתי.

פרק יג משווה את דיני צרעת הבית לדיני צרעת הגוף שנדונו בפרקים א-י, ומדגיש כמה הקלות בדיני צרעת הבית, בדומה למגמה שהצבענו עליה בפרק ה ובפרק י. מצד שני הוא מדגיש את חומרת הטומאה המוטלת על המצורע המוחלט, כפתיחה לפרק יד, שידון בטקס הטהרה שלו.

פרק יד עוסק בטקס הטהרה של המצורעים, הכולל מרכיבים דומים לטקס טיהור היולדת, לטקסי סיום הנזירות, לטקסי השעיר המשתלח ביום הכיפורים ולטקסי הקדשת הלוויים. בכל הטקסים הללו מעלים את האדם לדרגת קדושה גבוהה מזו שהיה בה, ובסופם הוא נכנס למקדש ומקריב קרבן. המקדש אינו מרוחק מאד מהטומאה, אלא הוא והכהנים שבו מעורבים במאמץ לטהר את הטמאים ולהכניסם אליו. הדבר ניכר בטקס טיהור המצורע, הממתין מאחורי השער ומכניס למקדש את האיברים בגופו שעליהם מזה הכהן - עוד לפני שנטהר לגמרי.

וראו גם