ביאור:משנה מסכת חלה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת חלה: תרומת האשה
עריכהמבוא למסכת חלה
עריכהמצוות הפרשת החלה דומה במידה רבה למצוות הפרשת התרומה. הדמיון נלמד גם מהפסוק המצביע עליו במפורש "כתרומת גורן" (במדבר טו כ). ההבדל העיקרי בין שתי המצוות הוא בכך שאת החלה מפרישים רק בשלב העריסה, שהיא לדעת רוב התנאים הכנת הבצק (לדעת ר' עקיבא העריסה היא האפיה). כיוון שעל הכנת הבצק ועל האפייה היו מופקדות בעיקר הנשים, הפכה מצוות החלה למצווה נשית בעיקרה, ואכן שנינו (שבת ב, ו) שמצוות החלה מצטרפת למצוות הנידה ולהדלקת הנר כמצווה נשית.
הנשיות של המצווה מתבטאת גם בעניין אנטומי: האשה יכולה לברך על החלה ולהפריש אותה כשהיא עירומה, ויושבת על ערוותה (ראו לקמן ב, ג). שאלה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון מניח את הדעת היא מדוע דווקא בהקשר של החלה בחרו חז"ל לעסוק בשאלה של קיום מצווה (במקרה שלפנינו: הפרשת חלה) ע"י אשה בעירום.
היסוד הנשי במצווה זו מתנגש עם יסוד הטהרה המצופה מהפרשת החלה. הנשים נטמאות באופן סדיר מדי חודש, ולכן קשה להן להפריש את החלה בטהרה. בנוסף לכך, הבצק מכיל מים, ובדרך כלל הוא מקבל טומאה בקלות, דבר המקשה עוד יותר על הפרשת החלה בטהרה.
כתוצאה מכך מתברר שמצוות החלה כרוכה בקשיים מעשיים ניכרים. לכך יש להוסיף את העובדה, שאורך חיי המדף של הבצק ושל הלחם קצר מאד, ביחס לחיי המדף הארוכים של התרומה הניתנת מהיין ומהשמן. מה הטעם לתת לכהן חלה, שבדרך כלל מתקלקלת עוד לפני שהגיעה לידיו - אם בכלל הצליחה הנותנת לשמור על טהרתה?
ואכן, המסכת מציגה בעניין זה מחלוקת בסיסית: האם עדיף להפריש חלה טמאה ולשרפה - או להתחמק ממצוות הפרשת החלה לגמרי? (ראו לקמן, ב, ג)
ר' עקיבא מעדיף את הפרשת החלה הטמאה על פני התחמקות מהפרשתה, כי בכך לפחות נקרא שם ה' על הבצק. העיקר במצווה, לדבריו, אינה הנתינה לכהן אלא הסמליות הבסיסית של קדושת הבצק הנאפה בארץ ישראל. אמנם חכמים חלקו עליו, אבל מניתוח העריכה נראה שעורכי המסכת תומכים בדעתו.
אחד הנושאים במסכת, לצד הדיון על טומאת החלה, הוא לא רק טומאת האשה, אלא גם טומאת חו"ל. אמנם עיקר מצוות החלה היא בארץ, ובלשון המקרא, המדגישה את הנתינה "מראשית עריסותיכם" (במדבר טו כא), ניתן אף למצוא רמז לתפיסת המצווה ככפרה על חטא המרגלים שאמרו "ניתנה ראש..." (במדבר יד ד), וכך לחזק את הקשר שלה לא"י. מכל מקום, חכמים חייבו להפריש אותה גם בחו"ל. בכך חזרה בעיה דומה לזו שהזכרנו לעיל, כי לצד הגזירה להפריש חלה בחו"ל, נגזרה טומאה על אויר חו"ל, ולכן החלה שם טמאה. הביטוי של ר' עקיבא במשנה הנ"ל "אין להם חלק בשם" לקוח מיהושע כב, שם הוא מבטא את ההפרדה בין שבטי א"י המערבית לבין שבטי מזרח הירדן. למרות שדברי ר' עקיבא נאמרו על הפרשת חלה בטומאה, הם מרמזים גם על הפרשת החלה בחו"ל. בשני המקרים מעדיפה המשנה את הפרשת החלה בטומאה - ושריפתה - על פני אי הפרשתה בכלל. מצוות החלה הפכה, אפוא, ממצווה הכרוכה במתנות כהונה למצווה סמלית בבצק.
מבנה המסכת הוא של הקבלה: הפרקים הראשון והשלישי עוסקים במצווה החלה לכתחילה, בחמרי הבצק ובדרכי ההפרשה, ואילו הפרקים השני והרביעי מתיחסים בדרכים שונות לבעיית הטומאה של החלה.
הפרק הראשון, כאמור, עוסק בחמרים שמהם מכינים את הבצק, חמשת מיני הדגן, ובהבדלים בין החלה למעשר מחד - מול הדמיון שבינה לבין התרומה מאידך.
הפרק השני עוסק בחלה טמאה - משום חו"ל או מסיבה אחרת - ומעמיד מולה את הפרשת החלה בטהרה ואת שיעוריה. הפרק השלישי ממשיך את פרק א, ומתקדם לתהליך הרגיל של הכנת הבצק, שבו נקבע זמן הפרשת החלה - ומציג כמה השלכות של קביעת זמן החיוב בחלה. בהמשך הוא עוסק בתערובות שונות, הן במובן הממשי - תערובות של קמחים - הן במובן ההלכתי - תערובות של בצקים במצבים הלכתיים שונים.
הפרק הרביעי ממשיך את הפרק השני, אבל אינו מתיחס במפורש לבעיית הטומאה, אלא לפתרונותיה שהוצגו בפרק ב: בראשיתו נדונים גבולות הפטור של העיסה כאשר מוקטנת הכמות, ובהמשך נדונה הפרשת החלה בסוריה ובחו"ל, לצד הדיון על נתינת מתנות כהונה לכהנים שאינם מקפידים על הטומאה. בכך ניתן לשמוע את הדי דעתו של ר' עקיבא, שממנה עולה העדפת מצוות החלה - ומתנות כהונה נוספות - על פני הבעיה של הטומאה.
בסוף המסכת מובאים כמה מעשים של הפרשות שונות (חלה, ביכורים, בכורות והפסח) של יהודי הגולה, שבהם נהגו חכמים למעשה לפי דעות יחידים. ברוב המקרים הסתייגו החכמים מקבלת תוצרת מחו"ל, אבל בולט המעשה של הבאת הביכורים מסוריא, שבו דווקא קיבלו את הביכורים. בכך נרמז המאמץ שבמסכת להרחיב גם את מצוות החלה ולהחיל אותה על סוריה ועל חו"ל.
וראו גם
פירוט הפרקים
עריכהפרק א: "חמישה דברים" - חלה, עיסה, מעשר ותרומה
פרק ב: "פירות חו"ל" - טומאת חו"ל, טומאת האשה והחלה הטמאה