ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/ויהי

מכילתא דרבי ישמעאל מנוקדת, מפוסקת ומבוארת

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מסכתא דויהי בשלח
על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה, בתוספת ביאור קצר.

פתיחתא

על שמות יג, יז-כב

(שמות יג יז) "וַיְהִי בְּשַׁלַּח". אֵין שִׁלּוּחַ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לִוּוּי,

פרעה ליוה את ישראל בתחילת דרכם בעצמו! הדרשה מובילה לרעיון שפרעה חזר בו משעבוד בני ישראל, ואף קיבל שכר על כך.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יח טז) "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם".
(בראשית כו לא) "וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק".

הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות ה ב) "גַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ",

פרעה והמצרים מצטיירים בדרשה כעושי מצוות; ואכן אחת ממטרות מכות מצרים היתה לפרסם בעולם – באמצעות המצרים – את כוחו של הקב"ה (ראו שמות ט טז); וההשתנות של פרעה ושל עמו מעידה על כך, ולכן ראויה לשכר. הפסוק שמות ה ב מצוטט כאן על שלושת חלקיו (מסופו לתחילתו), ומכל השלושה חוזר בו פרעה, ולכל ה'תשובות' הללו יש שכר.

הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות ח כד) "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם".
מַה שָּׁכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ? (דברים כג ח) "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי".
הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות ה ב) "לֹא יָדַעְתִּי אֶת יי",
הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות יד כה) "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי יי נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם."
מַה שָּׁכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ? (ישעיה יט יט) "בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיי בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם,
וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיי."
הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות ה ב) "מִי יי אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ?"
הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: (שמות ט כז) "יי הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים."
וּמַה שָּׁכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ? נִתַּן לָהֶם מְקוֹם קְבוּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו יב) "נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ".

"וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים". אֵין נִחוּי זֶה אֶלָּא נִהוּג.

פרעה ליווה את ישראל, אבל הקב"ה הוא שהוביל אותם בדרכם. הפסוק השני רומז לענני הכבוד - נושא שיפותח בהמשך.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים עז כא) "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן."
וּכְתִיב: (תהלים עח יד) "וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם".

"דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא".

שורה של שבע דרשות המסבירות מדוע הובלו ישראל בדרך ארוכה. השאלה למעשה נשאלת על הסיבה להעדר הגאולה בזמנם של חז"ל, שהרי עדיין לא הגיע הקץ. הראשונה טוענת שהמגמה היא קבלת התורה בסיני: לא הדרך קרובה אלא הר סיני קרוב.

קָרוֹב הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
(שמות ג יב) "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם,
תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה."

דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא",

הדרך שבה הלכו ישראל קרובה למצרים, שהרי משה הבטיח לפרעה שיחזרו למצרים, והתכוון לעמוד בדבריו.

קָרוֹב הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב לְמִצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ח כג) "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר".

דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא",

ישראל לא היו יכולים להגיע לארצם מיד, בגלל השבועה לאבימלך מלך פלישתים. העיכוב בדרך אינו תקלה בגלל המרגלים, אלא היה ידוע ומתוכנן!

קְרוֹבָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע אַבְרָהָם לַאֲבִימֶלֶךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כא כג) "וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה,
אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". וַעֲדַיִן נֶכְדּוֹ קַיָּם.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא",

המלחמה עם יושבי הארץ היתה קרובה מדי למלחמת מצרים אילו היו עולים דרך ארץ פלישתים.

קְרוֹבָה מִלְחָמָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא"

דורש 'דור רביעי' של כנענים: לפי הדרשה הובטח לכנענים שיהיו בארץ ארבעה דורות, ולכן השהה את כניסת ישראל לשם.

בְּקָרוֹב יָרְשׁוּ כְּנַעֲנִיִּים אֶת הָאָרֶץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו טז) "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

דָּבָר אַחֵר: כָּל שֶׁכֵּן לֹא הֱבִיאָן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא

רשב"י ראה את השהות במדבר (בגלות) כניצול טוב יותר של הזמן ללימוד תורה מאשר השהות בארץ; וכמוהו סברו גם אחדים מהמתנגדים לציונות.

דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא "דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר."
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי מֵבִיא עַכְשָׁו אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ,
מִיָּד מַחְזִיקִים אָדָם בְּשָׂדֵהוּ וְאָדָם בְּכַרְמוֹ, וְהֵם בְּטֵלִים מִן הַתּוֹרָה.
אֶלָּא אַקִּיפֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין מָן וְשׁוֹתִין מֵי הַבְּאֵר,
וְהַתּוֹרָה נִבְלֶלֶת בְּגוּפָן.
מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן,
וְשָׁוִין לָהֶם אוֹכְלֵי תְרוּמָה.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא"

מדובר בתרגיל הטעיה כנגד הכנעניים, ובדחיית הכניסה לארץ כדי שיופתעו ולא יהרסו אותה. גם לפי הדרשות הללו לא מדובר בשהות של 40 שנה במדבר כעונש על חטא המרגלים, אלא מסיבה אחרת. והשוו לעיל פסחא יז, שם דורשים בשבח הכנענים שהתפנו מעצמם.

כָּל שֶׁכֵּן לֹא הֱבִיאָן הַמָּקוֹם בַּפְּשׁוּטָה,
אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְנַעֲנִיִּים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ כָּל הַזְּרָעִים,
וְקָצְצוּ כָּל הָאִילָנוֹת, וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים, וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת.
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא הִבְטַחְתִּים לַאֲבוֹתָם שֶׁאַכְנִיסָן לְאֶרֶץ חֲרֵבָה,
אֶלָּא לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ו יא) "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב"
אֶלָּא הֲרֵינִי מַקִּיפָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְנַעֲנִיִּים וִיתַקְּנוּ מַה שֶּׁקִּלְקְלוּ.

"כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה".

'מלחמת עמלק' הוא כינוי למלחמת חרמה כנגד המעפילים, ולא למלחמה ברפידים!

זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יד מה) "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא,
וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה."

דָּבָר אַחֵר: "כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה".

העיכוב במדבר נועד להשכיח מישראל את מלחמת בני אפרים ומפלתם, הדומים למלחמת בר כוכבא ומפלתו. המסקנה היא שאין לדחוק את הקץ. שוב, גישה שקשה ליישב עם הציונות.

זוֹ מִלְחֶמֶת בְּנֵי אֶפְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א ז כ) "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת",
וּכְתִיב: (תהלים עח ט) "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת, הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב".
מִפְּנֵי מָה? (תהלים עח י) שֶׁ"לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת."
עָבְרוּ עַל הַקֵּץ וְעַל הַשְּׁבוּעָה.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא יִרְאוּ עַצְמוֹת אֲחֵיהֶם מֻשְׁלָכִין בִּפְלֶשֶׁת,
וְיַחְזְרוּ לָהֶם.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי אָמַר אֱלֹהִים,

הפירוש הפשוט והמקובל, וראו מורה נבוכים לרמב"ם, ג, לב: טבע האדם אינו משתנה בבת אחת, והוא זקוק לזמן כדי להשתנות.

פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה".
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה, אִם כְּשֶׁהֱקִיפָם דֶּרֶךְ עֲקוּמָה,
אָמְרוּ: (במדבר יד ד) "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה",
אִלּוּ בָאִין בַּפְּשׁוּטָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

(שמות יג יח) "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר".

ראו דברי ר' יהושע לקמן.

מִפְּנֵי מָה? כְּדֵי לַעֲשׁוֹת לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת,
בַּמָּן וּבַשְּׂלָו וּבַבְּאֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "דֶּרֶךְ", כְּדֵי לְיַגְּעָם,

השהות במדבר היתה כדי לאמץ ולייגע את ישראל, כנסיון. והשוו אבות ה, ד, שם נאמר שישראל ניסו את הקב"ה. לפי ר' אליעזר הוא שניסה אותם; וראו שמות כ יז!

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קב כד) "עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחוֹ (כֹּחִי) קִצַּר יָמָי."
"הַמִּדְבָּר", כְּדֵי לְצָרְפָן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח טו) הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא"
"יַם סוּף", כְּדֵי לְנַסּוֹתָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קו ז) "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ"

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

השהות במדבר היתה כדי ליצור צורך בניסים, והם המטרה שלה. מתן התורה נזכר כבר לעיל, בדרשה על 'כי קרוב הוא'. העיכוב במדבר ודחיית ההגעה לארץ נועדו לכבד את ישראל ולהודיע את חיבתם!

"דֶּרֶךְ", כְּדֵי לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ה כט) "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ",
וְאוֹמֵר: (משלי ו כג) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר."
"הַמִּדְבָּר", כְּדֵי לְהַאֲכִילָם אֶת הַמָּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח טז) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ,
לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
"יַם סוּף", כְּדֵי לַעֲשׁוֹת לָהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קו כא) "שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם."
וְאוֹמֵר: (תהלים קו ט) "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף, וַיֶּחֱרָב, וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר."

"וַחֲמֻשִׁים", אֵין חֲמֻשִׁים אֶלָּא מזוינים,

הפירוש הפשוט.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע א יד) "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים",
וּכְתִיב: (יהושע ד יג-יד) "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד,
וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה. כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא".

דָּבָר אַחֵר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ", אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה.

ראו לעיל פסחא יב. ר' יוסי טוען שעלו חמישה דורות, והיו בהם זקנים וצעירים יחדיו.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת.
רַבִּי נְהוֹרַי אוֹמֵר: הָעֲבוֹדָה! לֹא אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת עָלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טו ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ".
וּכְתִיב: (שמות א ו) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ",
שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד,
וְאַתָּה אוֹמֵר אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת עָלוּ! הָעֲבוֹדָה! לֹא אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת עָלוּ,
אֶלָּא שֶׁמֵּתוֹ הַרְבֵּה מִיִּשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם. וְאֵימָתַי מֵתוּ? בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י כג) "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו",
שֶׁהָיוּ קוֹבְרִים מֵתֵיהֶם, וְהוֹדוּ וְשִׁבְּחוּ לְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹיְבֵיהֶם וְשָׂשוּ בְמַפָּלָתָם.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: וַחֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת עָלוּ.

(שמות יג יט) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ",

קורא 'משה' דווקא. וראו תוספתא סוטה ד, ב-ג.

לְהוֹדִיעַ חָכְמָתוֹ וַחֲסִידוּתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּבִּזָּה,
וּמֹשֶׁה עוֹסֵק בְּמִצְוַת עֲצְמוֹת יוֹסֵף.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (משלי י י) "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט."
וּמֹשֶׁה, מֵהֵיכָן הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הָיָה קָבוּר יוֹסֵף?
אָמְרוּ סֶרַח בַּת אֲשֶׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר,
וְהִיא הֶרְאֲתָה לְמֹשֶׁה קֶבֶר יוֹסֵף, אָמְרָה לוֹ: בַּמָּקוֹם הַזֶּה שָׂמוּהוּ.
עָשׂוּ לוֹ מִצְרָיִם אָרוֹן שֶׁלַּמַּתֶּכֶת וְשִׁקְּעוּהוּ בְתוֹךְ נִילוּס.
בָּא וְעָמַד עַל נִילוּס, נָטַל צְרוֹר וְזָרַק לְתוֹכוֹ, וְזָעַק וְאָמַר:
"יוֹסֵף, יוֹסֵף! הִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ,
שֶׁהוּא גּוֹאֵל אֶת בָּנָיו. תֵּן כָּבוֹד ליי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַל תְּעַכֵּב אֶת גְּאֻלָּתָךְ!
כִּי בִּגְלָלָךְ אָנוּ מְעֻכָּבִים, וְאִם לָאו, נְקִיִּים אֲנַחְנוּ מִשְּׁבוּעָתָךְ."
מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף, וּנְטָלוֹ מֹשֶׁה.

וְאַל תִּתְמַהּ בַּדָּבָר הַזֶּה!

הנס של עליית הארון של יוסף מהנילוס דומה להעלאת הגרזן ע"י אלישע; אלא שכאן הסיפור כולו הוא אגדה קדומה שאין לה בסיס מקראי.

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (מלכים ב ו ה) "וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה,
וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם, וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל."
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּאֵלִיָּהוּ הֵצִיף הַבַּרְזֵל, קַל וָחֹמֶר לְמֹשֶׁה רַבּוֹ שֶׁלְּאֵלִיָּהוּ.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּקָּפִּיטוֹלִין capitolium: קפיטול, גבעה מקודשת שֶׁלְּמִצְרָיִם הָיָה קָבוּר יוֹסֵף.

המילה 'ללמדך' משתלבת היטב בתבנית הכיאסטית: 'ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו'.
בניגוד לדרשה הקודמת טוען ר' נתן שלא היה קשה למשה למצוא את ארונו של יוסף. לעניין הדרשה על מרים יוסף ומשה ראו סוטה א, ט.

לְלַמְּדָךְ שֶׁבַּמִּדָּה שֶׁהָאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִים לוֹ.
מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב ד) "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה",
וְהַמָּקוֹם עִכֵּב לָהּ בַּמִּדְבָּר הָאָרוֹן וְהַשְּׁכִינָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יִשְׂרָאֵל
שִׁבְעַת יָמִים עִם עֲנָנֵי כָבוֹד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יב טו) "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".
יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, שֶׁאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית נ ז-ט) "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו,
וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו, רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.
וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים, וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד."
מִי לָנוּ גָּדוֹל כְּיוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה.
מֹשֶׁה נִתְעַסַּק בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, שֶׁאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יט) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ".
מִי לָנוּ גָּדוֹל כְּמֹשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּק בּוֹ אֶלָּא שְׁכִינָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי".

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעִם יַעֲקֹב עָלוּ עַבְדֵּי פַּרְעֹה וְזִקְנֵי בֵיתוֹ,

הרחבת הדרשה על יוסף. לעניין הטובה שכר הצדיקים אינו לפי מה שמדדו הם אלא יותר מכך.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית נ ז) "וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ".
וְעִם יוֹסֵף עָלוּ הָאָרוֹן וְהַשְּׁכִינָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם,
וְכָל יִשְׂרָאֵל וְשִׁבְעָה עֲנָנֵי כָבוֹד.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ אֲרוֹנוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף עִם אֲרוֹן חַי הָעוֹלָמִים,

בסיס הדרשה בתוספתא סוטה ד, סוף ג; אבל כאן מרחיבים אותה ומפרטים את שמירת התורה של יוסף. שכרו של משה, שהובלט בדרשה הקודמת, אינו מופיע כאן. במקום זאת מודגשת הקבורה שזכה לה יוסף ומסע הלווייה שלו - והשוו לעיל הדרשה על קבורת המצרים, והדרשה על בני אפרים שלא זכו לקבורה.

וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: "מַה טִּיבָן שֶׁלִּשְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ?"
וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם: "זֶה אֲרוֹנוֹ שֶׁלַּמֵּת, וְזֶה אֲרוֹנוֹ שֶׁלְּחַי הָעוֹלָמִים."
וְאוֹמְרִים לָהֶם: "מַה טִּיבוֹ שֶׁלַּמֵּת לַהֲלֹךְ עִם אֲרוֹן חַי הָעוֹלָמִים?"
וְאוֹמְרִים לָהֶם: "הַמֻּנָּח בְּאָרוֹן זֶה קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמֻּנָּח בְּאָרוֹן זֶה.

בַּמֻּנָּח בְּאָרוֹן זֶה כְּתִיב: (שמות כ ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ",

יוסף שמר את עשר הדיברות ואת המצוות שבפרשת קדושים.

וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (בראשית נ יט) "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?"
בַּמֻּנָּח בְּאָרוֹן זֶה כְּתִיב: (שמות כ ב) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים",
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (בראשית מב יח) "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא".
כְּתִיב: (שמות כ ו) "לֹא תִשָּׂא",
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (בראשית מב טז) "חֵי פַרְעֹה!"
כְּתִיב: (שמות כ ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת",
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (בראשית מג טז) "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן".
וְאֵין 'הָכֵן' אֶלָּא שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז ה) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ".
כְּתִיב: (שמות כ יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ",
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (בראשית לז יג) "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:
הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם,
וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי."
כְּתִיב: (שמות כ יב) "לֹא תִרְצָח", לֹא רָצַח לְפוֹטִיפַר.
כְּתִיב: (שמות כ יב) "לֹא תִנְאָף", לֹא נָאַף לְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר.
כְּתִיב: (שמות כ יב) "לֹא תִגְנֹב", לֹא גָנַב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מז יד) "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף
הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים,
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה."
כְּתִיב: (שמות כ יב) "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ",
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה, דָּבָר שֶׁלֶּאֱמֶת, לֹא עָנָה,
שֶׁלְּשֶׁקֶר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
כְּתִיב: (שמות כ יג) "לֹא תַחְמֹד", שֶׁלֹּא חָמַד אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר.
כְּתִיב: (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא"
וּבְיוֹסֵף אוֹמֵר: (בראשית נ כא) "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".
כְּתִיב: (ויקרא יט יח) "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר",
וּכְתִיב: (בראשית נ כ) "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה,
אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
כָּתוּב: (ויקרא כה לה) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"
(בראשית מז יב) "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו".

"כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" הִשְׁבִּיעָם שֶׁיַּשְׁבִּיעוּ לִבְנֵיהֶם.

יעקב השביע את בנו יוסף; אבל יוסף לא השביע את בניו אלא את אחיו. בנוסף, קבורת יוסף לא היתה עם מותו אלא לאחר הגאולה – כנראה לא היו יכולים בניו ואחיו לצאת ממצרים סמוך למותו של יוסף, וראו מכילתא דרשב"י יג יט. הסבר נוסף, הרמוז פה, הוא שיוסף בישר לאחיו שיגאלו ממצרים לאחר זמן בניסי ניסים.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה הִשְׁבִּיעַ אֶת אֶחָיו,
וְלֹא הִשְׁבִּיעַ אֶת בָּנָיו? אָמַר, אִם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶת בָּנַי,
אֵין הַמִּצְרִים מַנִּיחִים אוֹתָם, וְאִם אוֹמְרִים: אָבִינוּ הֶעֱלָה אֶת אָבִיו,
מִיָּד הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: "אֲבִיכֶם, מֶלֶךְ הָיָה!"
לְפִיכָךְ הִשְׁבִּיעַ אֶת אֶחָיו, וְלֹא הִשְׁבִּיעַ אֶת בָּנָיו.
אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: אָבִי יָרַד כָּאן לִרְצוֹנוֹ, וַאֲנִי הֶעֱלֵתִיו.
אֲנִי יָרַדְתִּי עַל כָּרְחִי, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם: מִמָּקוֹם שֶׁגְּנַבְתּוּנִי, לְשָׁם תַּחְזִירוּנִי!"
וְכֵן עָשׂוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע כד לב) "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב
מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לַנַּחֲלָה."

"פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם",

הגאולה כתהליך מתמשך, המפורט בפרשת בשלח.

פָּקֹד אֶתְכֶם בְּמִצְרַיִם, יִפְקֹד אֶתְכֶם בְּיַם סוּף. פָּקֹד אֶתְכֶם עַל הַיָּם, יִפְקֹד אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר.
פָּקֹד אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, יִפְקֹד אֶתְכֶם עַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן.
פָּקֹד אֶתְכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִפְקֹד אֶתְכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא.

"וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה", שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מִיָּד!

גם עצמות אחי יוסף הועלו ביציאת מצרים, וראו גם ספרי דברים שמח; אבל הדגש הוא על יוסף, שנזכרה ההשבעה שהשביע את אחיו, וטיפל בו משה עצמו.

תִּלְמֹד לוֹמַר "אִתְּכֶם", כְּשֶׁתִּהְיוּ עוֹלִים. וּמְנַיִן שֶׁאַף עַצְמוֹת הַשְּׁבָטִים הֶעֱלוּ עִמָּם?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יט) "מִזֶּה אִתְּכֶם."

(שמות יג כ) "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם". מָה אֵתָם מָקוֹם, אַף סֻכּוֹת מָקוֹם.

ראו לעיל פסחא יד. הדרשה חוזרת כאן כדי להזכיר את ענני הכבוד - עניין שיפותח להלן.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין סֻכּוֹת אֶלָּא עֲנָנֵי כָבוֹד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ד ה) "וּבָרָא יי עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ
עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה",
וּכְתִיב: (ישעיה ד ה) "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה."
אֵין לִי אֶלָּא לְשֶׁעָבַר, לֶעָתִיד לָבֹא מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם",
וְאוֹמֵר: (ישעיה לה י) "וּפְדוּיֵי יי יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם".

(שמות יג כא) "וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם".

המספר של שבעה ענני כבוד נזכר לעיל על הפסוק 'ויקח משה', אבל הפירוט שלה הוא כאן, וראו גם תוספתא סוטה ד, א. ישראל הלכו בעננים מילולית.

נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: שִׁבְעָה עֲנָנִים הֵם: "וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן",
(במדבר יד יד) "וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמּוּד עָנָן",
(במדבר ט יט) "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן",
(שמות מ לו-לח) "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן", "וְאִם לֹא יַעֲלֶה הֶעָנָן", "כִּי עֲנַן יי עַל הַמִּשְׁכָּן".
הָא שִׁבְעָה עֲנָנִים.
אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה, וְאֶחָד לְמַטָּה,
אֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם. כָּל הַנָּמוּךְ, מַגְבִּיהוֹ, וְכָל הַגָּבוֹהַּ מַשְׁפִּילוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מ ד) "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ,
וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה."
וְהָיָה מַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ לִפְנֵיהֶם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עֲנָנִים הָיוּ:

ר' יהודה, ר' יאשיה ורבי אינם סופרים את העננים אלא קובעים את מספרם לפי הצורך של ישראל.

שְׁנַיִם שְׁנַיִם לְכָל רוּחַ וְרוּחַ, שְׁנַיִם מִלְּמַעְלָה וּשְׁנַיִם מִלְּמַטָּה,
וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם.
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה:
אֶחָד לִפְנֵיהֶם וְאֶחָד לְאַחֲרֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה.
רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנַיִם.

"וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם",
לְלַמְּדָךְ שֶׁבַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.

אַבְרָהָם לִוָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,

הדרשות על הקשר בין אירוח המלאכים ע"י אברהם לניסי המדבר מופיעות גם בתוספתא סוטה ד, א, אבל הסדר מותאם לפרשה הנדרשת כאן, ולכן הועבר עניין הליווי לתחילת הדרשה; כמו כן מדובר כאן על שבעה ענני כבוד שאינם בתוספתא, והם שבעת העננים שבדרשה הקודמת. שכרו של אברהם הוא בכך ש"לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים" אלא דרך המדבר. המטרה היא לעסוק בתורה ולאו דווקא לנחול את א"י!

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יח טז) "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם",
וְהַמָּקוֹם לִוָּה אֶת בָּנָיו בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג כא) "וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן".
בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: (בראשית יח ד) "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱלָה לְבָנָיו אֶת הַבְּאֵר בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כא יז) "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ!"
בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם"
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹרִיד לְבָנָיו אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".
בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם",
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵגֵז שְׂלָו לְבָנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יא לא) "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יי, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם".
בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ."
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרַשׂ לְבָנָיו שִׁבְעָה עֲנָנֵי כָבוֹד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קה לט) "פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה".
בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: "וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם",
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵגֵן עַל בָּתֵּי בָּנָיו בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא יִנָּגְפוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב כג) "וּפָסַח יי עַל הַפֶּתַח".

"וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם". אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן?

לפי דרשת רבי הקב"ה צמצם עצמו והאיר לבניו כדי להודיע את חיבתו אליהם ולכבד אותם בענני הכבוד, ולאו דווקא ליישר את הדרך או להאיר להם בה. ניתן לראות כאן ניצנים של רעיון הצמצום של האר"י.

וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ירמיה כג כד) "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יי"
וּכְתִיב: (ישעיה ו ג) "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:
קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יי צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל מג ב) "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים
וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ",
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם"?
אָמַר רַבִּי: אַנְטוֹנִינוּס הַמֶּלֶךְ, פְּעָמִים שֶׁהָיָה דָּן עַל הַבִּימָה bema: בית המשפט וּמַחְשִׁיךְ,
וְהָיוּ בָנָיו מַחְשִׁיכִין אֶצְלוֹ.
אַחַר שֶׁנִּפְטַר מִן הַבִּימָה, הוּא הָיָה נוֹטֵל אֶת הַפָּנָס וּמֵאִיר לְבָנָיו.
וְהָיוּ גְּדוֹלֵי מַלְכוּת קְרֵבִין אֶצְלוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: "אָנוּ נוֹטְלִין אֶת הַפָּנָס וְנָאִיר לְבָנֶיךָ!"
וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: "לָאו! לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי מִי שֶׁיִּטֹּל אֶת הַפָּנָס וְיָאִיר לְבָנַי,
אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם חִבָּתָם שֶׁלְּבָנַי, שֶׁתִּהְיוּ נוֹהֲגִים עִמָּהֶם בְּכָבוֹד!"
וְכָךְ הוֹדִיעַ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבָּתָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם,
שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים עִמָּהֶם בְּכָבוֹד.
וְלֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָם נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָבוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּמִיתִים אוֹתָם מִיתוֹת חֲמוּרוֹת,

מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ!

הדרשה מרחיבה בענשם של הגויים על שאינם מחבבים את ישראל בדורות חז"ל.

וּלְעִנְיַן כֵּן הוּא אוֹמֵר: (יואל ד ב) "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט".
יָכֹל עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל". וְאוֹמֵר: (יואל ד יט)
"מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה,
מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם."
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: (יואל ד כ) "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר."
וְאוֹמֵר: (יואל ד כא) "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַיי שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן."
אֵימָתַי "וַיי שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן"? "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי".

(שמות יג כב) "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן".

ראו תוספתא שם, 'של יום משלים לשל לילה ושל לילה משלים לשל יום', כלומר עמוד הענן היה נשאר עוד כמה דקות עד שיעלה עמוד האש.

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁעֲדַיִן עַמּוּד הֶעָנָן קַיָּם, הָיָה עַמּוּד הָאֵשׁ צוֹמֵחַ.

דָּבָר אַחֵר: (שמות יג כב) "לֹא יָמִישׁ",

לפי הדרשה הזאת היה עמוד האש עולה עוד לפני הלילה, כמו בתוספת שבת, שמוסיפים מהיום ללילה.

בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַתּוֹרָה: עַל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת,
עַד שֶׁעַמּוּד הֶעָנָן קַיָּם, יִהְיֶה עַמּוּד הָאֵשׁ צוֹמֵחַ.

פרשה א

על שמות יד, א-ח

(שמות יד א-ב) "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ".

השוו לעיל פתיחתא דפסחא: 'לאמור – צא ואמור להם מיד, דברי ר' ישמעאל... ר' אליעזר אומר: צא ואמור להם והשיבני דבר'. כאן מובאים דברי רשב"י, שדווקא אם נוספת ההוראה 'ואמרת אליהם' - מדובר במצווה לדורות, אבל רבי חולק. הפסוק שלנו אינו כולל 'ואמרת אליהם', ואכן הוא עוסק בהוראת שעה למשה.
שלושת המקומות שבהם מודה רבי שמדובר בהוראת שעה הם כאן, שמות כב ב, וכן במדבר יז יז.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר "לֵאמֹר... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם",
הֲרֵי זֶה לַדּוֹרוֹת,
וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר "לֵאמֹר... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם" - הֲרֵי זֶה לְשָׁעָה.
רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר "לֵאמֹר... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם",
הֲרֵי זֶה לַדּוֹרוֹת, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת.

(שמות יד ב) "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת".

החירות מתוארות כקבוצת גבעות תלולות המקשות על המעבר דרכן. ר' אליעזר מוסיף להם גם עיניים, ומתאר אותם כפסלי ע"ז שלא נוצרו בידי אדם. ר' יהושע מטעים שהחירות חסמו לישראל נתיב בריחה מפני המצרים וכך הגדילו את הנסיון לישראל.

מָה הָיוּ חִירוֹת הַלָּלוּ? לֹא הָיוּ מְשֻׁפָּעוֹת, אֶלָּא גְּדוּדִיּוֹת,
וְלֹא הָיוּ תְּרוּטוֹת, אֶלָּא מֻקָּפוֹת, וְלֹא הָיוּ עֲגֻלּוֹת, אֶלָּא מְרֻבָּעוֹת,
וְלֹא הָיוּ מַעֲשֵׂה אָדָם, אֶלָּא מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם.
וְעֵינַיִם הָיוּ לָהֶם פְּתוּחוֹת, כְּמִין זָכָר וּכְמִין נְקֵבָה הָיוּ. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הַחִירֹת מִצַּד זֶה, וּמִגְדֹּל מִצַּד זֶה,
הַיָּם לִפְנֵיהֶם, וּמִצְרִיִּים לְאַחֲרֵיהֶם.

דָּבָר אַחֵר: "פִּי הַחִירֹת", אֵין חִירוֹת אֶלָּא מְקוֹם חֵרוּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים,

כאן מתואר פי החירות כמקום שבו בנו ישראל את פיתום, שמתואר כמקום פסלי ע"ז, וראו לקמן הדרשה על 'בעל צפון'; כלומר מדובר במעשה אדם. ישראל עוברים דרך מקום העבודה שלהם ונפרדים ממנו.

מְקוֹם אִטְלִין שוק פטור ממס מְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֵם.
לְשֶׁעָבַר הָיְתָה נִקְרֵאת "פִּתֹם",
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א יא) "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס."
חָזְרוּ לָהֶם לְהִקָרֹאת "פִּי הַחִירֹת", שֶׁהִיא מְאַחֶרֶת לְעוֹבְדֶיהָ.

נָסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת, וּמִסֻּכּוֹת לְאֵתָם, וּמֵאֵתָם לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת.
יוֹם חֲמִישִׁי נָסְעוּ מִמִּצְרַיִם וּבָאוּ עַד רַעַמְסֵס,
וּבְיוֹם שִׁשִּׁי מֵרַעַמְסֵס לְסֻכּוֹת, וּבַשַּׁבָּת שָׁבְתוּ שָׁם,
וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת, שֶׁהוּא רְבִיעִי לִנְסִיעָתָן,
הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנִין כְּלֵיהֶם וּמַצִּיעִין בְּהֶמְתָּם לָצֵאת. ולהמשיך בדרך
אָמְרוּ לָהֶם הָאַקְטוֹרִין actor publicus: ממונה על העבדים של המדינה "הִגִּיעָה פְּרוֹתֶסְמִיָה prothesmía [hēméra]: יום שנקבע מראש שֶׁלָּכֶם לַחְזֹר לְמִצְרַיִם!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג יח) "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
אָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: "וּכְשֶׁיָּצָאנוּ, בִּרְשׁוּת פַּרְעֹה יָצָאנוּ",
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג ג) "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה".
אָמְרוּ לָהֶם הָאַקְטוֹרִין: "רוֹצִין וְלֹא רוֹצִין, סוֹפְכֶם לְקַיֵּם דִּבְרֵי מַלְכוּת!"

עָמְדוּ עֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, הִכּוּ מֵהֶם, פָּצְעוּ מֵהֶם, הָרְגוּ מֵהֶם.

יחד עם ישראל היו במחנה גם שליחים של פרעה. כשהכו אותם ישראל - הכריזו בכך על מרד במצרים. המהלך של חזרה לאחור נראה להם ככניעה של משה לדרישת האקטורים שיחזרו למצרים, אבל משה הבטיח להם שיצאו בפי החירות לחירות. דורש 'חִירֹת – חירוּת'.

הָלְכוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: "חִזְרוּ לְאַחֲרֵיכֶם!"
כֵּיוָן שֶׁתָּקְעָה קֶרֶן לַחְזֹר, הִתְחִילוּ מְחֻסְּרֵי אֱמוּנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל
תּוֹלְשִׁין שְׂעָרֵיהֶן וּמְקָרְעִין בִּגְדֵיהֶם,
עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: "מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֱמַר לִי שֶׁאַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין."
לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת".

"בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם".

שָׁם הָיְתָה גְּדֻלָּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, שָׁם הָיְתָה תִפְאַרְתָּם, שָׁם הָיְתָה מַיוּמָס maioumâs: חג יווני-רומי שחגגו על שפת הים שֶׁלָּהֵם,

דורש מגדול-גדולה; הגדולה של המצרים מתבטאת בכסף ובעושר הפיזי, ועליו הם קובעים את חגיהם.

שָׁם כָּנַס יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מז יד) "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן
בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה."

"לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן".

ראו לעיל פסחא פרשה יג. פיתוי המצרים היה ע"י הטעיה שלכאורה בעל צפון הצליח לשרוד כששאר האלילים הוכו.

בַּעַל צְפוֹן נִשְׁתַּיַּר מִכָּל הַיִּרְאוֹת שֶׁלָּהֶן, בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים,
וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: (איוב יב כג) "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם."

"נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם."

גם ישראל עצמם שימשו כפתיון למצרים, שינסו להרוג אותם.

בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים.

(שמות יד ג) "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ!"
אֵין "נְבֻכִים" אֶלָּא מְטֹרָפִים, חלשים, מוכים שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל א יח) "מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר".

דָּבָר אַחֵר: "נְבֻכִים", אֵין נְבוּכִין אֶלָּא מְעֻרְבָּבִין, מבולבלים
שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ג טו) "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה."

דָּבָר אַחֵר: "וְאָמַר פַּרְעֹה", לֹא יָדַע מָה אָמַר.

פרעה אמר את האמת, אבל לא הבין מה אמר. שלוש דרשות על נבואת אמת שהופיעה בפי פרעה, אבל הוא לא הבין אותה. הדרשה הזאת דורשת נבוכים – הר נבו.

אָמַר, מֹשֶׁה הִטְעָן, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן מוֹלִיכָן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "נְבֻכִים", אֵין נְבוּכִים אֶלָּא מֹשֶׁה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב מט) "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ".

דָּבָר אַחֵר: "וְאָמַר פַּרְעֹה",

דורש נבוכים – בוכים.

לֹא יָדַע מָה אָמַר. אָמַר, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִבְכּוֹת בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יד א) "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ".

דָּבָר אַחֵר: "וְאָמַר פַּרְעֹה",

דורש סגר עליהם המדבר – שימותו במדבר.

לֹא יָדַע מָה אָמַר. אָמַר, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִנְפֹּל בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יד כט) "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם"

"סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר."

דורש סגר – חיה רעה, וראו לעיל הדרשה על 'פי החירות'.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם סוֹעֵר וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, הָפְכוּ פְנֵיהֶם לַמִּדְבָּר,
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא זִמֵּן לָהֶם חַיּוֹת רָעוֹת, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחוֹת אוֹתָם לַעֲבֹר,
שֶׁנֶּאֱמַר: "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר."
וְאֵין סְגִירָה אֶלָּא חָיָה רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ו כג) "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ,
וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי, כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי,
וְאַף קָדָמָךְ מַלְכָּא, חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת."

(שמות יד ד) "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה",

ראו לעיל פסחא פרשה יח, הדרשה על 'ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו'.

שֶׁהָיָה לִבּוֹ חָלוּק, אִם לִרְדֹּף אִם לֹא לִרְדֹּף.

"וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ".

ראו תוספתא סוטה ד, ד, שם הדוגמא של פרעה היא משמות ז כט. וראו גם מכילתא פסחא ז, וכן ספרי במדבר יח.
סיום הדרשה הוא במדה הטובה, בדרך של 'הפטרה' כלומר בסיום בעידוד לשומעי הדרשה.

פַּרְעֹה הִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א כב) "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד".
מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת. טָבַע הוּא וְכָל חֵילוֹ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (בראשית ז כג) "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם... מאדם עד בהמה".
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (בראשית יט יא) "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת",
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם,
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יי, וַיַּעֲשׂוּ כֵן."
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה.
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה, מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְעוּטָה,
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת,
מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, לֹא כָל שֶׁכֵּן?

דָּבָר אַחֵר: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה",

דורש 'ואיכבדה' – יגדל כבודי.
לפי הדרשה המטרה של קריעת ים סוף אינה להציל את ישראל אלא לפרסם את כוחו של הקב"ה באמצעות המצרים וביניהם.
הפסוקים מישעיה מדגימים את פרסום שם הקב"ה בין המצרים, פול ולוד;
הפסוקים מיחזקאל מדגימים זאת ע"י מלחמת גוג ומגוג;
הפסוקים מתהלים מדגימים זאת במלחמה על ירושלים. שם היעד הוא לפרסם את שם הקב"ה בישראל.

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכְּשֶׁהַמָּקוֹם פּוֹרֵעַ מִן הָאֻמּוֹת,
שְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סו יט) "וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת,
וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם, תַּרְשִׁישׁ, פּוּל וְלוּד, מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת".
וּכְתִיב: (ישעיה מה יד) "כֹּה אָמַר יי: יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וּסְבָאִים, אַנְשֵׁי מִדָּה,
עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ, אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ, בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ,
וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ, אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ, אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים."
וְאַחֲרָיו מַה הוּא אוֹמֵר? (ישעיה מה טו) "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל לח כב) "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ,
אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו, וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ."
וְאַחַר כָּךְ: (יחזקאל לח כג) "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים,
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יי."
וּכְתִיב: (תהלים עו ג) "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן."
וְאוֹמֵר: (תהלים עו ד) "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת, מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה."
מַהוּ אוֹמֵר: (תהלים עו ב) "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ."

"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יי".

רומז לדברי פרעה בשמות ה ב, וראו גם בפתיחתא דלעיל.

לְשֶׁעָבַר לֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֶת יי, אֲבָל כָּאן "וְיָדְעוּ מִצְרָיִם כִּי אֲנִי יי".

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן", לְהוֹדִיעַ חָכְמָתָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,

כאן מצייתים ישראל למשה; והשוו לעיל 'הִתְחִילוּ מְחֻסְּרֵי אֱמוּנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל תּוֹלְשִׁין שְׂעָרֵיהֶן וּמְקָרְעִין בִּגְדֵיהֶם', שהתקשו לציית לו.
הציות הוא בהנחה שהטף והנשים לא יבינו מה עושים הגברים.

שֶׁלֹּא אָמְרוּ "הֵיאָךְ נַחְזֹר לַאֲחוֹרֵינוּ?" שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר לֵב טַף וְנָשִׁים שֶׁעִמָּם.

דָּבָר אַחֵר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן". אָמְרוּ: "רוֹצִים אוֹ לֹא רוֹצִים,

השוו לדברי האקטורים לעיל 'רוֹצִין וְלֹא רוֹצִין, סוֹפְכֶם לְקַיֵּם דִּבְרֵי מַלְכוּת!' ישראל היו ממושמעים, אבל לא לדברי האקטורים אלא לדברי משה. לפי הדרשה הזאת לא רצו בני ישראל לחזור, אבל עשו כך במצוות משה.

אֵין לָנוּ לַעֲשׁוֹת אֶלָּא דִבְרֵי בֶן עַמְרָם!"

(שמות יד ה) "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם". מִי הַגִּיד לוֹ? הָאַקְטוֹרִין actor publicus: ממונה על העבדים של המדינה שֶׁלּוֹ.

הדרשה על האקטורים הופיעה לעיל, וכאן נוספו עוד שתי הצעות: שומרי הגבול של מצרים או עמלק, שהיו במדבר.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דְּיָדוֹכָיוֹת diádokhos: מחליף, משמר עולה אחרי הקודם הָיוּ לוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עֲמָלֵק הַגִּיד לוֹ.

"כִּי בָרַח הָעָם". וְכִי בּוֹרְחִים הָיוּ?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (במדבר לג ג) "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה"?

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי בָרַח הָעָם"?

לפי הדרשה הטענה היא על מרד, ולא על בריחה. ההנחה של האקטורים ושל פרעה היא שאין עוד מלך מלבדו, ומרד בו הוא ביטוי של אנרכיה שהרי כל מלך לא היה מאפשר להכות את האקטורים.

אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁהִכּוּ אֶת הָאַקְטוֹרִין שֶׁלּוֹ, הָלְכוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה, אָמְרוּ לוֹ:
"רְאֵה! יִשְׂרָאֵל הִכּוּ מִמֶּנּוּ, פָּצְעוּ מִמֶּנּוּ, הָרְגוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא מִחָה אָדָם בְּיָדָם!
אֵין לָהֶם לֹא מוֹשֵׁל וְלֹא שָׂר."
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ל כז) "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ."

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם,
וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?"
לְשֶׁעָבַר: (שמות י ז) "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ?"

וְעַכְשָׁו: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם,

ככל הידוע זה מקורו של המשל המפורסם עד היום, והשוו לפיוט 'דיינו' מההגדה של פסח.

וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ
כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?"
אָמְרוּ: "אִלּוּ לָקִינוּ וְלֹא שִׁלַּחְנוּ, כְּדַי הוּא לָנוּ, אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ!
אוֹ אִלּוּ לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ, וְלֹא הָיוּ נוֹטְלִין מָמוֹנֵנוּ, כְּדֵי הוּא לָנוּ, אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ!"

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: "צֵא וְהָבֵא לִי דָּג מִן הַשּׁוּק!"
יָצָא וְהֵבִיא לוֹ דָּג מִן הַשּׁוּק, מַבְאִישׁ.
אָמַר לוֹ: "בִּגְזֵרָה! אוֹ תֹּאכַל הַדָּג, אוֹ תִּלְקֶה מֵאָה מַכּוֹת, אוֹ תִּתֵּן לִי מֵאָה מָנֶה!"
אָמַר לוֹ: "הֲרֵינִי אוֹכֵל." הִתְחִיל לֹאכַל.
לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי לוֹקֶה." לָקָה שִׁשִּׁים.
לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי נוֹתֵן מֵאָה מָנֶה."
נִמְצָא אוֹכֵל אֶת הַדָּג, וְלוֹקֶה, וְנוֹתֵן מֵאָה מָנֶה.
כָּךְ נֶעֱשָׂה לְמִצְרַיִם: לָקוּ, וְשִׁלְּחוּ, וְנִטַּל מָמוֹנָם.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֵּהָפֵךְ", מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,

ראו בדרשה הבאה.

בָּטְלָה מַלְכוּתָם שֶׁלְּמִצְרָיִם, ההרתעה שלהם כלפי העמים האחרים
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לב יט) "מִמִּי נָעָמְתָּ? רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים."

"וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?"

המעמד הבינלאומי של מצרים נפגע כשיצאו ממנה ישראל, ולכן שינה פרעה את דעתו.

אָמְרוּ, עַכְשָׁו יְהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַקִּישׁוֹת עָלֵינוּ כַּזּוֹג,
לוֹמַר, מָה, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִרְשׁוּתָם, הִנִּיחוּם וְהָלְכוּ לָהֶם!
עַכְשָׁו, הֵיךְ אָנוּ שׁוֹלְחִים לַאֲרַם נַהֲרָיִם וְלַאֲרַם צוֹבָא
לְהַעֲלוֹת לָנוּ מַס וּלְהָבִיא לָנוּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? לְכָךְ, "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה".

לְלַמְּדָךְ שֶׁהָיָה פַרְעֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ,

כאן מכלילים את המקרה של מצרים, וטוענים שבכל ההיסטוריה רק מעצמות גדולות השתלטו על ישראל.

וְהָיוּ לוֹ שִׁלְטוֹנִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ,
בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל. עָלָיו הוּא אוֹמֵר: (תהלים קה כ-כא) "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ,
מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁשָּׁלְטָה עַל יִשְׂרָאֵל
שָׁלְטָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל:
בְּמַלְכֵי אַשּׁוּר, מַהוּ אוֹמֵר? (ישעיה י יד) "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים,
וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת, כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי,
וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף."
בְּמַלְכוּת בָּבֶל, מַהוּ אוֹמֵר? (ירמיה כז י) "וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה
אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,
וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל".
בְּמַלְכוּת מָדַי, מַהוּ אוֹמֵר? (דניאל ו כו) "בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב
לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא, שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא!"
בְּמַלְכוּת יָוָן, מַה הוּא אוֹמֵר? (דניאל ז ב-ו) "חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא,
וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא. וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא,
שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא. קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ,
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּהּ, וּנְטִילַת מִן אַרְעָא,
וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת, וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ.
וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה, דָּמְיָה לְדֹב, וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת, וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּהּ,
וְכֵן אָמְרִין לַהּ: קוּמִי, אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא! בָּאתַר דְּנָה, חָזֵה הֲוֵית,
וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר, וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ,
וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ."
בְּמַלְכוּת רְבִיעִית, רומא מַהוּ אוֹמֵר? (דניאל ז כג) "כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה,
תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כָּל מַלְכְוָתָא, וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ."
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שֶׁשִּׁעְבְּדָה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
שָׁלְטָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֵּהָפֵךְ". אָמְרוּ, לֹא בִּשְׁבִילָן בזכותם הָיְתָה הַטּוֹבָה בָּאָה עָלֵינוּ?

רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

ר' יוסי הגלילי ורשב"י (בדרשה הבאה) ממשילים משלים דומים. ר' יוסי הגלילי טוען שישראל היו בעלי פוטנציאל שהמצרים לא פיתחו ולא ניצלו אותו (כמו שטח שהיה יכול להפוך לגינה מטופחת). רשב"י טוען שאפילו לפתח לא היו המצרים צריכים, אלא רק לבחון ולגלות את האוצר שהיה בידיהם (כמו אוצר שהיה מוסתר בהם).
בשני המשלים מבינים המצרים באיחור את הפוטנציאל שהיה בידיהם ולא נוצל.

לְאָדָם שֶׁנָּפַל לוֹ בֵּית כּוֹר בִּירוּשָׁה, וּמְכָרָהּ בְּדָבָר מוּעָט.
הָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וּפָתַח בָּהּ מַעְיָנוֹת, וְנָטַע בָּהּ גַנּוֹת וְאִילָנוֹת וּפַרְדְּסִין.
וְהִתְחִיל הַמּוֹכֵר לֵחָנֵק עַל שֶׁנָּתַן יְרֻשָּׁתוֹ בְּדָבָר מוּעָט.
כָּךְ נֶעֱשָׂה לַמִּצְרִיִּים, שֶׁשִּׁלְּחוּ, וְלֹא יָדְעוּ מַה שִּׁלְּחוּ!
עֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים ד יג) "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים".

דָּבָר אַחֵר: "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ?"
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאֶחָד שֶׁנָּפְלָה לוֹ פְּלָטֵרית בִּמְדִינַת הַיָּם בִּירוּשָׁה, וּמְכָרָהּ בְּדָבָר מוּעָט.
וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וַחֲפָרָהּ, וּמָצָא בָהּ אוֹצְרוֹת כֶּסֶף וְאוֹצְרוֹת זָהָב, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
הִתְחִיל הַמּוֹכֵר לֵחָנֵק. כָּךְ עָשׂוּ מִצְרָיִם, שֶׁשִּׁלְּחוּ, וְלֹא יָדְעוּ מַה שִּׁלְּחוּ!
דִכְתִיב: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם,
וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ?"

(שמות יד ו) "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ". הוּא בְּיָדוֹ בעצמו אֲסָרוֹ.
דֶּרֶךְ מְלָכִים לִהְיוֹת עוֹמְדִים, וַאֲחֵרִים מַצִּיעִין לָהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַמֶּרְכָּבָה, וְאוֹסְרִין אוֹתָהּ.
אֲבָל פַּרְעֹה הָרָשָׁע, הוּא בְיָדוֹ אֲסָרוֹ וְהִצִּיעַ תַּשְׁמִישֵׁי רִכְבּוֹ.
וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ גְדוֹלֵי מַלְכוּת, עָמְדוּ כֻלָּם וְאָסְרוּ מַרְכְּבוֹתֵיהֶם, וְהִצִּיעוּ לְעַצְמָן.
אַרְבָּעָה אָסְרוּ בְשִׂמְחָה. אַבְרָהָם אָסַר בְּשִׂמְחָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ג) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ".
וְלֹא הָיוּ לוֹ כַמָּה עֲבָדִים? אֶלָּא לִכְבוֹד הַמָּקוֹם.
יוֹסֵף אָסַר בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מו כט) "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ".
וְלֹא הָיוּ לוֹ כַמָּה עֲבָדִים? אֶלָּא לִכְבוֹד אָבִיו.
בִּלְעָם אָסַר בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כב כא) "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ".
פַּרְעֹה אָסַר בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ו) "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ".

תָּבֹא חֲבָשָׁה שֶׁלְּאַבְרָהָם, שֶׁהָלַךְ לַעֲשׁוֹת רְצוֹן הַמָּקוֹם,

הקבלה בין חמורו של אברהם לאתונו של בלעם, ובין מרכבתו של יוסף לרכבו של פרעה.

וְתַעֲמֹד עַל חֲבָשָׁה שֶׁלְּבִלְעָם, שֶׁהָלַךְ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל!
תָּבֹא אֲסָרָה שֶׁלְּיוֹסֵף, שֶׁאָסַר לֵילֵךְ לְקְרַאת אָבִיו,
וְתַעֲמֹד עַל אֲסָרָה שֶׁלְּפַרְעֹה הָרָשָׁע, שֶׁהָלַךְ לִרְדֹּף אֶת יִשְׂרָאֵל!

דָּבָר אַחֵר: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: תָּבֹא חֶרֶב יָד וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יָד!

רשב"י מקביל את העקידה למרדף של פרעה.

תָּבֹא חֶרֶב יָד שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ אַבְרָהָם, לֵילֵךְ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ,
וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יָד שֶׁעָשָׂה פַּרְעֹה הָרָשָׁע, לֵילֵךְ לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ט) "אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי."

"וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ." לְקָחָן עִמּוֹ בִּדְבָרִים.

המלחמה עם ישראל אינה דומה למלחמה רגילה, ולכן פרעה אינו מוביל אליה כאל מלחמה רגילה.

אָמַר לָהֶם: דֶּרֶךְ מְלָכִים לִהְיוֹת מַנְהִיגִין בַּסּוֹף, וְחַיְלוֹתֵיהֶם מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם,
אֲבָל אֲנִי אַקְדִּים לִפְנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד י) "וּפַרְעֹה הִקְרִיב".
דֶּרֶךְ מְלָכִים, כָּל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ;
אֲנִי אֶשְׁוֶה אִתְּכֶם בַּבִּזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ט) "אֲחַלֵּק שָׁלָל".
וְעוֹד, שֶׁאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם אוֹצְרוֹת כֶּסֶף וְאוֹצְרוֹת זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְאֶתֵּן לָכֶם.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ", לְקָחָם עִמּוֹ בִדְבָרִים.

(שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר".

הפסוקים מתחילת פרק ט עוסקים במכת הדבר; כנראה שרדו בהמות גם לאחריה, שהרי במכת הברד בהמשך הפרק (פס' כ) עדיין היו בהמות.
רשב"י מתנגד לקיומם של גויים בכלל, אפילו של היראים את ה'. יש להסביר את דעתו על רקע תקופת המצוקה שבה חי, בשלהי מרד בר כוכבא.

מִשֶּׁלְּמִי הָיוּ הַבְּהֵמוֹת שֶׁהָיוּ טוֹעֲנִין הַמֶּרְכָּבוֹת? אִם תֹּאמַר, מִשֶּׁלְּמִצְרָיִם הָיוּ,
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות ט ו) "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם"!
וְאִם תֹּאמַר, מִשֶּׁלְּפַרְעֹה הָיוּ,
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות ט ג) "הִנֵּה יַד יי הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה"!
וְאִם תֹּאמַר, מִשֶּׁלְּיִשְׂרָאֵל הָיוּ,
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות י כו) "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה"!
אֶלָּא שֶׁלְּמִי הָיוּ? (שמות ט כ) שֶׁלְּ"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יי".
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יי" הֵם הָיוּ תַּקָּלָה לְיִשְׂרָאֵל.
מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: טוֹב שֶׁבַּגּוֹיִם, הֲרֹג!
טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים, רֹצֵץ אֶת מֹחוֹ!

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: בֹּא וּרְאֵה עָשְׁרָהּ וְגָדְלָהּ שֶׁלְּמַלְכוּת חַיֶּבֶת זוֹ! רומי

הצבא הרומאי נייד ופעיל, ואילו המרכבות של מצרים היו פנויות לרדוף אחרי ישראל.

שֶׁאֵין לָהּ נוּמֵירוֹן numerus: חטיבה צבאית אַחַת בְּטֵלָה, שֶׁכֻּלָּן רָצוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה,
וּכְנֶגְדָּן שֶׁלְּמִצְרָיִם כֻּלָּן עוֹמְדוֹת בְּטֵלוֹת.

"וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ", אֵין שָׁלִישִׁים אֶלָּא גִּבּוֹרִים,

החיילים שיצאו עם פרעה היו הגיבורים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כג כג) "שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם."

דָּבָר אַחֵר: "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ", שֶׁהָיוּ מְשֻׁלָּשִׁין בְּזַיִן.

השלישים הם הנשק של החיילים במרכבות.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: זֶה הַשְּׁלִישִׁי שֶׁעַל הַמֶּרְכָּבָה.

שלושה סוסים לכל מרכבה.

לְשֶׁעָבַר, לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנַיִם, וּפַרְעֹה הוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד,
בִּשְׁבִיל לְמַהֵר לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל.
רַבִּי אוֹמֵר: אַנְטוֹנִינוּס הוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד.

דָּבָר אַחֵר: "וְשָׁלִשִׁם", שְׁלֹשָׁה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

דורש 'על כולו' – על ישראל, כלומר פי שלוש ממספר ישראל.
פרעה ניהל רישום של ישראל וכך ידע כמה הם.
ר' ירמיה מתנגד לדרשה זו, וטוען שמספר החיילים היה לפי מספר המרכבות.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשִׁים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וּמְנַיִן הָיָה פַרְעֹה יוֹדֵעַ כַּמָּה מֵתוּ מִיִּשְׂרָאֵל בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה,
וְכַמָּה הַיּוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם? אֶלָּא הוֹצִיא טוֹמוֹסִין רישומי מִפְקָד. tómos: חתיכה, כרך של ספר שֶׁלָּהֶן,
וּלְפִי הַטּוֹמוֹסִין, הוֹסִיף עֲלֵיהֶם חֲיָלִים.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר דָּרַשׁ רַבִּי יִרְמְיָה: (דברי הימים ב יד י) "וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי,
בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת".
וּלְפִי מֶרְכָּבוֹת, הוֹצִיא עֲלֵיהֶם חֲיָלִים.

דָּבָר אַחֵר: "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ", עַל מְנַת לְכַלּוֹת.

דורש 'כולו' – לכלות. פרעה התכוון לכלות את כל ישראל, והפעם לא רק את הזכרים; והשוו להגדה של פסח, לפיה התכוון פרעה להשמיד רק את הזכרים ולבן הוא שביקש להרוג את הכל.

לְשֶׁעָבַר, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד", אֲבָל כָּאן, "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ",
עַל מְנַת לְכַלּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ט) "אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".

(שמות יד ח) "וַיְחַזֵּק יי אֶת לֵב פַּרְעֹה", שֶׁהָיָה לִבּוֹ חָלוּק,

השוו לדרשה דלעיל, על הפסוק 'וחזקתי את לב פרעה'.

אִם לִרְדֹּף, אִם לֹא לִרְדֹּף.

"וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,

פרעה רדף אחרי ישראל, דווקא, וראו לעיל על הפסוק 'ויהפך לבב פרעה' וכו'.

שֶׁאִלּוּ הָיְתָה אֻמָּה אַחֶרֶת, לֹא הָיָה פַרְעֹה רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה." מַגִּיד הַכָּתוּב,

דורש 'ביד רמה' – מרוממים ומשבחים את הקב"ה, ואילו המצרים מחרפים אותו. הדרשה מדגישה את הנוכחות של הקב"ה שאינה מודגשת בפשט.

שֶׁכְּשֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, הָיוּ מְנָאֲצִים וּמְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים,
אֲבָל יִשְׂרָאֵל מְרוֹמְמִים וּמְשַׁבְּחִים, וְנוֹתְנִים שִׁיר שֶׁבַח וּגְדֻלָּה תְּהִלָּה תִּפְאֶרֶת
לְמִי שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁלּוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קמט ו) "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם",
בִּמְקוֹם "חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם."
וְאוֹמֵר: (תהלים נז ו) "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים!"
וְאוֹמֵר: (ישעיה כה ד) "יי אֱלֹהַי אַתָּה, אֲרוֹמִמְךָ, אוֹדֶה שִׁמְךָ!
כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא, עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן."

דָּבָר אַחֵר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה", בְּרֵישׁ גְּלֵי. בראש גלוי, בלי מורא.

דָּבָר אַחֵר: "בְּיָד רָמָה", שֶׁהָיְתָה יָדָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל רָמָה עַל מִצְרָיִם.

ישראל היו במעמד של מנצחים ביחס למצרים.

פרשה ב

על שמות יד, ט-יד
(שמות יד ט) "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם".
מַגִּיד שֶׁלֹּא נִכְשַׁל אֶחָד מֵהֶם מהמצרים בַּדֶּרֶךְ, שֶׁמָּא יְנַחֲשׁוּ וְיַחְזְרוּ לָהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם.

וְכֵן מָצִינוּ שֶׁהַגּוֹיִם מְנַחֲשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח יד) "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה

שלוש הוכחות לקביעה שהגויים מנחשים: כך נאמר בדברים יח; כשחזרו הזקנים עם בלעם לא חזרו עימם זקני מדין (ראו במדבר כב כא); ובלעם מכונה 'הקוסם'.

אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ".
וּכְתִיב: (במדבר כב ז) "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים בְּיָדָם".
(יהושע יג כב) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם,
הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב". וְזִקְנֵי מִדְיָן נִחֲשׁוּ, וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם.

(שמות יד ט-י) "וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם,
כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ, עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן וּפַרְעֹה הִקְרִיב".

הוּא הִקְרִיב אֶת הַפֻּרְעָנוּת לָבֹא עָלָיו.

פרעה הקריב קרבן לבעל צפון וקירב אליו את הפורענות. משחק מילים.
וראו לעיל פרשה א לעניין בעל צפון, שלא נפגע עד כאן כדי לפתות את המצרים.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁנִּשְׁאַר בַּעַל צְפוֹן, אָמַר, בַּעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי.
אֲנִי חָשַׁבְתִּי לְאַבְּדָם בַּמַּיִם, וּבַעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי.
הִתְחִיל מְזַבֵּחַ וּמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות יד י) "וּפַרְעֹה הִקְרִיב", הִקְרִיב לְזַבֵּחַ וּלְקַטֵּר.

דָּבָר אַחֵר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב".

פרעה התקרב אל בני ישראל במהירות.

מַה שֶּׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים, הָלְכוּ הָאַקְטוֹרִים actor publicus: ממונה על העבדים של המדינה בְּיוֹם וּמַחְצָה.
וּמַה שֶּׁהָלְכוּ הָאַקְטוֹרִים בַּיּוֹם וּמַחְצָה, הָלַךְ פַּרְעֹה בְּיוֹם אֶחָד,
לְכָךְ נֶאֱמַר "וּפַרְעֹה הִקְרִיב".

"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם".

ישראל התבוננו לאחור ובדקו מתי יגיע פרעה ולא הופתעו מעצם הרדיפה שרדף אחריהם.

כֵּיוָן שֶׁהִכּוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָאַקְטוֹרִין, הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפָן לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם.

"וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם".

המצרים רדפו תוך שמירה על מבנה צבאי מאורגן.

'נוֹסְעִים' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "נֹסֵעַ".
מַגִּיד שֶׁנֶּעֱשׂוּ כֻלָּן טוּרְמָיוֹת טוּרְמָיוֹת כְּאִישׁ אֶחָד.
מִכָּן לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת מַנְהֶגֶת טוּרְמָיוֹת טוּרְמָיוֹת. turma: יחידה צבאית רומית של 30 פרשים

"וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יי."

מורשת הקריאה לה' והתפילה של האבות מוצגת כמורשת עתיקה ע"י חז"ל, שמנצלים אותה ללמד על מצוות תפילה שלוש פעמים ביום.
הדרשה משלבת כינויים שונים לתפילה, וממעיטה בערך ההבדלים ביניהם. תפילות אברהם מופיעות כקריאה בשם ה', תפילת יצחק מכונה 'שיחה' ותפילת יעקב 'פגיעה', ואילו תפילת ישראל מכונה 'צעקה', אבל ההבדלים מטושטשים כאן.

מִיָּד תָּפְסוּ לָהֶם אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם, אֻמָּנוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: (בראשית יב י) "בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם,
וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיי, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יי."
(בראשית כא לג) "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע, וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם."
בְּיִצְחָק הוּא אוֹמֵר: (בראשית כד סב) "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי",
וּכְתִיב: (בראשית כד סג) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".
אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נה יח) "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם,
אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה, וַיִּשְׁמַע קוֹלִי."
וּכְתִיב: (תהלים קמב ג) "אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד."
וּכְתִיב: (תהלים קב א) "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, וְלִפְנֵי יי יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ."
בְּיַעֲקֹב מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית כח יא) "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ"
אֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה טז יז) "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה,
וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל תִּפְגַּע בִּי".
וּכְתִיב: (ירמיה כז יח) "יִפְגְּעוּ נָא בַּיי צְבָאוֹת
לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית יי".

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ישעיה מא יד) "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל".

מַה תּוֹלַעַת זוֹ, אֵינָהּ מַכָּה אֶת הָאֶרֶז אֶלָּא בַּפֶּה,

הטענה 'אין להם לישראל אלא תפילה' מתנגדת לנסיונות להפעיל כח צבאי במרידות נגד הרומאים.
הדרשה השניה על יעקב דורשת 'בקשתי' – בבקשתי.
גם הברכה ליהודה משתנה מתיאורו כאריה גיבור לקבלת תפילתו (קולו).
הדרשות מירמיה מבוססות על זיהוי של התפילה כבטחון בה'.
דוד התפלל, לפי הדרשה, וקרא בשם ה'.
הדרשה מתהלים כ עוסקת בסיטואציה דומה לזו שבה היו ישראל, ובתפילה מול רכב וסוסים.
תפילת אסא כללה לפי הדרשה את איזכור שם ה' כחלק מהתפילה.

כָּךְ אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא תְּפִלָּה.
וְאוֹמֵר: (בראשית מח כב) "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ,
אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי."
וְכִי בְּחַרְבּוֹ וּבְקַשְׁתּוֹ לְקָחָהּ?
אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: "בְּחַרְבִּי", זוֹ תְּפִלָּה, "וּבְקַשְׁתִּי", זוֹ בַּקָּשָׁה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (בראשית מט ט) "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ,
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ?"
(דברים לג ז) "וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר: שְׁמַע יי קוֹל יְהוּדָה!"
וְכֵן יִרְמְיָה אָמַר: (ירמיה יז ה) "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם".
וּבַתְּפִלָּה מַהוּ אוֹמֵר? (ירמיה יז ז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי,
וְהָיָה יי מִבְטַחוֹ."
וְכֵן אָמַר דָּוִד לְגָלְיָת: (שמואל א יז מה) "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן,
וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל".
וּכְתִיב: (תהלים כ ח-י) "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים,
וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יי אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.
יי הוֹשִׁיעָה! הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ."
וְכֵן בְּאָסָא הוּא אוֹמֵר: (דברי הימים ב יד יד) "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יי אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר:
יי! אֵין עִמְּךָ לַעְזֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ, עָזְרֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ! כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ,
וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה, יי אֱלֹהֵינוּ, אַתָּה, אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ!"

בְּמֹשֶׁה מַהוּ אוֹמֵר? (במדבר כ יד-טז) "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם:

כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ.

בדברי משה לאדום וכן במקרא ביכורים מופיע קולם (תפילתם) של ישראל והוא מוצג מול הפסוק 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': ליעקב אין חרב אלא רק קול, במיוחד מול עשו הוא רומי.
בסיום הדרשה חוזרים ללשון המקורית שלה, העוסקת דווקא בתפילות האבות.

וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים, וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ.
וַנִּצְעַק אֶל יי וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ" אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם מִתְגָּאִים עַל מַה שֶּׁהוֹרִישׁ לָכֶם אֲבִיכֶם יִצְחָק,
דִכְתִיב: (בראשית כז כב) "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", (דברים כו ז) "וַיִּשְׁמַע יי אֶת קֹלֵנוּ".
וַאֲנוּ מִתְגָּאִים עַל מַה שֶּׁהוֹרִישׁ לָנוּ אָבִינוּ יִצְחָק,
דִכְתִיב: (בראשית כז כב) "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו." (בראשית כז מ) "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה"
הָדָא הִיא דִכְתִיב: (במדבר כ יח) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם:
לֹא תַעֲבֹר בִּי! פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ."
שֶׁאֵינָן בְּטוּחִים אֶלָּא בַחֶרֶב.
וְאַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יי."
תָּפְשׂוּ לָהֶם אֻמָּנוּת אֲבוֹתֵיהֶם, אֻמָּנוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

(שמות יד יא) "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה:

שתי תגובות של ישראל למצוקה: אחת חיובית בעיני המדרש, והיא הצעקה לה', והשניה שלילית – התלונה למשה. וראו בהמשך, ארבע כתות וכו' – שכנראה לא היו אלו בני אותה הכת.
תוכן התלונה מועצם בדרשה, כי כאן מוסיפים את מיתת אחינו באפילה, שאינה בפשט, וראו לעיל פסחא יב וכן בפתיחתא דויהי. הדרשה על מותם של רוב ישראל במצרים עשויה להיתמך בלשון הפסוק 'המבלי אין קברים במצרים'.

הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?"
מֵאַחַר שֶׁנָּתְנוּ שְׂאוֹר בָּעִסָּה, שנכנס בהם יצר הרע בָּאוּ לָהֶן אֶל מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ:
(שמות יד יב) "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם?"
וְכִי מָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם?
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות ה כ-כא) "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם,
בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא יי עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט!"
הָיִינוּ מִצְטַעֲרִים עַל שִׁעְבּוּד מִצְרָיִם,
מִיתַת אַחֵינוּ בָּאֲפֵלָה קָשָׁה לָנוּ מִשִּׁעְבּוּדֵנוּ בְּמִצְרַיִם.
הָיִינוּ מִצְטַעֲרִים עַל מִיתַת אַחֵינוּ בָּאֲפֵלָה,
מִיתָתֵנוּ בַּמִּדְבָּר קָשָׁה לָנוּ מִמִּיתַת אַחֵינוּ בָּאֲפֵלָה,
שֶׁאַחֵינוּ נִסְפְּדוּ וְנִקְבְּרוּ, וַאֲנַחְנוּ, תִּהְיֶה נִבְלָתֵנוּ מֻשְׁלֶכֶת לְחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלַּיְלָה!

(שמות יד יג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ! הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי!"

הֲרֵי מֹשֶׁה מְזָרְזָן, לְהוֹדִיעַ חָכְמָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, הֵיאָךְ הָיָה עוֹמֵד וּמְפַיֵּס

חכמת משה היא ביכולת ההנהגה שלו, שהצליח לפייס ולשכנע את הציבור.

לְכָל אוֹתָם הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת עָלָיו.
מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (קהלת ז יט) "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם
מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר."

"הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי!"

'התיצבו' נדרשת כביטוי להשראת שכינה, המבטיחה את הצלת הציבור מהמצרים.

אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל: "אֵימָתַי?" אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: "הַיּוֹם שָׁרָת עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ."
שֶׁאֵין יְצִיבָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ט א) "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר:
הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג"
וְאוֹמֵר: (שמואל א ג י) "וַיָּבֹא יי וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם: שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל!"
וְאוֹמֵר: (דברים לא יד) "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ".
וְאוֹמֵר: (שמות ב ד) "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק", שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הָנֵץ,

וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע, וְהָיָה נָחָשׁ נוֹשֵׁף בָּהּ.

משל נאה המחזיר לתפילה של ישראל לה'. לפי המשל המצוקה שבפניה עמדו ישראל כוונה כדי לגרום להם להתפלל ולהשמיע את קולם.

אִם תִּכָּנֵס לִפְנִים, הֲרֵי הַנָּחָשׁ, וְאִם תֵּצֵא לַחוּץ, הֲרֵי הָנֵץ!
כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: הַיָּם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף.
מִיָּד נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּתְפִלָּה.
עֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים ב יד) "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,
הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה."
"כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב", בַּתְּפִלָּה, "וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.

דָּבָר אַחֵר: (שיר השירים ב יד) "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב", בַּתְּפִלָּה,

הדרשה הקודמת הציגה את הערכים של תפילה (עבודה) ולימוד תורה. כאן מציגים את הערכים של תפילה ומעשים טובים; והשוו אבות א, ב.

"וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב.

דָּבָר אַחֵר: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי!"

דורש 'וראו', שראו ישראל את המלאכים המגינים עליהם, כגיחזי בשעתו.

אָמְרוּ לוֹ: "אֵימָתַי?" אָמַר לָהֶם: "לְמָחָר!"
אָמְרוּ לוֹ: "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִסְבֹּל!"
הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהֶרְאָה לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא
טוּרְמָיוֹת טוּרְמָיוֹת turma: יחידה צבאית רומית של 30 פרשים שֶׁלְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב ו טו-יז) "וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא
וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב, וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו:
אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה? וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא!
כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: יי! פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו, וְיִרְאֶה!
וַיִּפְקַח יי אֶת עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא, וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע."
כָּךְ הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהֶרְאָה לָהֶם הַמָּקוֹם טוּרְמָיוֹת טוּרְמָיוֹת
שֶׁלְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים יח יג) "מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ."

דרשה המעמידה את תהלים יח מול אמצעי הלחימה המוכרים בעולם העתיק. בהמשך הפרק שם יש רמז לקריעת ים סוף: 'ויראו אפיקי מים'.

"עָבָיו", כְּנֶגֶד טוּרְמָיוֹת שֶׁלָּהֵם, "בָּרָד", כְּנֶגֶד בַּלִּסְטְרָאוֹת ballístra: מכונה בצורת קשת לזריקת אבנים או חִצִּים כבדים שֶׁלָּהֵם,
"גַחֲלֵי", כְּנֶגֶד טוֹרְמֶנְטָה tormentum: מכונה לזריקת חיצים. tormenta: החיצים שֶׁלָּהֵם, "אֵשׁ", כְּנֶגֶד הַנֵּפְט naphta: חומר דלק שהיו טובלים בו חיצים בוערים שֶׁלָּהֵם,
(תהלים יח יד) "וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יי", כְּנֶגֶד אַגָּפַת תְּרִיסִין וְשִיפַת קָלֵגָסִין חיכוך נעלי החיילים, caliga שֶׁלָּהֵם.
"וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ", כְּנֶגֶד צִחְצוּחַ חֲרָבוֹת שֶׁלָּהֵם,
(תהלים יח טו) "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם", כְּנֶגֶד חִצִּים שֶׁלָּהֵם,
"וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם", כְּנֶגֶד צְוָחָה שֶׁלָּהֵם.

דָּבָר אַחֵר: (תהלים יח טו) "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם",

החיצים מפזרים את צבאות האויב, בניגוד לדרשה הקודמת, בה הם מתפזרים בעצמם. כאן המלחמה פוגעת בשליטה של האויב על צבאותיו.

שֶׁהָיוּ חִצִּים מְפַזְּרִים אוֹתָם, וּבְרָקִים מְכַנְּסִין אוֹתָן.
"וַיְהֻמֵּם", הֲמָמָם וְעִרְבְּבָם. נָטַל סִגְנָיוֹת signa: דגלים להעברת פקודות בקרב שֶׁלָּהֵם, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה הָיוּ עוֹשִׂים.

דָּבָר אַחֵר: (תהלים יח טו) "וַיְהֻמֵּם". אֵין הֲמָמָה אֶלָּא מַגֵּפָה,

דרשה שלישית על תהלים יח טו: הקב"ה מכה את האויב במגפה.

כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ז כג) "וּנְתָנָם יי אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם."

"כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם".

דברי משה מתפרשים כהוראה הלכתית ולא כהבטחה לישועה מהמצרים. החזרה למצרים היא עבירה.
בהמשך מוזכרות שלוש פעמים שבהן ירדו יהודים למצרים וניסו להיעזר בה - והתאכזבו: שתים בימי בית ראשון (סנחריב ויוחנן בן קרח) ואחת בימי קהילת אלכסנדריה בסוף ימי בית שני, שחרבה במרד התפוצות – הוא מרד טריאנוס.
הקשר של שלמה המלך עם מצרים אינו מופיע כי הוא לא נענש עליו בימיו.

בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִיר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לַחְזֹר לְמִצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם."
וְאוֹמֵר: (דברים יז טז) "וַיי אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד."
וְאוֹמֵר: (דברים כח סח) "וֶהֱשִׁיבְךָ יי מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת,
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ: לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ".
בִּשְׁלָשְׁתָּם חָזְרוּ שָׁם, וּבִשְׁלָשְׁתָּם נָפְלוּ.
הָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לא א) "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה!"
הַשֵּׁנִית בִּימֵי יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה מב טז) "וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה,
שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,
וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ, שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם, וְשָׁם תָּמֻתוּ."
וְהַשְּׁלִישִׁית בִּימֵי טְרָיָאנוּס Traianus בימי מרד התפוצות, 115 לסה"נ. בִּשְׁלָשְׁתָּן חָזְרוּ וּבִשְׁלָשְׁתָּן נָפָלוּ.
הָדָא הִיא דִכְתִיב: (הושע ז יא) "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה, אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ."

אַרְבַּע כִּתּוֹת נֶעֱשׂוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם: אַחַת אוֹמֶרֶת לִפֹּל אֶל הַיָּם, נתאבד

הפיצול בשעת הצרה הוא טבעי אבל מסוכן. ארבע הכתות וטענותיהן נלמדות מתשובת משה, שהדרשה מחלקת לארבעה חלקים המותאמים לארבעתן. משה פוסל את כל ארבע התגובות המוצעות לו.

וְאַחַת אוֹמֶרֶת לָשׁוּב לְמִצְרַיִם, נכנע למצרים וְאַחַת אוֹמֶרֶת לַעֲשׁוֹת מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן, נלחם בהם
וְאַחַת אוֹמֶרֶת "נִצְוַח כְּנֶגְדָּן". תגובה היסטרית
זֹאת שֶׁאָמְרָה לִפֹּל אֶל הַיָּם, נֶאֱמַר לָהֶם "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי";
זוֹ שֶׁאָמְרָה "נָשׁוּב לְמִצְרַיִם", נֶאֱמַר לָהֶם "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם";
זוֹ שֶׁאָמְרָה "נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן", נֶאֱמַר לָהֶם "יי יִלָּחֵם לָכֶם";
זוֹ שֶׁאָמְרָה "נִצְוַח כְּנֶגְדָּן", נֶאֱמַר לָהֶם "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן."

(שמות יד יד) "יי יִלָּחֵם לָכֶם". לֹא לְשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד יִלָּחֵם לָכֶם,

דורש את לשון העתיד, כהבטחה נצחית.

אֶלָּא לְעוֹלָם יִלָּחֵם כְּנֶגְדָּן שֶׁלְּאוֹיְבֵיכֶם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "יי יִלָּחֵם לָכֶם", אִם כְּשֶׁתִּהְיוּ עוֹמְדִים וְשׁוֹתְקִין, "יי יִלָּחֵם לָכֶם",

ר' מאיר דורש 'ואתם תחרישון' – אפילו אם תחרישו. רבי טוען שעל ישראל להחריש ולא לומר דבר.

קַל וָחֹמֶר כְּשֶׁתִּהְיוּ נוֹתְנִין לוֹ שֶׁבַח!
רַבִּי אוֹמֵר: "יי יִלָּחֵם לָכֶם", הַמָּקוֹם יַעֲשֶׂה לָכֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת,
וְאַתֶּם תִּהְיוּ עוֹמְדִין וְשׁוֹתְקִין.
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה: "רַבֵּנוּ מֹשֶׁה! מָה עָלֵינוּ לַעֲשׁוֹת?"
אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם תִּהְיוּ מְפָאֲרִים וּמְרוֹמְמִים
וְנוֹתְנִין שִׁיר וָשֶׁבַח וּגְדֻלָּה וְתִפְאֶרֶת לְמִי שֶׁהַמִּלְחָמוֹת שֶׁלּוֹ!"
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קמט ו) "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם"
וְאוֹמֵר: (תהלים נז ו) "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים! עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ."
וְאוֹמֵר: (ישעיה כה א) "יי אֱלֹהַי אַתָּה! אֲרוֹמִמְךָ, אוֹדֶה שִׁמְךָ,
כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא, עֵצוֹת מֵרָחֹק, אֱמוּנָה אֹמֶן."
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, פָּתְחוּ יִשְׂרָאֵל פִּיהֶם, וְאָמְרוּ שִׁירָה:
(שמות טו א) "אָשִׁירָה לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה!"

פרשה ג

על שמות יד, טו-טז

(שמות יד טו) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי?"

הביטוי 'מה תצעק אלי' מתפרש כתוכחה למשה, על שהתפלל. לפי ר' יהושע התפילה של משה היתה מיותרת, והים נקרע מעצמו כשנכנסו ישראל לתוכו. הוא דורש העזה אנושית ואמונה, שבכוחה לקרוע את הים. לפי ר' אליעזר התפילה נחוצה, אבל על משה לקצר אותה בדומה למה שעשה כשהתפלל על רפואת מרים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
"מֹשֶׁה! אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לִסַּע בִּלְבַד."
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
"מֹשֶׁה! בָּנַי נְתוּנִים בַּצָּרָה! הַיָּם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף,
וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה! מַה תִּצְעַק אֵלָי?"
שֶׁהָיָה אוֹמֵר: יֵשׁ שָׁעָה לְקַצֵּר, וְיֵשׁ שָׁעָה לְהַאֲרִיךְ.
(במדבר יב יג) "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ", הֲרֵי זֶה לְקַצֵּר.
(דברים ט יח) "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם", הֲרֵי זֶה לְהַאֲרִיךְ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "אִם לְאָדָם יְחִידִי עָשִׂיתִי לוֹ יָם יַבָּשָׁה,

מכאן מתחילים הדורשים לחפש בזכות מי ומה נקרע הים, בהנחה שהוא לא נקרע בזכות תפילתו של משה, ולכן היא מיותרת, כדעת ר' יהושע. קבוצת חכמים מחפשת זכויות של אנשים שונים, כגון האבות; וכנגדם יש שטוענים שישראל היו ראויים לבקיעת הים.
ר' מאיר קובע שהים נקרע בזכות ישראל, קל וחומר מבריאת העולם שנעשתה עבור אדם הראשון לבדו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א ט) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם!"
לַעֲדַת קְדוֹשִׁים אֵלּוּ, אֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה?"

"מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!"

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי",

ר' ישמעאל מציג הקבלה בין ציון לזרוע ה' המחרבת (מייבשת) ים, ומסיק שירושלים היא הסיבה לקריעת הים.

בִּזְכוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נב א) "עוּרִי, עוּרִי! לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן!
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ!
כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא."
וְאוֹמֵר: (ישעיה נא ט-י) "עוּרִי, עוּרִי! לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יי!
עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים!
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין?
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה,
הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים?"

דָּבָר אַחֵר: [עושה אני הבטחה שהבטחתי את אבותיהן, שנאמר (בראשית מח כא) "והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם"
ר' עקיבא אומר:] בִּשְׁבִיל הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתִּי אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כח יד) "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה".

הוספתי את המוסגר לפי קטע גניזה.
הים נקרע בזכות האבות; כלשון הברכה 'ופרצת ימה'.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא:
כְּבַר עָשִׂיתִי הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתִּי אַבְרָהָם אֲבִיכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כא) "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה".

(שמות יד כב) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"

הים נקרע, לדעת רשב"י, מזמן בריאת העולם, השמש והירח.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: כְּבַר חַמָּה וּלְבָנָה מְעִידִין בָּהֶם
שֶׁקָּרַעְתִּי לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא לד) "כִּי כֹּה אָמַר יי,
נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה,
רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יי צְבָאוֹת שְׁמוֹ."

רַבִּי בַּנָּאָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם, אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ג) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה",

הים נקרע בזכות העקידה בימי אברהם אבינו, וראו גם לעיל בדברי ר' יהודה בן בתירא.

וּכְתִיב: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"

שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר: "בִּזְכוּת הַמִּילָה אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

הים נקרע בזכות ברית המילה שנשמרה ע"י יוצאי מצרים, וראו גם נדרים ג יא.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לג כה) "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי."
אָמַרְתָּ, צֵא וּרְאֵה: אֵי זוֹ הִיא בְּרִית שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה?
הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ מִילָה.

רַבִּי אַבְטוֹלָס הַזָּקֵן אוֹמֵר: מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

ר' אבטולס חוזר לדעה שהים נבקע בזכות ישראל, ראו דברי ר' מאיר לעיל.

לְאָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וּטְרָדוֹ מִבֵּיתוֹ. נִכְנַס אוֹהֲבוֹ לְבַקֵּשׁ הֵימֶנּוּ וּלְהַחְזִירוֹ לְבֵיתוֹ.
אָמַר לוֹ: "כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי אֶלָּא מִפְּנֵי בְּנִי? כְּבַר נִתְרַצֵּיתִי לִבְנִי!"
כָּךְ אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?" כְּבַר אֲנִי מְרֻצֶּה עֲלֵיהֶם."

דָּבָר אַחֵר: אֶמֶשׁ הָיִיתָ אוֹמֵר: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ,

התפילה של משה אינה ראויה כי הוא עצמו לא האמין בה!

הֵרַע לָעָם הַזֶּה" (שמות ה כג)
וְעַכְשָׁו אַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה! מַה תִּצְעַק אֵלָי?"

דָּבָר אַחֵר: רַבִּי אוֹמֵר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!"

יַסִּיעוּ דְבָרִים שֶׁהָיוּ דּוֹבְרִים מִלִּבָּן!

הקב"ה דורש מישראל לחזור בהם מהטענה 'המבלי אין קברים במצרים.

אֶמֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", וְעַכְשָׁו אַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה!
"מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!"
יַסִּיעוּ דְּבָרִים מִלִּבָּן!

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְמַעַן שְׁמוֹ עָשָׂה עִמָּהֶם,

קריעת הים היא למען שם ה'.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מח יא) "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה, כִּי אֵיךְ יֵחָל?
וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן."
וּכְתִיב: (ישעיה סג יב) "בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם", מִפְּנֵי מָה?
"לַעֲשׁוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם".

רַבִּי אוֹמֵר: כְּדַי הִיא הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִּי, שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

רבי משבח את ישראל על שחזרו לפי החירות ולא סירבו לכך, והשוו לדבריו לעיל וראו גם לעיל פרשה א, על 'ויעשו כן'.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ב) "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת".

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם,

ראו לעיל דברי ר' יהודה בן בתירא ודברי ר' בנאה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קה מב) "כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ".
וּכְתִיב: (תהלים קה מג) "וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו."

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר: בִּזְכוּת הַשְּׁבָטִים, אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג יד-טו) "נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו, יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי...

המטות הם השבטים ובזכותם דרך הקב"ה את סוסי פרעה.

דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ",

מַהוּ אוֹמֵר? (תהלים קלו יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים".

יתכן שכאן חוזרים לטענה שהים נבקע בזכות המילה, ראו לעיל בדברי שמעון התימני, ודורש 'לגזרים' – לגוזרים.

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: כְּדַי הִיא הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בִּי אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

שמעיה הוא הקדום בין המייחסים את קריעת הים לזכותו של אברהם אבינו, ראו לעיל בדברי ר' אלעזר בן עזריה ושם הפניות נוספות.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו ו) "וְהֶאֱמִן בַּיי, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: כְּדַי הִיא הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִי, שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד לא) "וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

אבטליון חולק על שמעיה וטוען שישראל היו ראויים לקריעת הים.

וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ."

שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף, אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם,

שמעון גוזר גזירה שווה וינס-וינס, ומסביר גם את ההקשר של איזכור עצמות יוסף לעיל שמות יג יט.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לט יב) "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה."
וּכְתִיב: (תהלים קיד ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵה הַמָּחוֹזִי: וַהֲלֹא כְבָר הִכְתַּבְתִּי בְּתוֹרָתִי:

הקב"ה כבר מינה את משה לאחראי על הים, ומשה אינו צריך לבקש זאת ממנו.

(במדבר יב ז) "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא"!
אַתָּה בִּרְשׁוּתִי, וְהַיָּם בִּרְשׁוּתִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִיךְ עָלָיו גִּזְבָּר. ממונה

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חַלְכִּיסִי במכילתא דרשב"י: בֶּן נָכוֹסָא אוֹמֵר:

חזר לטענה שהים נבקע עבור ישראל.

וַהֲלֹא כְבָר הִכְתַּבְתִּי: (משלי יז יז) "אָח לְצָרָה יִוָּלֵד"!
אָח אֲנִי לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעַת צָרָתָן.
אַחִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכב ח) "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ."

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?"

ר' שמעון טוען שהתפילה של משה היא במקומה, אבל קדמה לה תפילת ישראל.

כְּבַר צַעֲקָתָם קָדְמָה לְצַעֲקָתָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד י) "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יי."

רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי!" בִּשְׁבִילָךְ אֲנִי עוֹשֶׂה!

בניגוד לכל שאר הדרשות, כאן דורש ר' אחא שהתפילה של משה היא שבקעה את הים. המילים 'מה תצעק אלי' אינן תוכחה למשה אלא אישור לתפילתו. ישראל היו חוטאים ועובדי ע"ז, ורק בזכות תפילת משה הם שרדו. וראו גם דברי ר' אליעזר לעיל פסחא יד.

אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלּוּלֵי צַעֲקָתָךְ, כְּבַר אִבַּדְתִּי אוֹתָם מִן הָעוֹלָם,
עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה י יא) "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה",
וְאֵין צָרָה אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כח כ) "וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס."
וְאוֹמֵר: (ויקרא יח יח) "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר".
וְעַל צַעֲקָתָךְ אֲנִי מֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קו כג) "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם,
לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית."
לְכָךְ נֶאֱמַר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!"
מִפְּנֵי צַעֲקָתָךְ נוֹסְעִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?" עַל בָּנַי אֲנִי צָרִיךְ צִוּוּי?

ר' אלעזר חוזר לטענה שישראל היו ראויים לקריעת ים סוף, שהרי הם בניו של הקב"ה.

(ישעיה מה יא) "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי."
וַהֲלֹא כְבָר מוּכָנִים הֵם לְפָנַי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא לה) "אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יי,
גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים."

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: דָּבָר גָּדוֹל עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל כְּדַי הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִּי,
שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם,
שֶׁלֹּא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה: "הֵיאָךְ אָנוּ יוֹצְאִים לַמִּדְבָּר וְאֵין בְּיָדֵינוּ מִחְיָה לַדֶּרֶךְ?"

אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה.

מפליגים בזכותם של ישראל, וראו גם לעיל פסחא יד: 'להודיע שבחן של ישראל' וכו'. הפסוק מירמיה עוסק ב'ארץ לא זרועה', וכך רומז לעניין היציאה בלי לדאוג לבעיות פרנסה.

עֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (ירמיה ב ב) "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר:
כֹּה אָמַר יי: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ,
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
מַה שָּׁכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ ? (ירמיה ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיי, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה,
כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם יי."

רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם,

ר' יוסי מוצא הקבלה בין נסיון העקידה לבין כניסת ישראל לים סוף, טוען שבזכות ההסכמה של ישראל להכנס לים הוא נבקע, בדומה לדברי ר' יהושע בתחילת הפרשה.
תפקידו של משה אינו להתפלל אלא לבקוע את הים, ולאחר ההצלה לשיר את שירת הים. והשוו לעיל סוף פרשה ב.

כְּבַר הַר הַמּוֹרִיָּה נֶעְקַר מִמְּקוֹמוֹ, וּמִזְבְּחוֹ שֶׁלְּיִצְחָק הַבָּנוּי עָלָיו,
וּמַעֲרַכְתּוֹ הָעֲרוּכָה עָלָיו, וְיִצְחָק כְּאִלּוּ עָקוּד וְנָתוּן עַל הַמִּזְבֵּחַ,
וְאַבְרָהָם כְּאִלּוּ פָשַׁט יָדוֹ, וְלָקַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב י) "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ,
וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ."
אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: "מֹשֶׁה! בָּנַי נְתוּנִים בַּצָּרָה, וְהַיָּם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף,
וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה!"
אָמַר לְפָנָיו: "וּמַה בְּיָדִי לַעֲשׁוֹת?"
אָמַר לוֹ: (שמות יד טז) "וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ,
וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם, וּבְקָעֵהוּ!
וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה."
וְאַתָּה תְּהֵא מְרוֹמֵם וּמְשַׁבֵּחַ, וְנוֹתֵן שִׁיר וְשֶׁבַח וְהוֹדָאָה,
וּגְדֻלָּה וְתִפְאֶרֶת וְהוֹד וְהַלֵּל, לְמִי שֶׁהַמִּלְחָמוֹת שֶׁלּוֹ.

פרשה ד

על שמות יד, טז-כא
(שמות יד טז) "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ".

עֲשָׂרָה נִסִּים נֶעֱשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם:

ראו אבות ה, ד. כאן מופיעים שנים עשר ניסים, ונראה שהמסורת על עשרה ניסים שימשה כמניע להרבות בניסים ככל האפשר, ואינה דווקא: 'נבקע הים' קשור לפסוק הפותח, 'נעשה כמין כפה' (נקב מפולש) וכן 'נחלק לשנים עשר גזרים' (לשנים עשר שבטים) קשורים לפסוק מחבקוק; אחד מ'נקבת' ואחד מ'במטיו'; שאר הניסים, מ'נעשה יבשה' ואילך, נובעים מהפסוקים המוצמדים אליהם. אחדים מהניסים סותרים זה את זה, ואם תרצו אפשר לראות בכך נס נוסף. לגבי הנס האחרון – השליש העליון של המים התקשה כזכוכית, והמים לא נשפכו על ישראל, בדומה לדרשה על 'נקבת'; וראו לקמן השירה ו.

נִבְקַע הַיָּם, וְנֶעֱשָׂה כְמִין כִּפָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג יד) "נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי".
נֶחְלַק לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד טז) "וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ".
נֶעֱשָׂה הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כט) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה".
נֶעֱשָׂה כְמִין טִיט, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג טו) "דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים."
נֶעֱשָׂה פֵּרוּרִין פֵּרוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עד יג) "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם".
נֶעֱשָׂה סְלָעִים סְלָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עד יג) "שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם."
נֶעֱשָׂה גְּזָרִים גְּזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלו יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים".
נֶעֱשָׂה עֲרֵמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ח) "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם".
נֶעֱשׂוּ כְמוֹ נֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ח) "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים".
הוֹצִיא לָהֶם זִכְרֵי מַיִם מְתוּקִים ראויים לשתיה מִתּוֹךְ מְלוּחִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח טז) "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע, וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם."
הִקְפִּיא לָהֶם אֶת הַיָּם מִשְּׁנֵי חֲלָקִים, מ2/3 גבהו ולמעלה וְנֶעֱשָׂה כְּמִין בּוֹלוֹס bôlos: כדור שֶׁלַּזְּכוּכִית,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ח) "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם."

(שמות יד יט) "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל,
וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמר: הֲרֵי זֶה מִקְרָא עָשִׁיר בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה. ביאור הפסוק מבוסס על עיון בפסוקים נוספים.

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

הדרשות על בנו מלפניו או מאחוריו קשורות לפסוק הנדרש; הדרשות על פרישת הבגד, הלחם והמים קשורות להמשך הקורות את ישראל במדבר. השורות המוסגרות מיותרות. כאן מתפרש הפסוק 'ויוצא נוזלים מסלע' לא כבדרשה הקודמת, על המעבר בים סוף - אלא על המים מהסלע ברפידים.
הדרשן היה יכול להסתפק בציטוט מתהלים קה לט-מא, שבו מופיעים גם הלחם והמים, אבל העדיף להביא פסוקים רבים ככל האפשר.

לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה מַנְהִיג אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו.
בָּאוּ לֶסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו, נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לְאַחֲרָיו.
בָּא הַזְּאֵב לִטְּלוֹ מֵאַחֲרָיו, נְטָלוֹ מֵאַחֲרָיו וּנְתָנוֹ מִלְּפָנָיו.
בָּאוּ לֶסְטִים מִלְּפָנָיו וּזְאֵבִים מֵאַחֲרָיו, נְטָלוֹ וּנְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו.
(הִתְחִיל הַבֵּן מִצְטָעֵר מִפְּנֵי הַחַמָּה, פָּרַשׂ עָלָיו אָבִיו בִּגְדּוֹ.
רָעַב, הֶאֱכִילוֹ. צָמֵא, הִשְׁקָהוּ.)
כָּךְ עָשָׂה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יא ג) "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם,
קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו, וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים".
הִתְחִיל הַבֵּן מִצְטָעֵר מִפְּנֵי הַחַמָּה, פָּרַשׂ עָלָיו בִּגְדּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קה לט) "פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה."
הִרְעִיב, הֶאֱכִילוֹ לֶחֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".
צָמֵא, הִשְׁקָהוּ מַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח טז) "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע"
וְאֵין נוֹזְלִים אֶלָּא מַיִם חַיִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ד טו) "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן."
וְאוֹמֵר: (משלי ה טו) "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ, וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ."

שָׁאַל רַבִּי נָתָן אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:

ההבחנה בין מלאך ה' למלאך האלוהים מציגה את תנועות הענן כמכוונות לא רק להגן על ישראל אלא גם להעמיד אותם בדין, שהרי אין הם צדיקים כראוי; והשוו לדברי ר' אחא בסוף פרשה ג לעיל.

(בראשית טז ז) "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יי". אַתָּה מוֹצֵא "מַלְאַךְ יי" בְּכָל מָקוֹם:
(בראשית טז ט) "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יי", (שמות ג ב) "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יי",
וְכָאן הוּא אוֹמֵר: (שמות יד יט) "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים"!
אָמַר לוֹ: אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן.
מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִים בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,
אִם לְהִנָּצֵל, אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרָיִם.

(שמות יד כ) "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל,

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ",

הענן האיר לישראל. המצרים חוו שוב חשיכה דומה למכת החושך. כך יחזור ויהיה, לפי הפסוקים מישעיה, גם בעתיד.

"הֶעָנָן", אֶל יִשְׂרָאֵל, "וְהַחֹשֶׁךְ" אֶל מִצְרָיִם.
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בָּאוֹרָה, וּמִצְרָיִם בָּאֲפֵלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י כג) "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו,
וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לֶעָתִיד לָבֹא:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (ישעיה ס א) "קוּמִי אוֹרִי! כִּי בָא אוֹרֵךְ,
וּכְבוֹד יי עָלַיִךְ זָרָח."
מִפְּנֵי מָה? "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים,
וְעָלַיִךְ יִזְרַח יי, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה."

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בָּאֲפֵלָה רוֹאֶה כָּל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בָּאוֹרָה,

המצרים ראו את ישראל אוכלים ושותים, וישראל לא ראו את המצרים ולכן לא פחדו מהם. המילה 'מגן' מתפרשת כפשוטה – מגן של לוחם, הסופג את הבליסטראות והחיצים.

שֶׁהָיוּ מִצְרָיִם שְׁרוּיִים בָּאֲפֵלָה רוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נְתוּנִין בָּאוֹרָה
אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים.
וְהָיוּ מְזָרְקִים בָּהֶם בְּחִצִּים וּבְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָא וְהָיָה הַמַּלְאָךְ וְהֶעָנָן מְקַבְּלָן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו א) "אַל תִּירָא אַבְרָם!
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד!"
וְאוֹמֵר: (שמואל ב כב ג) "מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי,
מֹשִׁעִי! מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי."
וְאוֹמֵר: (שמואל ב כב לא) "מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ."

"וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה."

החושך, במצרים וגם כאן, גרם גם שיתוק של היחסים הבינ-אישיים של המצרים. מפרש 'זה אל זה' – מצרי לחברו, כמו בשמות י כג.

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה הַמִּצְרִי עוֹמֵד, וְלֹא הָיָה יָכֹל לֵישֵׁב,
יוֹשֵׁב, וְלֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד, פּוֹרֵק, וְאֵינוֹ יָכֹל לִטְעוֹן, טוֹעֵן, וְאֵינוֹ יָכֹל לְפְרֹק,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָשׁ ממשש בָּאֲפֵלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י כא) "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ."

דָּבָר אַחֵר: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה."

מפרש 'זה אל זה' – מחנה למחנה. החשיכה בלמה את ההתקדמות של המצרים.

לֹא קָרֵב מַחֲנֵה מִצְרָיִם לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְמַחֲנֵה מִצְרָיִם.

(שמות יד כא) "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם". הִתְחִיל הַיָּם עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ,
אָמַר לוֹ מֹשֶׁה בְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבָּקַע, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו.
הַרְאֵהוּ אֶת הַמַּטֶּה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו.

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

המשל מוזר, כי במקרה של ים סוף לא ברור מה נמשל לגינה החיצונית. יתכן שהוא מנסה להעניק לגיטימציה לשומר, הסובר כר' עקיבא בבבא בתרא ד, ח, שהלוקח צריך לקנות גם דרך לגינה שלו. הקב"ה, מוכר הגינה, יצר בעיה בכך שמכר גינה פנימית בלי לתת ללוקח דרך אליה, כלומר בכך שמחד ברא את הים ומאידך מינה את משה לבקוע אותו. לכן רק לאחר שהתגלה על הים נס זה מפניו.
במשל הלוקח הוא שמנהג את המלך למקום ואילו הנמשל אינו מרחיק לכת עד כדי כך ומייחס את התגלות ה' לים ליוזמת הקב"ה עצמו.
והשוו לדברי ר' נתן לעיל בפרשה ג, שהקב"ה מינה את משה לנציגו מול הים. לפי המשל שלפנינו המינוי לא הועיל, והים נבקע רק כשהתגלה עליו הקב"ה בעצמו.
השאלה 'מפני מה אתה בורח' היא השאלה בתהלים 'מה לך הים כי תנוס'.

לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי גַנּוֹת, זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ. מָכַר אֶת הַפְּנִימִית,
וּבָא הַלּוֹקֵחַ לִכָּנֵס, וְלֹא הִנִּיחוֹ הַשּׁוֹמֵר.
אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ לַשּׁוֹמֵר בְשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו.
הַרְאֵהוּ אֶת הַטַּבַּעַת, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. עַד שֶׁנִּהֵג הַלּוֹקֵחַ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ וּבָא.
כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ, הִתְחִיל הַשּׁוֹמֵר בּוֹרֵחַ.
אָמַר לוֹ: "כָּל הַיּוֹם הָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ בְשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא קִבַּלְתָּ עָלֶיךָ,
וְעַכְשָׁו, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹרֵחַ?"
אָמַר לוֹ: "לֹא מִפָּנֶיךָ אֲנִי בּוֹרֵחַ, אֶלָּא מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ!"
כָּךְ עָמַד מֹשֶׁה עַל הַיָּם.
אָמַר לוֹ מֹשֶׁה בְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבָּקַע, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו,
הֶרְאָהוּ הַמַּטֶּה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו.
עַד שֶׁנִּגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו בִּכְבוֹדוֹ.
וְכֵיוָן שֶׁנִּגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ,
הִתְחִיל הַיָּם בּוֹרֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיד ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס".
אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: "כָּל הַיּוֹם הָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ בְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְלֹא קִבַּלְתָּ עָלֶיךָ, עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹרֵחַ?"
(תהלים קיד ה) "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס?"
אָמַר לוֹ: "לֹא מִפָּנֶיךָ, בֶּן עַמְרָם, אֲנִי בּוֹרֵחַ,
אֶלָּא (תהלים קיד ז-ח) "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם."

"וַיּוֹלֶךְ יי אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה",

רוח קדים היא רוח מזרחית יבשה, שאינה נושאת ענני גשם, ולכן היא מתאימה לייצג פורענות. הפסוק מאיוב, העוסק בהשמדת הרשעים, מזכיר 'רוח אפו' והיא מתפרשת כרוח קדים. הפצת אנשי המגדל נקשרת גם היא לרוח קדים. הסרת מכת הארבה היתה ברוח קדים, והיא נקשרת גם לנבואות החורבן של עשרת השבטים של יהודה ובנימין, ושל צור, ובאופן כללי כקוד לפורענות.
קריעת ים סוף אינה סימן של ברכה למרות שהיא הצילה את ישראל, אלא בעיקר סימן של פורענות למצרים.

בָּעַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת. וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ רוּחַ קָדִים.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִפְרָע הַמָּקוֹם מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם,
אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים עַזָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ד ט) "מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ."
"מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ", זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל,
"וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ", אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁלֹּא נִפְרָע הַמָּקוֹם מֵהֶם אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יא ט) "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יי עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ."
וְאֵין הֲפָצָה אֶלָּא רוּחַ קָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה יח יז) "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא נִפְרָע מֵהֶם הַמָּקוֹם אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י יג) "וַיי נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִפְרָע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים,
אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יג טו) "כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא,
יָבוֹא קָדִים רוּחַ יי מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ,
הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, שֶׁלֹּא נִפְרָע הַמָּקוֹם מֵהֶם אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה יח יז) "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם".
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְצוֹר, שֶׁלֹּא נִפְרָע מֵהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא
אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כז כו) "רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים."
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמַּלְכוּת הָעַלִּיזָה,
אֶלָּא בְּרוּחַ קָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים מח י) "בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ."
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם,
אֶלָּא בְּרוּחַ קָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ל לג) "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב,
מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, נִשְׁמַת יי כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ."
וְאוֹמֵר: (ישעיה כז י) "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים."
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: (שמות יד כא) "וַיּוֹלֶךְ יי אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה",
בעזה שֶׁבָּרוּחוֹת, וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ רוּחַ קָדִים.

"וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה", עֲשָׂאוֹ כְּמִין חָרָבָה. יבש לגמרי

"וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם." כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם נִבְקָעוּ.

כל המים נבקעו ויבשו, גם המים שאינם בים סוף; דורש את ה' הידיעה וגזירה שווה 'המים' לבראשית א ב-ט. כך מעצבים חז"ל את קריעת הים כמאורע קוסמי, היאה לבורא העולם – ולא רק לגואל ישראל ממצרים.

וּמְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, אַף הַמַּיִם שֶׁבַּבּוֹרוֹת, וְשֶׁבַּשִּׁיחִין, וְשֶׁבַּמְּעָרוֹת,
וְשֶׁבַּכַּד, וְשֶׁבַּכּוֹס, וְשֶׁבַּצְּלוֹחִית, וְשֶׁבֶּחָבִית, נִבְקָעוּ?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כא) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם."
'וַיִּבָּקַע הַיָּם' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם",
מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם נִבְקָעוּ.
וּמְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, אַף הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְקָעוּ?
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עז יז) "רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים! רָאוּךָ מַּיִם, יָחִילוּ, אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת."
"רָאוּךָ מַּיִם", אֵלּוּ שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּחְרְבוּ בִּדְבַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיד ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס".
"רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ", אֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים; "אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת", אֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים עז יח) "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים", אֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים;
"אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ", אֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִים.

וּכְתִיב: (תהלים מב י) "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ",

הפסוקים מתהלים מב ומחבקוק מזכירים את קריאת התהומות זה לזה, ומתפרשים כבקיעת המים התחתונים.

וְאוֹמֵר: (חבקוק ג י) "רָאוּךָ, יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא."
וּכְשֶׁחָזְרוּ לִמְקוֹמָם, כָּל הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם חָזְרוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כח) "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם".
מְלַמֵּד שֶׁכָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם חָזְרוּ לָהֶם לִמְקוֹמָם.

פרשה ה

על שמות יד, כב-כה
(שמות יד כב) "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה."
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אֶחָד. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אַחֵר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אֶחָד,

ר' מאיר דורש בשבחן של השבטים, שכולם רצו לרדת לים ולא הססו. התחרות היא בעיקר בין בנימין ליהודה.

כְּשֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם,
זֶה אוֹמֵר "אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם", וְזֶה אוֹמֵר "אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם!"
מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצוֹהֲבִין, ומתווכחים קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁלְּבִנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח כח) "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם,
שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם, שָׂרֵי זְבֻלוּן, שָׂרֵי נַפְתָּלִי.
צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ, עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ."
אַל תִּקְרֵי "רֹדֵם" אֶלָּא 'רֵד יָם!'
הִתְחִילוּ שָׂרֵי יְהוּדָה מְרַגְּמִין אוֹתָם בַּאֲבָנִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח כח) "שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם".

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן.
נִכְנַס לְחַדְרוֹ בַּלַּיְלָה. אָמַר לַקָּטָן: "הַעֲמִידֵנִי עִם הָנֵץ הַחַמָּה!"

וְאָמַר לַגָּדוֹל: "הַעֲמִידֵנִי בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם!"

המשל אינו דומה לנמשל, כי לפי המשל טענו שרי יהודה שעדיין לא הגיע הזמן לרדת לים, ולא בקשו לרדת ראשונים. מכל מקום הסיטואציה היא שבנימין ירד לים ושרי יהודה ביקשו לעכב אותו.

בָּא קָטָן לְהַעֲמִידוֹ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וְלֹא הִנִּיחוּ גָּדוֹל. אָמַר לוֹ:
לֹא אָמַר לִי אֶלָּא בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם."
וְהַקָּטָן אוֹמֵר: "לֹא אָמַר לִי אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה."
מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצוֹהֲבִין, נִנְעַר אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם:
"בָּנַי! מִכָּל מָקוֹם, שְׁנֵיכֶם לֹא כִוַּנְתֶּם אֶלָּא לִכְבוֹדִי. אַף אֲנִי לֹא אֲקַפֵּחַ שְׂכַרְכֶם."
כָּךְ אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שָּׁכָר יִטְּלוּ בְנֵי בִנְיָמִן, שֶׁיָּרְדוּ לַיָּם תְּחִלָּה?
שָׁרָת שְׁכִינָה בְּחֶלְקו, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מט כו) "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף".
וְאוֹמֵר: (דברים לג יב) "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד יי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו,
חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן."

וּמַה שָּׁכָר נָטְלוּ שִׁבְטוֹ שֶׁלִּיהוּדָה, שֶׁהָיוּ רוֹגְמִין אוֹתָם?

דורש רגמה-ארגמן.
ר' מאיר דורש את תהלים סח על קריעת ים סוף, וקושר אליהם גם את מלחמת סיסרא.

יְהוּדָה זָכָה לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם", וְאֵין רְגָמָה אֶלָּא מַלְכוּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ה כט) "בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר, וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא,
וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ, וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי, דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא."
שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי בָּא וְלָמַד, שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁעָשָׂה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם,
עַל יְדֵי שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כָּךְ עָשָׂה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים עַל יְדֵי שָׂרֵי זְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי בִּימֵי דְּבוֹרָה וּבָרָק,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ד ו) "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי,
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלֹא צִוָּה יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר,
וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן."
וְאוֹמֵר: (שופטים ד ז) "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין".
וְאוֹמֵר: (שופטים ה יח) "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה."

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אַחֵר: "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם"
כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם זֶה אוֹמֵר "אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם", וְזֶה אוֹמֵר "אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם",

שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יב א) "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל".

ר' יהודה דורש את הויכוח בגנותם של ישראל, שחששו להכנס לים. אבל גם הוא מקדיש מקום חיובי לשבט יהודה, כשבט שסירב להשמע לשאר השבטים אלא ירד לים. לפי דרשתו ירד נחשון לים עוד לפני שנקרע, ובזכותו במידה רבה נקרע הים ('ידידי טובע בים'!)
וראו לעיל פרשה ב "אחת אומרת ניפול לים", אלא שאלו התכוונו להתאבד ואילו נחשון מתואר כאן כמי ששם אמונו בה' שיחולל לו נס.
לפי שני הדרשנים זכה יהודה למלכות בעקבות עמדת השבט בים סוף.

מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנָפַל לַיָּם
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (תהלים סט ב) "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ."
וְאוֹמֵר: (תהלים סט ג) "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד,
בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי."
וְאוֹמֵר: (תהלים סט טז) "אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה,
וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ."
מִיָּד אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: "יְדִידִי טוֹבֵעַ בַּיָּם, וְהַיָּם סוֹגֵר וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף,
וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה!"
אָמַר לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, וּמָה בִּידֵי לַעֲשׁוֹת?"
אָמַר לוֹ: (שמות יד טז) "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ!"
וּמָה אָמְרוּ מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם? (שמות טו יח) "יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!"
אָמַר הַמָּקוֹם: "מִי שֶׁהִמְלִיכָנִי תְּחִלָּה עַל הַיָּם, אֶעֱשֵׂהוּ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל."

כְּבַר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים יוֹשְׁבִין בְּצִלּוֹ שֶׁלַּשּׁוֹבָךְ שֶׁלְּיַבְנֶה,

ראו תוספתא ברכות ד טז-יח. שם ר' עקיבא טוען שיהודה זכה מפני שהודה בתמר, ואילו ר' טרפון סותר את דבריו וטוען שזכה כי קידש שם שמים בים.

וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: (בראשית לז כה) "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט",
לְהוֹדִיעַ זְכוּתָן שֶׁלַּצַּדִּיקִים כַּמָּה מְסַיְּעַתָּן.
שָׁאֲלוּ: יָרַד הַיָּדִיד הָאָהוּב הַזֶּה עִם הָעֲרָבִים,
לֹא הָיוּ מְמִיתִים אוֹתוֹ מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן?
אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂקִּים מְלֵאִים בַּשָּׁמַיִם וְכָל רֵיחָנִין טוֹבִים,
שֶׁלֹּא יָמוּת מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן.
אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ שֶׁעַל זְכוּת יוֹסֵף הָיָה.
אָמְרוּ לוֹ: לַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַשּׁוֹתֶה מַיִם לְצִמְאוֹ, כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ?
אָמַר לָהֶם: אוֹמֵר אֲנִי, "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מָה שֶׁבָּרָאתָ,
חַי הָעוֹלָמִים."

אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ, הַשּׁוֹתֶה מַיִם לְצִמְאוֹ כֵּיצַד מְבָרֵךְ.

הזקנים מציעים הצעות שונות המבוססות על הפשט מהן עולה דמותו של יהודה כמנהיג, אבל ר' טרפון טוען שלמרות שמדובר בגילויי מנהיגות אין במנהיגות של יהודה די כדי לזכות את בניו במלכות. ההצעה שלו מבוססת על המדרש לתהלים ולא על הפשט בתורה.

אָמְרוּ לוֹ: לַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, בְּאֵי זוֹ זְכוּת זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: אִמְרוּ אַתֶּם!
אָמְרוּ: בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בראשית לז כו) "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ", שֶׁהִצִּילוֹ מִמִּיתָה.
אָמַר לָהֶם: דַּיָּהּ לַהַצָּלָה שֶׁתַּעֲמֹד וּתְכַפֵּר עַל הַמְּכִירָה, שֶׁנָּתַן עֵצָה לְמָכְרוֹ, וְלֹא לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו!
אָמְרוּ: בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בראשית לח כו) "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי!
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ."
אָמַר לָהֶם: דַּיָּהּ לַהוֹדָאָה שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַבִּיאָה!
אָמְרוּ: בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בראשית מד לג) "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר!"
אָמַר לָהֶם: מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֶעָרֵב מְשַׁלֵּם.
אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי! לַמְּדֵנוּ בְּאֵי זוֹ זְכוּת זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת!
אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם, זֶה אוֹמֵר "אֵינִי יוֹרֵד תְּחִלָּה", וְזֶה אוֹמֵר "אֵינִי יוֹרֵד תְּחִלָּה",
שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יב א) "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל,
וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל, וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן."
מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם.
לְפִיכָךְ זָכָה לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיד ב) "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז,
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו." לְכָךְ "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". בזכות קידוש השם של יהודה
אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמִי עַל הַיָּם, יָבֹא וְיִמְשֹׁל עַל יִשְׂרָאֵל,
וְהוֹדוּ לוֹ הַזְּקֵנִים לְרַבִּי טַרְפוֹן.

"וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."
עֲשָׂאָן כְּמִין חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
"מִימִינָם", זוֹ תּוֹרָה, "וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלִּין.

דָּבָר אַחֵר: "מִימִינָם", זוֹ מְזוּזָה, "וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלִּין.

הדרשות אינן עוסקות בבני ישראל שבתנ"ך אלא בימי חז"ל. הדרשה הקודמת הציגה את התורה, שעליה נאמר 'מימינו אש דת למו' (דברים לג ב) והנוכחית את המזוזה, הנתונה מימין לנכנס לבית. תפילין מונחים על יד שמאל, ולכן הם מופיעים בשתי הדרשות על 'משמאלם'.

(שמות יד כד) "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר"

לפי הדרשה הים נקרע בזכות התפילות, למרות כל האמור בפרשה ג לעיל, שהקב"ה נזף במשה על שהאריך בתפילה. בבקר, עם עליית האור הנתפסת כגאולה מחרדות הלילה, נענות תפילות הצדיקים ונענשים הרשעים.
והשוו מכילתא דרשב"י כאן, שהבקר נתפס כזמן קיום המצוות והאמונה בה' ולאו דווקא כזמן התפילה.

אַתָּה מוֹצֵא שֶׁתְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים נִשְׁמָעִים בַּבֹּקֶר.
בָּקְרוֹ שֶׁלְּאַבְרָהָם, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ג) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ".
בָּקְרוֹ שֶׁלְּיִצְחָק, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ו) "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו."
בָּקְרוֹ שֶׁלְּיַעֲקֹב, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כח יח) "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר"
בָּקְרוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, מְנַיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד ד) "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי".
בָּקְרוֹ שֶׁלִּיהוֹשֻׁעַ, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ג א) "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים".
בָּקְרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א טו יב) "וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר".
בְּקָרִים שֶׁלַּנְּבִיאִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד, מְנַיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ה ד) "יי! בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה."
בָּקְרוֹ שֶׁלָּעוֹלָם הַבָּא, מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ג כג) "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם
לֶעָתִיד לָבֹא, אֶלָּא לַבְּקָרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קא ח) "לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, לְהַכְרִית מֵעִיר יי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן."
אַף יְרוּשָׁלַיִם לֶעָתִיד לָבֹא, כָּל בֹּקֶר וּבֹקֶר דִּינָהּ יוֹצִיא לָאוֹר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (צפניה ג ה) "יי צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן,
לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת."

דָּבָר אַחֵר: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר" זֶה "הֵאִיר הַמִּזְרָח".

ראו יומא ג, א. מדובר על תחילת היום במקדש. נראה לפי הדרשה, שבזכות המקדש הכה הקב"ה את המצרים.

"וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יי אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן,

דרשה על 'השקפה' המברכת את ישראל ומכה במצרים. הפיסקה הנוכחית עוסקת ברפואה שמרפא הקב"ה לכל באי עולם, במיוחד לישראל, ובהמשך ההרחבה של הרפואה לברכה בכלל.

וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם."
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹפֵא הוּא לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו כו) "כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ."
וְאוֹמֵר: (ירמיה יז יד) "רְפָאֵנִי יי וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה"
וְאוֹמֵר: (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים! אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם!
הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ."
בֹּא וּרְאֵה, רְפוּאָתוֹ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינָהּ כִּרְפוּאַת בָּשָׂר וָדָם:
רְפוּאַת בָּשָׂר וָדָם, בְּמַה שֶּׁהוּא מַכֶּה אֵינוֹ מַרְפֵּא, אֶלָּא מַכֶּה בְאַזְמֵל וּמַרְפֵּא בִּרְטִיָּה
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁהוּא מַכֶּה, הוּא מַרְפֵּא.

וּכְשֶׁהִכָּה אֶת אִיּוֹב, לֹא הִכָּהוּ אֶלָּא בַּסְּעָרָה,

איוב הוכה בסערה ונרפא בה

שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ט יז) "אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם."
וּכְשֶׁרִפָּאהוּ, לֹא רִפָּאהוּ אֶלָּא בַּסְּעָרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לח א) "וַיַּעַן יי אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, וַיֹּאמַר".
וּכְשֶׁהִגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא הִגְלָם אֶלָּא בְּעָבִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ב א) "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן".
וּכְשֶׁהוּא מְכַנְּסָן אֵינוֹ מְכַנְּסָן אֶלָּא בְּעָבִים,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ס י) "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם."

גם העבים וגם היונים משמשים לגלות ולגאולה.

וּכְשֶׁפִּזְּרָן לֹא פִזְּרָן אֶלָּא כַיּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ז טז) "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם,
וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת, כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ."
וּכְשֶׁמַּחְזִירָן אֵינוֹ מַחְזִירָן אֶלָּא כַיּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ס י) "וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם."

וּכְשֶׁהוּא מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מְבָרְכָן אֶלָּא בְּהַשְׁקָפָה,

ההשקפה של הקב"ה – ולמעשה כל הסיפור של קריעת ים סוף – הוא ברכה לישראל ומכה למצרים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כו טו) "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ, מִן הַשָּׁמַיִם,
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל".
וכשנפרע מִמִּצְרַיִם, לֹא נִפְרָע מֵהֶם אֶלָּא בְּהַשְׁקָפָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כד) "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יי אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן",
שֶׁהָיָה עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כַטִּיט, וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפוֹת סוּסָיו מִשְׁתַּמְּטוֹת,
הַזָּכָר מִלְּמַעְלָה, וְהַנְּקֵבָה מִלְּמַטָּה, בעצמות רגלי הסוס יש מכתש, המכונה נקבה – ועצם פנימית, המכונה זכר; ובחיל פרעה השתמטו אלו מאלו, כלומר הסוסים נקעו את טלפיהם.
שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ה כב) "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס, מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו."

"וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם."

הֲמָמָן עִרְבְּבָן, נָטַל סִגְנָיוֹת signa: דגלים להעברת פקודות בקרב שֶׁלָּהֵם, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה הֵם עוֹשִׂין.

ראו גם לעיל פרשה ב.

דָּבָר אַחֵר: "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם."

המלחמה נגד חיל פרעה היתה גם ביולוגית ולא רק קונבנציונלית.

אֵין הֲמָמָה אֶלָּא מַגֵּפָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ז כג) "וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם."

(שמות יד כה) "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵחֲמַת הָאֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, נִשְׂרְפוּ הַגַּלְגַּלִּים שֶׁלְּמַטָּה,
וְהָיוּ מוֹטוֹת וּמֶרְכָּבוֹת רָצוֹת וְנִכְנָסוֹת בְּעַל כָּרְחָן, שֶׁהָיוּ טְעוּנוֹת כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב,

וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַבִּזָּה.

לדעת ר' יהודה נשרפו הגלגלים של המרכבות מהאש, ולדעת ר' נחמיה הם התפרקו בגלל הרעמים. בין כה וכה התוצאה היתה שהפרדות לא הצליחו למשוך את המרכבות אלא נמשכו על ידיהן ונוצרה תאונת דרכים. המרכבות היו כבדות, כי העמיסו עליהן כסף וזהב, שפרעה לא רצה להשאיר במצרים כי חשש מהפיכה בהעדרו.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִקּוֹל רַעַם שֶׁלְּמַעְלָן נִתְּזוּ צִנּוֹרוֹת מִלְּמַטָּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עז יט) "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל,
רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ." וְהָיוּ מוֹטוֹת וּמֶרְכָּבוֹת רָצוֹת מֵעַצְמָן, וְנִכְנָסוֹת בְּעַל כָּרְחָן.
לְשֶׁעָבַר, הָיוּ הַפְּרָדוֹת מוֹשְׁכוֹת הַמֶּרְכָּבוֹת,
וְעַכְשָׁו, מֶרְכָּבוֹת מוֹשְׁכוֹת אֶת הַפְּרָדוֹת.

העונש למצרים היה כנגד השעבוד של ישראל; על העיקרון 'במדה שאדם מודד בה מודדים לו' הקשור לקריעת ים סוף ראו גם תוספתא סוטה ג ג: "מצרים לא נתגאו לפני המקום ב"ה אלא במים, שנא' (שמות א כב) 'ויצו פרעה לכל עמו לאמר: כל הבן הילוד' וגו', אף המקום ב"ה לא נפרע מהם אלא במים, שנא' (שמות טו ד) 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים'"

"וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, בָּהּ מָדַד לָהֶם,
דִכְתִיב: (שמות ה ט) "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה", לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת".

"וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל!"
הָרְשָׁעִים וְהַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָיוּ אוֹמְרִים: "מִפְּנֵי דוֹוִין וּכְסוּפִים הַלָּלוּ אָנוּ בּוֹרְחִין,

אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

הטפשים בין המצרים חשבו הם בורחים מפני ישראל, והחכמים שבהם הבינו שהם בורחים מפני מלחמתו של הקב"ה. אלו ואלו לא שרדו.

הַפִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ אוֹמְרִים: (שמות יד כה) "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי יי נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם!"
אָמְרוּ: מִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם נִסִּים בְּמִצְרַיִם, הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים עַל הַיָּם.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁבַּמַּכּוֹת שֶׁהָיוּ לוֹקִים אֵלּוּ עַל הַיָּם,

המצרים שבים ראו את אחיהם שבמצרים מוכים כמותם.

כָּךְ הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבְּמִצְרַיִם לוֹקִין, וְהָיוּ רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ?
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי יי נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם."

וְלֹא בְמִצְרַיִם בִּלְבַד, אֶלָּא בְּכָל הַמְּצֵרִין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל

דורש 'מִצְרַיִם'-מְצֵרִין-צוררים. ההכללה לכל הצוררים נתמכת בפסוקים מישעיה יד כה-כז.

עַל פְּנֵי כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח סו) "וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים כז ב) "צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ."
וְאוֹמֵר: (תהלים פא טו) "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ ועל צריהם אשיב ידי".
וְאוֹמֵר: (אסתר ט י) "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ".
וְאוֹמֵר: (ישעיה יד כה) "לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי".
וְאוֹמֵר: (ישעיה יא יג) "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ,
אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם."
כָּךְ הִיא מִדָּה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד כו) "זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ, וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם."
מִפְּנֵי מָה? (ישעיה יד כז) "כִּי יי צְבָאוֹת יָעָץ, וּמִי יָפֵר? וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה, וּמִי יְשִׁיבֶנָּה?"
הָא לֹא בְמִצְרַיִם בִּלְבַד, אֶלָּא בְּכָל הַמְּצֵרִים לָהֶם עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "כִּי יי נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם."

פרשה ו

על שמות יד, כו-טו, א

(שמות יד כו) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם!"

השוו לעיל פרשה ד, בדרשה על 'ויט משה את ידו', שהים לא הסכים להקרע מפני משה אלא דווקא מפני הקב"ה.

אֵין הַיָּם עוֹמֵד לְנֶגְדָּךְ, וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרָךְ!

"וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם, עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו."

דורש 'ישוב' במובן מוסרי; וראו גם לעיל פרשה ה, הדרשה על 'וינהגהו בכבדות', וכן תוספתא סוטה ג, ג. הפסוקים מאששים את העיקרון החז"לי שבמדה שאדם מודד בה מודים לו.

יַחְזֹר עֲלֵיהֶם הַגַּלְגַּל, וְיַחְזֹר עֲלֵיהֶם זְדוֹנָם,
שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁחָשְׁבוּ מִצְרָיִם לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, בָּהּ אֲנִי דָּנָן.
הֵם חָשְׁבוּ לְאַבֵּד אֶת בָּנַי בַּמַּיִם, אַף אֲנִי, אֵינִי נִפְרָע מֵהֶם אֶלָּא בַּמַּיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ז טז) "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל."
וְאוֹמֵר: (תהלים ז יז) "יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ".
וְאוֹמֵר: (משלי כו כז) "כֹּרֶה שַּׁחַת, בָּהּ יִפּוֹל, וְגוֹלֵל אֶבֶן, אֵלָיו תָּשׁוּב."
וְאוֹמֵר: (קהלת י ח) "חֹפֵר גּוּמָּץ, בּוֹ יִפּוֹל".
וְאוֹמֵר: (קהלת י ט) "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם".
וְכֵן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר: (משלי יח כ) "מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב,
וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִׁיב לוֹ."
וְכֵן יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר: (ישעיה נט יח) "כְּעַל גְּמֻלוֹת, כְּעַל יְשַׁלֵּם,
חֵמָה לְצָרָיו, גְּמוּל לְאֹיְבָיו, לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם."
וְאוֹמֵר: (ישעיה סה ז) "עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו, אָמַר יי,
אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי, וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה אֶל חֵיקָם."
וְכֵן יִרְמְיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר: (ירמיה לב יט) "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה,
אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ירמיה נ כט) "הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים, כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת,
חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב, אַל יְהִי לָהּ פְּלֵיטָה, שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ!
כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה, עֲשׂוּ לָהּ! כִּי אֶל יי זָדָה, אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל."

וְכֵן יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה: (שמות יח יא) "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי גָדוֹל יי מִכָּל הָאֱלֹהִים".

עיקרון הצדק, שהעונש דומה לחטא - נתפס כתכונה המאפיינת את הקב"ה ע"י יתרו.

מַכִּירוֹ הָיִיתִי לְשֶׁעָבַר, וְעַכְשָׁו בְּיוֹתֵר, שֶׁנִּתְגַּדַּל שְׁמוֹ בָּעוֹלָם,
שֶׁבַּדָּבָר שֶׁחָשְׁבוּ מִצְרָיִם לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, בּוֹ בַדָּבָר נִפְרָע מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יח יא) "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."

(שמות יד כז) "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם,

שתי דרשות על 'איתן'. לפי שתיהן מדבר בתכונה קשה. ר' נתן מוסיף גם את הוותק של ה'איתן'.

וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ". אֵין אֵיתָנוֹ אֶלָּא אֶלָּא תָּקְפּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כד כא) " אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין אֵיתָן אֶלָּא יָשֵׁן וְקָשֶׁה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ה טו) "הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק,
בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יי, גּוֹי אֵיתָן הוּא, גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא".

"וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ".

לְלַמְּדָךְ שֶׁלְּכָל צַד שֶׁהָיָה מִצְרִי נָס, הָיָה הַיָּם רָץ כְּנֶגְדּוֹ.

המצרים היו במלכודת ולא היה להם סיכוי לשרוד, בדומה לבן הנץ שבמשל, שכל החלונות היו סגורים בפניו.משל היונה והנץ התחיל כבר לעיל פרשה ב, והוא מסתיים כאן.

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִבֶּן נֵץ,
וְנִכְנְסָה לַטְּרִיקְלִין triklínion: חדר אוכל שֶׁלַּמֶּלֶךְ. פָּתַח לָהּ הַמֶּלֶךְ חַלּוֹן מִזְרָחִית,
יָצָאת הַיּוֹנָה וְהָלְכָה לָהּ.
נִכְנַס בֶּן נֵץ אַחֲרֶיהָ, נָעַל הַמֶּלֶךְ בְּפָנָיו אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת.
הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ מוֹרֶה בוֹ בְּחִצִּים.
כָּךְ, כְּשֶׁעָלָה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם, יָרַד הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּמִצְרַיִם לְתוֹךְ הַיָּם.
הִתְחִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִזְרֹק בָּהֶם חִצִּים, וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לח כב) "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף,
וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו, וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ."

"וַיְנַעֵר יי אֶת מִצְרַיִם", כְּאָדָם שֶׁמְּנַעֵר אֶת הַקְּדֵרָה:

מכאן נראה שהקב"ה הפריד את הסוסים ('תחתון') מרוכביהם ('עליון'), אבל לקמן שירה ב טוען המדרש שהסוס ורוכבו טבעו יחדיו; יתכן שלפנינו מחלוקת דרשנים.

הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְעֶלְיוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה.

דָּבָר אַחֵר: "וַיְנַעֵר יי אֶת מִצְרַיִם".

שלושה פירושים ל'וינער': מלשון ניעור, מלשון נערים שבכוחם לסבול ולא למות מיד, ומלשון נערים – שהתעללו בהם מלאכי השרת. שני הפירושים האחרונים מבוססים על הטענה שהן המצרים המוכים, הן מלאכי השרת המכים אותם - נהגו כנערים המשחקים במשחקים מסוכנים.

נָתַן לָהֶם כֹּחַ נַעֲרוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֻּרְעָנוּת.

דָּבָר אַחֵר: "וַיְנַעֵר יי אֶת מִצְרַיִם", מְסָרָם כְּאִלּוּ בִּידֵי מַלְאָכִים נְעָרִים,
כְּאִלּוּ בִּידֵי מַלְאָכִים אַכְזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יז יא) "וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ."
וְאוֹמֵר: (איוב לו יד) "תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם, וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים."

(שמות יד כח) "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים",

שלוש דרשות על גורלו האישי של פרעה: נהרג עם צבאו, שרד או נהרג בסוף, אחרי שצבאו הובס.
והשוו את דרשת ר' נחמיה לדרשה דלעיל פסחא יג, שפרעה שרד את מכת הבכורות. לפי דבריו גם בים סוף הוא לא מת, אלא נותר כדי לספר ולהעיד על כוחו של הקב"ה.
הדרשה של אחרים טוענת שפרעה ירד לים כשכבר היה ברור לו שימות שם, ומדובר במעין התאבדות.

אַף לְפַרְעֹה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף."
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חוּץ מִפַּרְעֹה.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שמות ט טז) "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ"
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאַחֲרוֹנָה יָרַד פַּרְעֹה וְטָבַע,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו יט) "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם,
וַיָּשֶׁב יי עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם".

(שמות יד כט) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם."

לטענה שבני ישראל היו עובדי ע"ז ולא היו ראויים להינצל ראו לעיל פסחא יד, בדברי ר' אליעזר, וכן לעיל פרשה ד בדברי רשב"י.
המלאכים מבקשים לשפוט את ישראל לפי ההווה והעבר שלהם, ואילו הקב"ה מציל אותם בזכות העתיד. למצוות הכרוכות בעתידם של ישראל – התורה המזוזה ותפילין, המצדיקות את הישרדותם בים – ראו לעיל פרשה ה.

וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִים לוֹמַר: בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה
מְהַלְּכִין בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם?
וּמְנַיִן שֶׁאַף הַיָּם נִתְמַלָּא עֲלֵיהֶם חֵמָה?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד כב) "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה". אַל תִּקְרֵי "חוֹמָה", אֶלָּא 'חֵמָה'.
וּמִי גָּרַם לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְהִנָּצֵל? "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם",
"מִימִינָם", בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁעֲתִידִין לְקַבֵּל מִימִינָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג ב) "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ."
"וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלָּה. תפילין של יד.

דָּבָר אַחֵר: "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם",
"מִימִינָם", זוֹ מְזוּזָה שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַעֲשׁוֹת, "וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלִּין.

דָּרַשׁ פַּפּוֹס: (שיר השירים א ט) "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה".

לפי דברי פפוס, הקב"ה מתגלה לפרעה ונראה לו כדומה לו. הקרבה וההקבלה הנוצרות בדרשה בין פרעה לקב"ה גורמת לר' עקיבא לדחות את דברי פפוס ולהעדיף דרשה דומה לדלעיל, על הפסוק 'והמים להם חומה'. את המלה 'לסוסתי' הוא קורא 'ששתי'.

רָכַב פַּרְעֹה עַל סוּס זָכָר, כִּבְיָכֹל נִגְלָה עָלָיו הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סוּס זָכָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג טו) "דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, חֹמֶר מַיִם רַבִּים."
רָכַב פַּרְעֹה עַל סוּס נְקֵבָה, כִּבְיָכֹל נִגְלָה עָלָיו הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סוּס נְקֵבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים א ט) "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה".
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: "דַּיֶּיךָ פַּפּוֹס!"
אָמַר לוֹ: "וּמָה אַתָּה מְקַיֵּם "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה"?"
אָמַר לוֹ: "לססתי" כְּתִיב חסר. אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּשֵּׁם שֶׁשַּׂשְׂתִּי עַל הַמִּצְרִים לְאַבְּדָם,
כָּךְ כִּמְעַט שַׂשְׂתִּי עַל יִשְׂרָאֵל לְאַבְּדָם.
וּמִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיִּנָּצְלוּ? "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם".

דָּרַשׁ פַּפּוֹס: (איוב כג יג) "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ."

דָּן יְחִידִי לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְאֵין מִי יָשִׁיב עַל דְּבָרָיו.

דברי פפוס עשויים להשמע כתלונה על כך שהקב"ה דן יחידי ואין לו מנגנון ביקורת. ר' עקיבא דורש 'מי ישיבנו' לא על שופט נוסף או מבקר אלא על האדם הנידון, שאין לו הצדקה להעביר ביקורת אלא עליו להכיר בכך שהכל באמת ובצדק.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: "דַּיֶּיךָ פַּפּוֹס!"
אָמַר רַבִּי פַּפּוֹס: "וּמָה אַתָּה מְקַיֵּם "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ"?"
אָמַר לוֹ: אֵין לְהָשִׁיב עַל דִּבְרֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
אֶלָּא דָּן הַכֹּל בֶּאֱמֶת, וְהַכֹּל בַּדִּין.

דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוֹס: (בראשית ג כב) "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ",

ר' פפוס קורא את הפסוק כפשטו: עכשיו, שאכל מעץ הדעת, היה האדם כאחד ממלאכי השרת, ולכן יש למנוע ממנו את האכילה מעץ החיים. לפי דבריו החטא הוא שגרם לדמיון בין האדם לבין המלאכים, כי הוא נתן משמעות למעשי האדם כיצור אוטונומי מבחינה מוסרית, והציג אותו כיצור המסוגל לטעות - ולתקן את דרכיו.
ר' עקיבא קורא את הפסוק בדרך הבאה: הן האדם היה כאחד, ממנו לדעת טוב ורע. כלומר האדם מתוכו, בעצמו החליט לבחור בדרך הרעה של המוות, ואין הקב"ה אחראי להחלטה זו.

כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: "דַּיֶּיךָ פַּפּוֹס!"
אָמַר לוֹ פַּפּוֹס: "וּמָה אַתָּה מְקַיֵּם "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ"?"
אֶלָּא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לְפָנָיו שְׁתֵּי דְרָכִים: אֶחָד שֶׁלַּמָּוֶת וְאֶחָד שֶׁלַּחַיִּים,
וּבָחַר לוֹ דֶּרֶךְ הַמָּוֶת.

דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוֹס: (תהלים קו כ) "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר".

פפוס מעלה על הדעת שהעגל היה רמז לשור של מעלה, הוא שור המרכבה ביחזקאל, ראו יחזקאל א י. מדבריו משתמעת לגיטימציה לעגל כזה. ר' עקיבא דוחה את הדבר אפילו כאפשרות, כי גם שור המרכבה אסור; הוא מציע שהביטוי 'אוכל עשב' בא להגדיל את הדחיה מחטא העגל.

שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בְּשׁוֹר שֶׁלְּמַעְלָה! תִּלְמֹד לוֹמַר "אֹכֵל עֵשֶׂב."
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: "דַּיֶּיךָ פַּפּוֹס!"
אָמַר לוֹ: "מָה אַתָּה מְקַיֵּם "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב"?
בְּשׁוֹר שֶׁלְּמַטָּה. יָכֹל בְּשׁוֹר שֶׁלִּימוֹת הַשָּׁנָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֹכֵל עֵשֶׂב." אֵין לָךְ מְנֻוָּל וּמְשֻׁקָּץ יוֹתֵר מִן הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב.

(שמות יד ל) "וַיּוֹשַׁע יי בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם"

ישראל היו כציפור הלכודה בפח ביד מצרים, וכמעט שחנקו אותם; וממצב כזה הציל אותם הקב"ה.

כְּצִפּוֹר שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּיַד אָדָם, שֶׁאִם יִכְבֹּשׁ יָדוֹ מְעַט, מִיָּד הוּא חוֹנְקָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכד ז) "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים,
הַפַּח נִשְׁבָּר, וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ."
וְאוֹמֵר: (תהלים קכד ח) "עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יי, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ."
(תהלים קכד ו) "בָּרוּךְ יי, שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם."

וּכְאָדָם שֶׁהוּא שׁוֹמֵט אֶת הָעֹבֶר מִמְּעֵי הַפָּרָה,

הדימוי של הצלת ישראל להמלטה של פרה מציג את מצרים כאמם של ישראל, והקב"ה מיילד אותם מתוכם. גם הדימוי של מצרים ככור הברזל מציג אותם כבעלי תפקיד חשוב בחינוך ישראל.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ד לד) "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי",
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר " גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי", אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁהוּא שׁוֹמֵט אֶת הָעֹבֶר מִמְּעֵי הַפָּרָה.
וְאוֹמֵר: (דברים ד כ) "וְאֶתְכֶם לָקַח יי וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל,
מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה."

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם."

מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְרִים מֵתִים:

המצב שבו גססו המצרים על שפת הים וישראל ראו אותם, בזזו אותם והוכיחו אותם היה חיוני כדי לסלק את הספקות במפלתם המוחלטת.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים:
כַּשֵּׁם שֶׁעָלִינוּ מִן הַיָּם מִצַּד זֶה, כָּךְ הַמִּצְרִים עָלוּ מִן הַיָּם מִצַּד אַחֵר.
וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים הַמִּצְרִיִּים:
כַּשֵּׁם שֶׁאָבַדְנוּ בַּיָּם, כָּךְ אָבְדוּ יִשְׂרָאֵל בַּיָּם.
וּכְדֵי שֶׁיִּקְחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַבִּזָּה,
שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים טְעוּנִים כֶּסֶף וְזָהָב, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בָּהֶם, וּמַכִּירִים אוֹתָם וּמוֹכִיחִין בָּהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נ כא) "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ."
וְאוֹמֵר: (מיכה ז י) "וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה".

"מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם."

'מת' כפעולה ולא כעובדה. גם רחל מתה רק לאחר שקראה לבנה בן אוני.

וְכִי מֵתִים הָיוּ? אֶלָּא מֵתִים וְלֹא מֵתִים,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לה יח) "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה".
וְכִי מֵתָה הָיְתָה? אֶלָּא מֵתָה וְלֹא מֵתָה.

(שמות יד לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה".
מִיתוֹת חֲמוּרוֹת, מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ, לְפִי שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם כַּמָּה מִיתוֹת בַּיָּם.

רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מְנַיִן שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת,

ר' יוסי, ובעקבותיו ר' אליעזר ור' עקיבא, מרחיבים את מספר המכות השונות שהוכו המצרים בים סוף. נראה שמעבר למשחק דרשני מבצבץ גם התיסכול של בני דורם על שרומא עדיין לא הוכתה והיא ממשיכה לשעבד את היהודים, והם מרחיבים ומתארים את המכות שלדעתם אמורות להכות בה.

וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?
בְּמִצְרַיִם, מַה הוּא אוֹמֵר?
(שמות ח טו) "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא!
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי."
וְעַל הַיָּם מַהוּ אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי בְּמִצְרַיִם,
וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
כַּמָּה לָקוּ בָּאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁלְּאַרְבַּע מַכּוֹת?
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח מט) "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים."

"עֶבְרָה", אַחַת, "וָזַעַם", שְׁתַּיִם, "וְצָרָה", שָׁלֹשׁ, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים", אַרְבַּע.

ר' אליעזר ור' עקיבא מקבלים את הטענה של ר' יוסי אבל טוענים שמכות מצרים היו רביעיות או חמישיות של מכות, ומכאן שמכות ים סוף היו 200 או 250 מכות.

אֱמֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת?
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח מט) "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים."
"חֲרוֹן אַפּוֹ" אַחַת, "עֶבְרָה", שְׁתַּיִם, "וָזַעַם", שָׁלֹשׁ, "וְצָרָה", אַרְבַּע. "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים", חָמֵשׁ
אֱמֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרָיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

"וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי" לְשֶׁעָבַר בְּמִצְרַיִם לֹא הָיוּ יְרֵאִים יי,

האמונה במשה מוצגת כתחליף לגיטימי לאמונה בה', וקשה, שהרי מכך נבע כנראה חטא העגל, ראו שמות לב א.
בדומה מוצגת בהמשך הביקורת על משה כשקולה לביקורת על הקב"ה.

אֲבָל כָּאן: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ."
אִם בְּמֹשֶׁה הֶאֱמִינוּ, קַל וָחֹמֶר בַּה'! בָּא זֶה לְלַמְּדָךְ,
שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּרוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּאִלּוּ מַאֲמִין בְּמַאֲמַר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (במדבר כא ה) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה".
אִם בֵּאלֹהִים דִּבְּרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּמֹשֶׁה! אֶלָּא זֶה בָּא לְלַמְּדָךְ,
שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּדַבֵּר בְּרוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּאִלּוּ מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

"וַיַּאֲמִינוּ בַּיי" גְּדוֹלָה הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,

שֶׁבִּשְׂכַר שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בַּה', שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרוּ שִׁירָה,

האמונה בקב"ה, כלומר הבטחון בעזרתו והאמון ברצונו לעזור לעם, היא רגש מפתח בעולם הדתי, והיא המאפשרת השראת רוח הקדש ויצירת שירה. אכן, ככל רגש, היא אינה יציבה ועלולה להוביל לאכזבה.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ."
וְנֶאֱמַר: (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁלֹּא יָרַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא,
אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בַּה', שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו ו) "וְהֶאֱמִן בַּיי, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

(שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ר' נחמיה קושר את האמונה לקיום מצוות. בהמשך דבריו דומים לאלו שנאמרו בפיסקה הקודמת על אברהם.
האמונה של ישראל בקב"ה נוסדה עוד במצרים, והיא שהובילה את העם עד כאן.
האמונה נקשרת גם לידי משה שעשו מלחמה והביסו את עמלק, ויתכן ששוב מדובר על אמונה של העם ולא על הידים עצמן, וראו ראש השנה ג, ח.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו מִצְוָה אַחַת בַּאֲמָנָה, כְּדַי הוּא שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּשְׂכַר אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ אֲבוֹתֵינוּ בַּה', זָכוּ וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד לא) "וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ."
וְנֶאֱמַר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁלֹּא יָרַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא,
אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בַּה', שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו ו) "וְהֶאֱמִן בַּיי וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּשְׂכַר הָאֲמָנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד לא) "וַיַּאֲמֵן הָעָם".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים לא כד) "אֱמוּנִים נֹצֵר יי", מַזְכִּירִין אֱמוּנַת אָבוֹת.
וְאוֹמֵר: (שמות יז יב) "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ,
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ."
וְאוֹמֵר: (תהלים קיח כ) "זֶה הַשַּׁעַר לַיי, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ."

בְּבַעֲלֵי אֲמָנָה מַהוּ אוֹמֵר? (ישעיה כו ב) "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק, שֹׁמֵר אֱמֻנִים."

דורש 'גוי צדיק' – הוא ש'שומר אמונים', כלומר הוא דור של בעלי אמונה. קיום המצוות לא מופיע כהגדרת הצדיקים, והעניין נראה כנוטה לנצרות.

הַשַּׁעַר הַזֶּה, כָּל בַּעֲלֵי אֱמוּנָה נִכְנָסִין בּוֹ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים צב ב-ו) "טוֹב לְהֹדוֹת לַיי וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.
כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יי בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן."
מִי גָּרַם לָנוּ לָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה זוֹ? שְׁכַר אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ אֲבוֹתֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
שֶׁכֻּלּוֹ לַיְלָה, לְפִיכָךְ זָכִינוּ לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ בֹקֶר.
לְכָךְ נֶאֱמַר: (תהלים צב ג) "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת."
וְכֵן יְהוֹשָׁפָט אוֹמֵר לָעָם: (דברי הימים ב כ כ) "הַאֲמִינוּ בַּיי אֱלֹהֵיכֶם, וְתֵאָמֵנוּ!

הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ!"

אוסף פסוקים המהללים את האמונה. בשיאם הפסוקים משיר השירים ומהושע, המתארים את היחסים בין ישראל לה' כתוצאה של אמונה הדדית. בסיום חוזרת הדרשה לטענה המקורית שלה, הדורשת את סמיכות הפרשיות של האמונה והשירה, שבזכות האמונה שרתה על ישראל רוח הקודש ואמרו שירה – כהכנה למסכתא דשירה.

וּכְתִיב: (ירמיה ה ג) "עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה"
וּכְתִיב: (חבקוק ב ד) "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה."
וּכְתִיב: (איכה ג כג) "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִשְׂכַר אֲמָנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ד י) "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן, תָּבוֹאִי!
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים."
וּכְתִיב: (הושע ב כא-כב) "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יי."
הָא, גְּדוֹלָה אֲמָנָה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבִּשְׂכַר אֱמוּנָה שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד לא-טו,א) "וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיי".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים קו יב) וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ."

חַסְלַת מַסֶּכְתָּא, לֵאלָהָא תֻשְׁבְּחָתָא.