סנהדרין פג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא משום זרות בולא משום טומאה גולא משום מחוסר בגדים דולא משום רחוץ ידים ורגלים הא מקטר חייב מאי לאו מיתה לא באזהרה אלא זר נמי לאזהרה והכתיב (במדבר יח, ז) והזר הקרב יומת הא כדאיתא והא כדאיתא מכלל דיוצק ובולל לאו נמי לא והתניא אזהרה ליוצק ובולל מניין ת"ל (ויקרא כא, ו) קדושים יהיו ולא יחללו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מיתיבי ואלו הן שבמיתה טמא ששימש תיובתא:
גופא ואלו שבמיתה ההאוכל את הטבל ווכהן טמא שאכל תרומה טהורה זוזר שאכל את התרומה חוזר ששימש טוטמא ששימש יוטבול יום ששימש כומחוסר בגדים לומחוסר כפרה מושלא רחץ ידים ורגלים נושתויי יין סופרועי ראש אבל עערל פואונן צויושב אינן במיתה אלא באזהרה בעל מום רבי אומר במיתה וחכ"א קבאזהרה הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכ"א רבאזהרה האוכל את הטבל מנלן דאמר שמואל משום ר"א מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב (ויקרא כב, טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ונילוף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה הנך נפישן רבינא אמר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן דאמר שמואל מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים דכתיב (ויקרא כב, ט) ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' טהורה אין טמאה לא דאמר שמואל א"ר אליעזר שמניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו
רש"י
עריכהלא משום זרות - זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית. מקבל דמים יש אחריו זריקה:
ולא משום טומאה - כהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא בשחיטת קדשים (זבחים דף טו:) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה קרבי והא אמרינן התם דלא אלא הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה:
ולא משום מחוסר בגדים - דאינהו נמי מזרות אתרבאי בפ"ב דזבחים (דף יז:) דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים:
ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים - דחוקה חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר:
הא מקטיר - דהויא עבודה תמה שאין אחריה עבודה חייב משום טומאה ומאי חייב לאו מיתה:
לא לאו - הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו:
ופרכינן אלא זר נמי - הא דדייקינן הא מקטיר לענין זרות תימא נמי דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא כתיב והזר הקרב וגו':
הא כדאיתא וכו' - בזרות דייקינן הא מקטר חייב מיתה ולענין טומאה לאו:
מכלל דיוצק ובולל - מדקאמר מקטר לאו בעלמא הוא דאית ביה ומההוא חיובא ממעיט ליוצק ובולל אלמא אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה:
אזהרה ליוצק ובולל - לטומאת הגוף מנין:
קדושים יהיו ולא יחללו - אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה:
ואלו שבמיתה - ברייתא היא וחשיב נמי טובא ותני נמי טמא ששימש:
האוכל את הטבל וכו' - כולה מתני' יליף לה מקראי לקמן:
ופרועי ראש - ששימשו פרועי ראש שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גלחו ראשם:
אבל ערל - שמתו אחיו מחמת מילה וכן אונן ששימש וכן מי ששימש מיושב דכל הני כולהו קים להו בהוא דמחלי עבודה בפ"ב דזבחים (ד' טו:) אפילו הכי ליתנהו במיתה אלא באזהרה ולקמן מפרש לה:
בעל מום - כהן בעל מום ששימש:
רבי אומר במיתה - לקמן מפרש פלוגתייהו:
הזיד במעילה - נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד:
אשר ירימו - שעתידין לתרום וקאמר דלא יחללום שאסור לאכלם בטבלם:
מתרומה - שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:
מנותר - כי את קדש ה' חלל:
תרומה חוצה לארץ וכו' - סימן הוא זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו ואין נוהגין בחוצה לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום ויש היתר לאיסורו זה יש היתר לאיסורו בהפרשה וזה יש היתר לאיסורו דטביל ומותר בתרומה אבל נותר אין היתר לאיסורו זה נאמר בו חלול בלשון רבים ולא יחללו וזה בלשון רבים כי יחללוהו אבל נותר לשון יחיד קדש ה' חלל:
פגול ונותר - אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה אלא בקדשים:
שכן פסול אוכלין - נותר וטבל שניהם פסול המאכל אבל תרומה פסול הגוף הוא דכי יחללוהו בטומאת הגוף כתיב טבל ונותר אין להם טהרה במקוה אבל טמא בתרומה יש לו טהרה במקוה:
שנאמר ושמרו את משמרתי וגו' - לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן:
טהורה אין - מילתא באפי נפשה היא וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה קאמר טהורה דווקא אבל טמאה לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף:
תוספות
עריכהולא משום טומאה. וא"ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי"ל: כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכי האי גוונא פריך ומשני בפ"ב דשבועות (ד' יז. ושם) דפריך התם אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ועבודות דהכא נמי אפשר למיעבד בלא שהייה ואפילו איכא מנייהו דלא אפשר בלא שהייה חשיב כולהו משום זרות ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים ורגלים דאסידור שלחן והטבת נרות דבהיכל תיפוק ליה דנפקא לן לקמן שלא רחוץ ידים ורגלים מדכתיב בבואם אל אהל מועד וגו' אלמא אפי' אביאה ריקנית בלא עבודה מיחייב דאע"ג דכתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח וגו' אלמא לשרת בעינן ה"מ בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקנית מיחייב וצ"ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים (ד' יט:) דאמר אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקנית ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס' כלים (פ"א מ"ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים (פ"א) אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין (שבת דף יב.) איש הר הבית הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ' לעיל (דף פב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא:
חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. אע"ג דולא יחללו דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי כדמשמע בזבחים שלהי בית שמאי (דף מה: ושם מו.) דתני לוי מניין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את שם קדשי וגו' בשני חלולים הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה מ"מ אי הוה יליף טבל מיניה זה לא היתה גזירה שוה אלא היקש מיהו לקמן קשה דלא בעי למילף טמא ששימש מנותר משום דלא כתיב ביה חילול דרבים וצריך לומר דאע"ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ"מ עיקרו לאו לנותר אלא דמוקמי ליה נמי בנותר משום דאשכחן בעלמא גבי נותר דכתיב ביה חילול כי את קדש ה' חלל (וע"ע תוס' זבחים טו: ד"ה אלא):
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ט (עריכה)
סט א מיי' פ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה ה':
ע ב ג ד מיי' פ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה י' ועיין בכסף משנה:
עא ה מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ט:
עב ו מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה א', סמ"ג לאוין רכז:
עג ז מיי' פ"י מהל' תרומות הלכה ד':
עד ח מיי' פ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה א', סמ"ג לאוין שט:
עה ט מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה א', סמ"ג לאוין סו:
עו י מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ד':
עז כ מיי' פ"י מהל' כלי מקדש הלכה ד', סמ"ג עשין קעג:
עח ל עיין בכסף משנה בפרק ד' מהלכות ביאת מקדש הלכה ד וצ"ע, סמ"ג לאוין סו:
עט מ מיי' פ"ה מהל' ביאת מקדש הלכה א', סמ"ג עשין קעה:
פ נ מיי' פ"א מהל' ביאת מקדש הלכה א', סמ"ג לאוין ש:
פא ס מיי' פ"א מהל' ביאת מקדש הלכה ח', סמ"ג לאוין עג:
פב ע מיי' פ"ו מהל' ביאת מקדש הלכה ח':
פג פ מיי' פ"ב מהל' ביאת מקדש הלכה ח', סמ"ג לאוין שג:
פד צ מיי' פ"ה מהל' ביאת מקדש הלכה י"ז, סמ"ג לאוין שט:
פה ק מיי' פ"ו מהל' ביאת מקדש הלכה ב', סמ"ג לאוין שז:
פו ר מיי' פ"א מהל' מעילה הלכה ג', סמ"ג עשין רי ולאוין שמב:
פז ש מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה א', סמ"ג לאוין רנז:
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ט (עריכה)
איתיביה היוצק את השמן על המנחה דכתיב ויצקת עליה שמן והבולל את הסלת דכתיב סלת בלולה בשמן מצה תהיה והפותת לאחר אפייתה דכתיב פתות אותה פתים והמולח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והמניפה והמגישה אל המזבח בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן והמסדר את לחם הפנים על השלחן דכתיב ושמת אותם שתים מערכות כו' והמטיב את הנרות המדשנן שחרית והקומץ את המנחה והמקבל דמים לאחר שחיטה בחוץ פטור דלא מיחייב כרת על דבר שיש אחריו עבודה אלא שוחט דכתיב בהדיא אבל שאר דברים שאחריהן עבודה אימעיטו להו מהעלאה דכתיב אשר יעלה עולה מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה לאפוקי הני כולהו דלא גמר עבודה נינהו דהא היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והקומץ יש אחריהן עבודה הקטרת הקומץ והמסדר את השלחן יש אחריה עבודה והיינו סילוק בזיכין והקטרתן והיינו גמר עבודה של לחם הפנים והמטיב את הנרות יש אחריה עבודה הדלקת ערבית והמקבל דמים יש אחריו זריקה. ואין חייבין עליהן לא משום זרות שאם עשאן זר פטור דנפקא לן במסכת יומא מעבודתם עבודה תמה ולא עבודה שאחריה עבודה וזרות התם כתיב והזר הקרב יומת ולא משום טומאה כהן שעשאן בטומאה פטור דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו שלא יקריב בטומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לשם וטומאתו עליו ונכרתה וזרות נמי בההוא קרא כתיב דדרשי' בפ' כל הזבחים מדאיצטריך למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אילימא קדשי עכו"ם וקדשי נשים אינהו נמי לא קרבי בטומאה כדמפרש התם אלא אזהרה לבני ישראל שהם זרים שלא ישמשו ואיתקש טומאה לזרות מה זרות אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה כדאמרינן לעיל ואף לענין טומאה אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה לאפוקי הני כולהו דיש אחריהן עבודה כדפרישנא. ולא משום מחוסר בגדים דאינהו נמי מזרות נפקי לן לקמן וחגרת אותם אבנט בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים. ולא משום רחוץ ידים ורגלים שאם לא רחץ ידיו ורגליו ועשאן פטור דאע"ג דכתיב ירחצו מים ולא ימותו דמשמע שאם לא רחצו ושמשו ימותו יליף שלא רחוץ ידים ורגלים בג"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים כתיב הכא והיתה להם חק עולם וכתיב התם במחוסר בגדים וחגרת אותם אבנט כו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם מה להלן אינו חייב [אלא] על עבודה שאין אחריה עבודה אף כאן אינו חייב אלא על עבודה שאין אחריה עבודה. [הא מקטיר] חייב מאי לאו מיתה ופריק לא לאו בלחוד הוא דמיחייב דכתיב ולא יחללו ומוקים ליה לאידך קרא דכל איש אשר יקרב באכילת קדשים. ומקשי' אלא זר נמי שהקטיר דאיכא למידק מיהא מתניתא דחייב מדקתני אין חייבין עליהן משום זרות אהני הוא דאין חייבים משום זרות הא מקטיר חייב אטו לאו בלחוד הוא דמיחייב והכתיב והזר הקרב יומת אלא מיתה ומדזר מיתה טמא ששימש נמי מיתה דהא בכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב ומשמע דכי הדדי נינהו ודחי' מידי איריא הא כדאיתא כלומר אע"ג דבכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב לאו למימרא דכולהו חד חיובא אית להו אלא למימר דכולהו מיחייבי האי כדאיתיה לחיוביה והאי כדאיתיה לחיוביה. ומתמהינן כיון דאמרת דמקטיר בטומאה לאו בלחוד הוא דמיחייב מכלל דיוצק ובולל כי איצטריך למפטרינהו אפי' מלאו גרידא נמי פטרינהו והא תניא אזהרה ליוצק ובולל בטומאת הגוף מנין ת"ל קדושים תהיו ולא תחללו אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה. ומפרקינן התם מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא. ואותיבניה תו מיהא דתניא לקמן ואלו שבמיתה ומינייהו טמא ששימש וסלקא ליה בתיובתא: ואיידי דאייתינן ליה להא ברייתא דאלו שבמיתה להותוביה לרב ששת מינה אייתינן לה הכא כולה לפרושה:
גופה ואלו שבמיתה האוכל את הטבל שלא ניטלה תרומתו. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל את התרומה. וזר ששימש במקדש. וכהן טמא ששימש. וטבול יום כל מחוייבי טבילות שבתורה ביום טבילתן משטבלו ועד שערב שמשן טבול יום הם נקראים. ומחוסר בגדים. ומחוסר כפורים שטבל והעריב שמשו ועדיין לא הביא כפרתו. ושלא רחוץ ידים ורגלים. ושתויי יין. ופרועי ראש שעברו עליהם שלשים יום ולא נסתפרו דכולהו יליף להו לקמן מקראי. אבל כהן ערל או אונן ששמש וכן כהן ששימש מיושב באזהרה. כהן בעל מום ששמש רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. הזיד במעילה מעל בהקדש ונהנה ממנו שוה פרוטה במזיד דכי כתיב קרא דחיוב קרבן בשוגג כתיב דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי השם:
האוכל את הטבל מנא לן דהוי במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ירימו להבא משמע דאלמא בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה:
ומקשינן ולילף חילול חילול מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה מה להלן בכרת אף כאן בכרת ומפרקינן מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן דומה לה בשבעה דברים מה שאין כן בנותר ואלו הן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר סימן הוא והרי אנו מפרשין אותו תרומה וטבל שניהן מחמת איסור תרומה נאסרין שזה תרומה וזה טבל תרומה ונוהגין בחוצה לירושלים ושניהן יש להן היתר תרומה הותרה לכהן טהור ואף לזה שהוא טמא שהרי טובל ואוכל לאחר הערב שמש וטבל יש לו היתר בהפרשת תרומתו ושניהן נאמר בהן חילול בלשון רבים גבי טבל כתיב ולא יחללו וגבי תרומה נמי כתיב כי יחללוהו ושניהם פירות שאין נוהגין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואין אתה מוצא בהן פיגול ונותר מה שאין כן בנותר שאין בו תרומה ואינו נוהג חוץ לירושלים ואפי' בשעת היתר הבמות לא היה נוהג חוץ למקומו ואין לו היתר לעולם ואין חילול האמור בו אלא בלשון [יחיד] כי את קדש ה' חלל ונוהג אפילו בדבר שאין גידוליו מן הארץ כגון בשר קדשים ואתה מוצא בו פיגול ונותר ויש אומ' הותרה יש להן היתר כדתנן (תרומות פ"ד מ"ז) ר"א אומר התרומה עולה באחד ומאה ר"י אומר במאה ועוד וכ"ש הטבל ולאו מילתא היא דשאני טבל דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל:
ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למילף שכן איסור שניהם מחמת פיסול האוכל כלומר המאכל הטבל מחמת שאינו מתוקן נותר פיסול גופו גרם לו משא"כ בטמא שאכל תרומה טהורה שאין פיסול בתרומה. והטבל והנותר אין להם היתר במקוה למי שנאסרו עליו לאפוקי תרומה שיש לה היתר לטמא במקוה שטובל ואוכל לאחר הערב שמש ^ ומפרקינן הנך דתרומה נפישן ומהאיך דדמי ליה טפי ילפינן ליה. רבינא אמר חילול דרבים עדיף ליה למילף דהא עיקר גז"ש בחילול חילול קאתי' הילכך על כרחיך מחילול דדמי ליה טפי ילפינן ליה:
כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנא לן דבמיתה דכתיב ושמרו את משמרתי כו' ומתו בו כי יחללוהו בתרומה קאיי דכתיב לעיל מיניה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואע"פ שלא הביא כפרתו דהא במצורע וזב קא מיירי דבעי כפרה ואי בקדשים לא אכיל עד דמייתי כפרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה וטמא אסור בקדשים. ודייקינן ממתני' טהורה אין טמאה לא ואמר שמואל כו' סייעתא מייתי מינה לדוקא ממתני':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה