קטגוריה:דברים יג טז

עז.

הכה תכה. כבר התבאר שהמקור הנלוה אל הפעל, מורה שיעשה הפעל בכל אופן. ר"ל תכהו בכל מה שתוכל, כמ"ש בבבא מציעא לא.

ומ"ש “מנין שלא ירד ויצא" פי' בז"ר, שר"ל אף אם ברח מן העיר לא נפטר ממיתה. והנה לכאורה לא צריך לאשמועינן זאת דכבר אמר במשנה דמכות ז, דמי שנגמר דינו וברח אין סותרין את דינו, אם לא כשברח מח"ל לא"י, ועיר הנדחת לא משכחת בח"ל.

ונראה מפני שעל מיתת סייף לא התרה כדין התראה, שצריך שיתרה בו ביחוד ובשעת מעשה. ועל מיתת סייף שהוא מדין עיר הנדחת, לא היה רק התראה כוללת ותוכחת מוסר מאת ב' ת"ח שנשלחו מהסנהדרין. וה"א (=והוה אמינא) שהריגה זו לא תחול רק כשהוא שם, אבל אם ברח - נדין אותו כדינו במקום אחר, והרי אינו מותרה למיתה זו! בפרט שנראה שאם עבד עכו"ם אחר שהודחו רוב העיר, די בהתראה זו לבד, כי מאז א"צ התראה למיתת סקילה. ולפ"ז י"ל "אם ירד ויצא מן העיר - פטור", לכן אמר " הכה תכה " מ"מ.

עח.

את יושבי העיר ההיא . מלת " ההיא ” בא תמיד למעט זולתו, כמ"ש באילת השחר תקצט . ובא למעט יושבי עיר אחרת שהודחו עמהם. ועד שלשים יום לא נקרא בשם יושבי העיר, כמ"ש בבבא בתרא ח ובסנהדרין קיב.

עט.

החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל שללה . כבר בארתי ( ישעיה ח ובכ"מ) ששם "שלל" נופל בעצם (=מהות) על הנשאר אחרי נפול הבעלים במלחמה, אז הכל נקרא "שלל". ועת בוזזים אותו יאמר " לבוז שלל " " לחלק שלל " וכדומה. וא"כ שם " שללה " מציין נכסי הרשעים הנהרגים, ונכסיהם הנשארים נקראים בשם "שלל".

אבל במ"ש החרם אותה ואת כל אשר בה - מציין כל נכסי העיר אף נכסי הצדיקים, שהם חרם מצד שנמצאים בעיר הזאת. ומזה מבואר שכל הנמצא בעיר הם אבודים, אף נכסי הצדיקים מצד שהם בתוך העיר. ושהשלל, דהיינו נכסי הרשעים הנהרגים - אבודים מצד שהם השלל הנשאר מן הנהרגים, בין שהם בעיר בין שהם חוצה. שע"ז אמר תקבץ אל תוך רחובה - שיקבץ אותה מן החוץ, כל שהם קרובים שיוכלו לקבצם אל תוכה.

ובמ"ש ואת כל בהמתה - היינו בהמת העיר לא בהמת הקדש, שהם לגבוה לא לעיר, וכ"ז בסנהדרין שם.