ביאור:בבלי עירובין דף נא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אמר רבא: [1] והוא דכי רהיט לעיקרו - מטי [2].
אמר ליה אביי: והא חשכה לו קתני!?
חשכה - לביתו [3], אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל [4].
איכא דאמרי אמר רבא: חשכה לו - כי מסגי קלי קלי [5], אבל רהיט – מטי.
רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא; אמר ליה רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה [6], ואמרי לה תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא [7], ידע ליה מר?
אמר ליה: לא ידענא ליה [8].
אמר ליה: סמוך עלי, דתניא: רבי יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר - זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר [9], זה שמכיר אומר "תהא שביתתנו במקום פלוני".
ולא היא: לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו [10].
נימוקו עמו - טעמו, במסכת גיטין [11] מונה שבחן של חכמים - ואמר: רבי יוסי נמוקו עמו; 'נים' ו'קו' - דבר ישר כקו המשקולת.
אם אינו מכיר או שאינו בקי [בהלכה, ואמר "שביתתי במקומי" - זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח]:
הני אלפים אמה, היכן כתיבן?
דתניא [מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכת דויסע פרשתא ה ד"ה ראו כי ה' נתן לכם את השבת]: ’[שמות טז,כט: ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי</ref> שבו איש תחתיו' - אלו ארבע אמות [12]; 'אל יצא איש ממקומו' - אלו אלפים אמה;
מנא לן?
אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום ומקום מניסה [13] וניסה מניסה וניסה מגבול [14] וגבול מגבול וגבול מחוץ [15] וחוץ מחוץ [16], דכתיב (במדבר לה ה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה [ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים].
ונילף (במדבר לה ד) [ומגרשי הערים אשר תתנו ללוי] מקיר העיר וחוצה אלף אמה [סביב]?
דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצה;
ומאי נפקא מינה?: הא תנא דבי רבי ישמעאל [ספרי מצורע פרשה ז מ"ז]: ושב הכהן (ויקרא יד לט: ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירת הבית) ובא הכהן (ויקרא יד מד: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא) - 'זו היא שיבה זו היא ביאה' [17]!?
הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה, אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה - מדמי ליה ילפינן.
אלפים אמה עגולות [דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס; וחכמים אומרים: מרובעות כטבלא מרובעת, כדי שיהיה נשכר לזויות]:
ורבי חנינא בן אנטיגנוס - מה נפשך: אי אית ליה גזירה שוה [18] – 'פיאות' כתיבן [19]; אי לית ליה גזירה שוה - אלפים אמה מנא ליה?
לעולם אית ליה גזירה שוה, ושאני הכא דאמר קרא (במדבר לה ה) [ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתו] זה יהיה להם מגרשי הערים; - לזה אתה נותן פיאות, ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת!
ורבנן?
תני: רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת.
אמר רבי אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים - אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן [20].
אמר רב פפא: בדיק לן [21] רבא: עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה צריך הן ואלכסונן [22] או לא? ואמרינן ליה: לאו היינו דרב חנניה, דתניא: רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת.
וזה הוא שאמרו העני מערב ברגליו; אמר רבי מאיר: אנו אין לנו אלא עני וכו':
אמר רב נחמן: מחלוקת "במקומי" [23]: דרבי מאיר סבר עיקר עירוב בפת,
עני הוא דאקילו רבנן עילויה [24] אבל עשיר [25] – לא [26], ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל [27], אחד עני ואחד עשיר [28], אבל "במקום פלוני" דברי הכל עני אין עשיר לא;
'וזו היא שאמרו [29] - מאן קתני לה? - רבי מאיר [30]; ואהייא קאי? – אאינו מכיר או שאינו בקי בהלכה [31]' [32];
ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל [33] - מאן קתני לה?
רבי יהודה.
ורב חסדא אמר מחלוקת "במקום פלוני" [34], דרבי מאיר סבר: עני – אִין, עשיר – לא, ורבי יהודה סבר: אחד עני ואחד עשיר; אבל "במקומי" - דברי הכל אחד עני ואחד עשיר, דעיקר עירוב ברגל, וזו היא שאמרו' [35] - מאן קתני לה? - [36] רבי מאיר [37], ואהייא קאי? – אהא: מי שבא בדרך וחשכה [38]' [39]; ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל [40] - מאן קתני לה? - [41]דברי הכל. [42]
תניא כוותיה דרב נחמן [43]: 'אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת, ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר "שביתתי במקומי" [44] לפי שלא אמרו 'מערבין ברגל' [45] אלא למי שבא בדרך וחשכה - דברי רבי מאיר [46]; רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום [47] ויאמר "תהא שביתתי במקומי" [48], וזה הוא עיקרו של עירוב, והתירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו ביד בנו ביד שלוחו בשביל להקל עליו; אמר רבי יהודה: מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא [49], שהיו מחלקין גרוגרות [50] וצימוקין [51] לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה [52] ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין' [53].
| אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [54], דקתני 'מי שיצא [55] לילך לעיר שמערבין לה [56] והחזירו חברו [57] - הוא מותר לילך [58] וכל בני העיר אסורין - דברי רבי יהודה', והוינן בה: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו? - ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן? - כגון שיש לו שני בתים ושני תחומי שבת ביניהן [59]; איהו - כיון דנפקא ליה לאורחא [60] - הוה ליה 'עני' [61], והנך 'עשירים' נינהו [62]; אלמא: כל "במקום פלוני", [63] עני – אין, עשיר – לא! [64] |
שמע מינה.
מתני ליה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב: אחד עני ואחד עשיר.
אמר ליה רב: סיים בה נמי 'הלכה כרבי יהודה' [65].
רבה בר רב חנן הוה רגיל דאתי [66] מארטיבנא לפומבדיתא,
הערות
עריכה- ^ הא דקתני מתניתין דאם סיים קנה שביתה בעיקרו
- ^ התם [לעיקרו של האילן] קודם שתחשך - התם מהניא אמירה, ואי קני התם - מצי למיזל לביתו בנחת
- ^ לילך עד ביתו אפילו במרוצה
- ^ אבל לעיקרו הוה מטי במרוצה אי הוה רהיט
- ^ הולך מעט מעט
- ^ אילן אחר היה נסמך עליו
- ^ טוען פירות הרבה ומוכרן, ופורע מהן המס
- ^ איני מכיר אותו אילן
- ^ אומר "שביתתי עמך"
- ^ הא דאמר ליה משמיה דרבי יוסי ליתא, דלא תניא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשום הכי אמרה בשם רבי יוסי: כי היכי דליקבלה מיניה; נימוקו עמו - טעמו, במסכת גיטין (סז,א) מונה שבחן של חכמים - ואמר: רבי יוסי נמוקו עמו; 'נים' ו'קו' - דבר ישר כקו המשקולת
- ^ סז,א
- ^ ליוצא חוץ לתחום
- ^ פסוק שנאמר בו מקום ולא נאמר בו ניסה - דנין אותו מפסוק אחר שנאמר בו מקום וניסה, כגון אל יצא איש ממקומו (שמות טז כט) דנין מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג): מה להלן כתיב ניסה: אשר ינוס (במדבר לה כו) אף מקרא דאל יצא איש ממקומו - מרבי ביה ניסה, והוי כמאן דכתיב ביה ניסה
- ^ והדר דנין ניסה מניסה, וניסה מגבול, כלומר: דנין ניסה זו שלא נאמר בו גבול מניסה שנאמר בו גבול, דכתיב גבול עיר מקלטו אשר ינוס (במדבר לה כו) ומרבינן נמי באידך ניסה דאל יצא איש ממקומו כאילו כתיב ביה גבול
- ^ והדר דנין גבול מגבול וגבול מחוץ, דנין גבול זה שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ, שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול (במדבר לה כז), ומרבינן חוץ מגזירה שוה להאי גבול דאל יצא איש ממקומו
- ^ והדר דנין האי חוץ מחוץ
- ^ בתורת כהנים שנויה, בנגעי בתים; בשבוע של הסגר ראשון כתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וכתיב בתריה וחלצו את האבנים ואת הבית יקציע: מבית יקלף עפר הבית סביב הקיר ועפר, אחר יקח וטח את הבית, וכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' ונתץ את הבית, ותניא: 'ופרח - יכול לא יהא טמא עד שיחזור ויפשה? - תלמוד לומר צרעת ממארת צרעת ממארת לגזירה שוה: מה צרעת ממארת האמורה בבגדים - טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף צרעת ממארת האמורה בבתים - טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה; יכול חזר ופרח בו ביום יהא טמא? - נאמר ואם ישוב הנגע ונאמר ושב הכהן, מה שיבה האמורה להלן - בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן - בסוף שבוע; למדנו שנותן לו שבוע אחר החליצה וקיצה וטיחה, אם חזר הנגע - נותצו, ואם לא חזר – מטהרו; אין לי אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע אלא בפושה בשבוע של הסגר ראשון, מניין לנגע שעמד בעיניו בראשון שלא פשה, והכהן לא חלץ ולא קצה ולא טח, והמתין שבוע שני ופשה בשבוע שני - מניין שהוא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואינו נותצו מיד? - תלמוד לומר ובא הכהן והנה פשה וגו'; ואף על גב דהאי קרא בתריה דאם ישוב הנגע כתיב, דמשמע דבנגע החוזר קאי - מפקינן ליה התם מהאי משמעות, ומרבינן נתיצה לנגע החוזר ואף על פי שלא פשה; והאי ובא הכהן וראה והנה פשה - דמשמע דבעי פשיון - מוקמינן ליה בנגע שעמד בראשון ופשה בשני, ואף על גב דכתיב נתיצה בתריה - יליף בגזירה שווה: נאמר כאן בפשה בשני ובא הכהן ונאמר בפשה בראשון ושב הכהן - היא שיבה היא ביאה, כלומר: זו כזו: מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע; ואם חזר שוב - בעי נתיצה, אלמא: אף על גב דלאו שיבה היא, כיון דשיבה וביאה חדא מילתא היא, דתרוייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע - דיינינן גזירה שוה מינייהו
- ^ דמקום מניסה וחוץ מחוץ, כדאמר לעיל
- ^ דכתיב פאת נגב (שמות כז ט) ו'פאת' משמע מרובע
- ^ ארבע אמות ושמונה חומשי אמה, דאמרן: כזה יהיו כל שובתי שבת: פיאות תן להן; וגבי העברה ליכא למיתב פיאות, אלא כי האי גוונא: שנותנין להן שיעור אלכסונן, דהא ליכא למימר בהו רבוע ועיגול
- ^ מנסה אותנו
- ^ שיהא רחב ארבע בריבוע, שתוכל למצוא בו אלכסון; דדבר עגול אין לו אלכסון
- ^ 'במקומִי' גרסינן, ביו"ד; מחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה: דקא שרי רבי יהודה אפילו לעשיר לערב ברגליו - באומר :שביתתי במקומי", וזהו שאמרו דמתניתין לקמן מפרש אהיכא קאי, אי אמכיר אילן דקתני דאמר "שביתתי במקום פלוני", או אאינו בקי דקתני דאמר "שביתתי במקומי"
- ^ הבא בדרך ואין עמו פת - הוא דאקילו רבנן גביה לומר "שביתתי במקומי" כשאינו מכיר אילן או גדר; או למכיר - לומר "שביתתי במקום פלוני"
- ^ כגון יושב בביתו
- ^ לא זו ולא זו
- ^ "שביתתי תחתי"
- '^ אפילו לעשיר אם יצא והחשיך - זהו עיקר מצות עירוב, כדתני לא אמרו לערב בפת כו', אלמא: עיקר תקנת עירוב לרבי יהודה ברגל היא
- ^ זהו שאמרו חכמים - דמשמע דעיקר תקנתא לאו הכי הואי, אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו
- ^ דאמר: עיקר עירוב בפת
- ^ ואמר "שביתתי תחתי"
- ^ - עלה קאמר רבי מאיר, וזהו שאמרו, כלומר: דאפילו להאי דאמר "במקומי" - קולא הוא דאקילו רבנן גביה, אבל לא זהו עיקר תקנת עירוב
- ^ דמשמע דעיקר עירוב, כי איתקן - ברגל איתקן, ולא אמרו בפת אלא להקל על העשיר
- ^ דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל, אלא אמירה בעלמא
- ^ דמשמע דאין זה עיקר עירוב, אלא קולא הוא דאמר לעני
- ^ על כרחך
- ^ ואף על גב דמוקמינן לה במי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר "שביתתי בעיקרו", והאי - אפילו לרבי יהודה לא זהו עיקר מצותו - אפילו הכי לא מצינן לאוקמא כרבי יהודה משום דקתני בה עני, ואילו רבי יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר
- ^ והיה מכיר אילן, ואמר "שביתתי בעיקרו" דקתני קנה שם שביתתו
- ^ ועלה קאמר: 'זה הוא שאמרו העני מערב ברגליו' דהא קולא - לעני הוא דאקיל, לא שיהא זה עיקר עירוב, אלא באומר "שביתתי במקומי"; ורבי יהודה אמר: אפילו לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר "שביתתי בסוף אלפים" - הקילו נמי, ואף על גב דעיקר עירוב במקומי הוא
- ^ דמשמע עיקר עירוב אינו בפת, אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון
- ^ סתמא היא ו
- ^ ולאו מסקנא דמילתיה דרבי יהודה היא, דהא רבי מאיר נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל - "במקומי".
- ^ דאמר: מחלוקת "במקומי": דאפילו היכא דאמר "במקומי" - לרבי מאיר עשיר לא, ורבי יהודה נמי לא שרי לעשיר אלא "במקומי", אבל "במקום פלוני" - לא
- ^ והאי חוץ לתחום - לאו דוקא, אלא בסוף התחום; ואי דווקא חוץ לתחום - בתוך ארבע אמות קאמר שבו שביתתו
- ^ אפילו כי האי גוונא דאמר "במקומי"
- ^ אלמא לרבי מאיר אפילו במקומי עני - אין, עשיר - לא
- ^ אם ירצה
- ^ אלמא לרבי יהודה לא שרי לעשיר אלא "במקומי", כרב נחמן
- ^ מקום
- ^ תאנים יבשים
- ^ ענבים יבשים שנתייבשו ונצטמקו
- ^ סמוכין להן לארומא בתוך ארבעת אלפים
- ^ אלמא עיקר עירוב ברגל, ו"במקומי", ואף על גב דעניים היו, הואיל ובביתם איתנהו - כעשירים דמו: דאי אפשר להם בלא מזון שתי סעודות, ואף על פי כן היו מערבין ברגלן ומחשיכין, דהיינו "במקומי", כרב נחמן, אלמא: עיקר עירוב ברגל, ומחשיכין על התחום, ואף על גב דלגבי עירוב עשירים הן - דהא מביתם יוצאין על כך, ויש להן פת - אפילו הכי שרי, כי לית ליה שליח לערב ברגליו
- ^ כרב נחמן דלרבי יהודה "במקום פלוני" - עשיר לא, וכי פליג אדרבי מאיר – "במקומי" הוא דפליג
- ^ כל דהו והחזיק בדרך
- ^ שסמוכה לעירו, לסוף ארבעת אלפים - ויכול אדם לילך מזו לזו על ידי עירוב
- ^ דאמר ליה: "עת חמה הוא", "עת צינה הוא", כדלקמן (עירובין נב א)
- ^ למחר לאותה עיר אחרת
- ^ שיש לו שני בתים - אחד בזה ואחד בזה, והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מערב שבת ולשבות שם בשבת, ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור, אלא אדעתא למיזל עד התם, והחזירו חבירו
- ^ משום הליכה ממש, ולא משום לערב ברגליו
- ^ ויכול לומר "שביתתי בסוף התחום", ויסיים מקום הניכר לו שם; ופלוגתא דאמוראי היא לקמן (עירובין נב): איכא למאן דאמר דאפילו לא אמר נמי: כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל - כמאן דאמר דמי; |align = "right"|ועל כרחך בדלא אמר מידי עסקינן, חדא: דלא קתני 'ואמר "שביתתי במקום פלוני"', ועוד: מדפליג רבי מאיר עלה ואמר הרי זה חמר גמל - שמע מינה בדלא אמר "שביתתי במקום פלוני" עסקינן, דהא רבי מאיר מודה בעני! ואם תאמר: 'רבי מאיר עשיר חשיב ליה להאי, דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני, אם כן דעשיר חשיב ליה רבי מאיר', - חמר גמל אמאי?: הא בביתו לא רצה לקנות, דהא אמר "שביתתי בסוף התחום", ושם לא יכול - דהא לאו עני הוא, ו'לא יזוז ממקומו' מיבעי ליה! אלא בדלא אמר עסקינן, ורבי מאיר נמי עני משוי ליה, ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום, או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו, הלכך חמר גמל הוא
- ^ ואפילו אמרו "שביתתנו במקום פלוני" - אסור, דאי לא אמרו - פשיטא
- ^ לרבי יהודה
- ^ ולהכי נקט 'יש לו שני בתים': דאי לא הוה ליה ביתא התם - לא הוה אמרינן 'כי לא אמר כמאן דאמר דמי', דדלמא קא הדר ביה!
- ^ וכרב נחמן "במקומי"
- ^ בכל שבת