פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי עירובין דף קד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

שלש על שלש חוצצות, פחות משלש אין חוצצות [1], והיינו דרבא.

[2]

אמר רב חסדא: לימא פליגא [3]דרב יהודה בריה דרבי חייא [4]?

שאני צלצול קטן, דחשיב [5];

ולרבי יוחנן [6], אדאשמעינן גמי לישמעינן [7] צלצול קטן [8]?

מילתא אגב אורחיה קא משמע לן: דגמי מסי [9].

משנה:

בוזקין [10] מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו [11], וממלאין מ'בור הגולה' ומ'בור הגדול' [12] בגלגל [13] בשבת, ומבאר הקר ביום טוב [14].

גמרא:

רמי ליה רב איקא מפשרוניא [15] לרבא: תנן בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו - במקדש – אִין, במדינה - לא; ורמינהי חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מביא תבן ומרדה [16] בה?

שאני תבן דלא מבטיל ליה [17].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי?: אי דמבטליה - קא מוסיף אבנין, [18] וכתיב (דברי הימים א כח יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל [מלאכות התבנית] [19]; ואי דלא קא מבטליה - קא הויא חציצה [20]!?

בהולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא [21].

ולא? והא כתיב (ויקרא א יג) [והקרב והכרעים ירחץ במים] והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה [עלה הוא אשה ריח ניחח לה’], ואמר מר: זו הולכת אברים לכבש [22]!

אלא אימא בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא.

דרש רבא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מביא תבן ומרדה בה [23].

אמר ליה רב פפא לרבא: והתניא 'כשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה [24] אלא בשולי קופה [25]'?

הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם - טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום רבי אליעזר: וכשהוא מרדה - אינו מרדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה.

ממלאין מבור הגולה:

עולא איקלע לבי רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא [26], אמר: מאן האי ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא [27]?

אמר ליה רבה: לא אסרו אלא קול של שיר [28].

איתיביה אביי [תוס]פתא שבת פ"ב מ"ז [ליברמן]]: 'מעלין בדיופי [29] ומטיפין מיארק לחולה [30] בשבת'; לחולה – אִין, לבריא – לא; היכי דמי?: לאו דנים וקא בעי דליתער [31], שמע מינה אולודי קלא אסיר!

לא, דתיר וקא בעי דלינים, דמשתמע כי קלא דזמזומי [32].

איתיביה: המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה - משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק [33] ולא יטפח [34] ולא ירקד [35] כדרך שהן עושין בחול; מאי טעמא? לאו דקמוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר?

אמר רב אחא בר יעקב: גזירה שמא יטול צרור [36].

ואלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: 'נשים המשחקות באגוזים [37] – אסור', מאי טעמא, לאו דקא מוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר?

לא, דלמא אתי לאשוויי גומות [38]; דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב יהודה 'נשים משחקות בתפוחים [39] אסור', התם מאי אולודי קלא איכא? אלא דילמא אתי לאשוויי גומות.

תנן ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, במקדש – אִין, במדינה – לא, מאי טעמא, לאו משום דאולודי קלא [40] ואסיר?

לא! גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו [41].

אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא, אמר: מאי טעמא גזרו רבנן - שמא ימלא לגינתו ולחורבתו? הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא!

כיון דקא חזא דקא


עמוד ב

תרו [42] בה כיתנא [43] - אסר להו.

ומבאר הקר:

מאי באר הקר?

אמר שמואל: בור שהקרו עליה דברים והתירוה [44].

מיתיבי: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, ואי אמרת שהקרו דברים עליה, מאי זו בלבד [45]?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: באר מים חיים, שנאמר (ירמיהו ו ז) כהָקיר בַּיִּר מימיה [כן הֵקֵרָה רעתה חמס וְשֹׁד ישמע בה על פָנַי תמיד חֹלִי וּמַכָּה] [46].

גופא: 'לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה - חנו עליה, ונביאים שביניהן [47] התירו להן' ולא נביאים שביניהן אלא מנהג אבותם בידיהם [48].

משנה:

שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה; [49]

רבי יהודה אומר: בצבת של עץ [50], שלא לרבות את הטומאה [51].

מהיכן מוציאין אותו [52]?

מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס [53];

רבי עקיבא אומר: כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת [54] - משם מוציאין אותו;

ושאר כל המקומות [55] כופין עליו פסכתר [56].

רבי שמעון אומר [57]: מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לך [58], שלא התירו לך אלא משום שבות.

גמרא:

אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס טמא שרץ [59] למקדש – חייב [60]; שרץ עצמו – פטור; מאי טעמא? - אמר קרא (במדבר ה ג) מזכר ועד נקבה תשלחו [אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם] [61] מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה.

לימא מסייע ליה: '(במדבר ה ג) מזכר ועד נקבה תשלחו [אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם] - פרט לכלי חרש [62], דברי רבי יוסי הגלילי'; מאי טעמא, לאו משום דלית ליה טהרה במקוה [63]?

לא! מי שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה.

[64]

לימא כתנאי: שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה; רבי יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו, שלא לרבות את הטומאה מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר שלא לשהות, קסבר המכניס שרץ למקדש חייב [65], ומאן דאמר שלא לרבות, קסבר המכניס שרץ למקדש פטור?

לא! דכולי עלמא חייב, והכא בהא קא מיפלגי: מר סבר שהויי טומאה עדיף [66], ומר סבר אפושי טומאה עדיף!

אלא כהני תנאי, דתנן 'מהיכן מוציאין אותו כו'; מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר מעזרה – לא [67], קסבר המכניס שרץ למקדש פטור [68], ומאן דאמר מכולה עזרה קסבר חייב?

הערותעריכה

  1. ^ ומשום יתור בגדים
  2. ^ והיינו נמי כלישנא קמא, ואין בה חילוק אלא במילתיה דרבי יוחנן, והאי דנקטי לה במילתיה דרב יהודה בלשון חציצה - משום הך פלוגתא דרבי יוחנן, דלא מצי למתנייה משום יתור בגדים, דקאמר 'פחות משלש על שלש חוצץ במקום בגדים ופחות משלש לא' - לא מצי למימר יתור בגדים אלא משום חציצה; להכי נקט לה לכולה בלשון חציצה.
  3. ^ הא דרבא, א
  4. ^ דחשיב צלצול קטן יתור בגדים
  5. ^ ואיכא למימר דמודה בה רבא, אבל רבי יוחנן פליג עליה, דהא עלה קאי ופליג
  6. ^ דאמר צלצול נמי שרי
  7. ^ תנא דמתניתין
  8. ^ דלא חייץ, וכל שכן גמי
  9. ^ משום שבת איצטריך למתני גמי: דאף על גב דמסי - שרי במקדש
  10. ^ לשון כיתות, כדאמר בפרק שני דיומא (דף כב,ב) 'ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל א יא ח) מידי דמיבזק הוא' ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א יד) מפרש בחגיגה (דף יג,ב) 'כאור היוצא בין החרסים' שצורפין בהן זהב, והם נקובים וסדוקים, ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם
  11. ^ מפזרין ומכתתין על הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים נופלין עליו הוא מחליק
  12. ^ כך שמן, ושניהם בלשכת העזרה
  13. ^ טור"ן בלע"ז; אבל במדינה – לא; טעמא מפרש בגמרא: משום שמא ימלא לגינתו ולחורבתו
  14. ^ ולא בשבת; ובגמרא מפרש מאי ניהו
  15. ^ מקום
  16. ^ שוטֵחַ בה
  17. ^ וליכא משום אשוויי גומות, דמלאכה הוא בשבת, דהוי כבנין: דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומות - לא מבטיל ליה התם, אבל מלח משנדרס ברגל - לא חזי, ומסתמא מבטיל ליה, ובמדינה אסור
  18. ^ ואפילו בחול אסור להוסיף על המזבח
  19. ^ שהבנין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ושלא לגרוע; ואית דנקטי ליה משום שבת, ולא היא: דהא ב'כסוי הדם' בשחיטת חולין (חולין פג ב) דאיירי בחול הכי נמי פרכינן
  20. ^ בין רגליהם לכבש, וחציצה כי האי גוונא פסולה, דתנן בשחיטת קדשים (זבחים פ"ב מ"א, דף טו,ב) כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וערל יושב ועומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה ועל גבי רגל חבירו - פסול והתם יליף טעמא
  21. ^ לעולם לא מבטל ליה אלא לאחר דריסה מולחין ממנו עורות קדשים; ודקשיא לך הא הוי חציצה? לא תקשה: דהא דקתני בוזקין מלח - בהולכת אברים לכבש קאמר, דלאו עבודה, דקא סלקא דעתא השתא דכיון דכל הכפרה תלויה בדם אף על גב דהקטר חלבים הוה עבודה - הולכה דידהו מיהא לא חשיב
  22. ^ והקריב את הכל רישא דקרא והקרב והכרעים ירחץ במים אלמא באברים קמשתעי קרא, ומדבעי כהונה - שמע מינה עבודה היא
  23. ^ לדרוס עליה
  24. ^ כדרך חול
  25. ^ שנשתברה ונשארו השולים
  26. ^ הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול
  27. ^ דקסבר כל אולודי קלא אסיר
  28. ^ הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת
  29. ^ מעלין יין מחבית לחבית על ידי שני קנים החתוכים באלכסון, ומניח ראשין המשופעים זה כנגד זה, ונותן אחד מן הקנים בחבית ומוצץ בפיו בראש הקנה האחר מעט מן היין אליו, ומסלק משם, והיין יוצא כולו מאליו; 'דיופי' = שתי פיות
  30. ^ כלי הוא, ופיו צר, ושל מתכת הוא, ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקין, וממלא מים, וסותם פיו העליון; וכל זמן שפיו סתום - אין המים יוצאין בנקבים התחתונים, וכשרוצה - נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף, ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו, וקולן נשמע לחולה
  31. ^ על ידי קול זה, ומתיראין להקיצו בידים שמא יבעית; וכיון דלהקיץ הוא - לא בנעימה ובנחת נשמע, שהרי קול נעים מרדימו והולך, אפילו הכי לבריא לא
  32. ^ צינב"ש [פעמונים]
  33. ^ כף אל כף
  34. ^ ידיו על לבו
  35. ^ ברגל להשמיע קול להבעית העופות
  36. ^ ויזרוק לרשות הרבים להבריח העופות
  37. ^ לגלגלן דרך דף, ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים
  38. ^ להכין דרך לגלגל האגוז
  39. ^ נמי כהאי גוונא
  40. ^ שהגלגל משמיע קול
  41. ^ מתוך שממלאין בו בלא טורח - אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו בשבת
  42. ^ שורין
  43. ^ פשתן, בחול; ואית דגרסי 'בונתא' = כוסמין
  44. ^ כשעלו מן הגולה הוצרכו לה, כדלקמן, ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל, ולא התירו אלא אותה לבדה; 'הקרו' לשון קריאה (ע"י מקרה) שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן
  45. ^ היאך יקראו לשאר בורות 'בור הקר' - הרי לא הוקרו דברים אלא על זו? ומדקתני 'בור הקר' פשיטא דההוא לחודיה קשרי
  46. ^ על ידי שמַיִּם חיים היתה - קרי ליה 'בור הקר', לשון מקור, כמו כהקיר ביר מימיה: כמו שמעין מקור מימיה הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד - כך הקרה רעתה
  47. ^ חגי זכריה ומלאכי
  48. ^ באותו הבור
  49. ^ כהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חייש לטלטול, דאין שבות במקדש; בהמיינו = באבנטו; ואף על גב דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש - הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה; ובידיו לא נגע בה: דלא ניטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע ביה, ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שמיטמא בשרץ - אינו מטמא הכהן האוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה, והלכה רווחת היא בכל הש"ס שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד, וגם במקרא לא מצינו טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהן, שהוא אב הטומאה, אבל ראשון לטומאה -מטמא אוכלין ומשקין, כדכתיב (ויקרא יא לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם [אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו], דהוה ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו, ואף על פי שלא נגע, והכלי חוֹזֵר ומטמא מה שבתוכו; יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון? תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה [פסוק לד] מכל האוכל אשר יאכל: אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מחמת הכלי, ואין כלי אחר מיטמא מחמתו; [בשלהי 'הכל שוחטין’]
  50. ^ שהיא פשוטי כלי עץ
  51. ^ לטמא האבנט, ונוח לו להשהותו שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה
  52. ^ בשבת
  53. ^ אבל בעזרה אם נמצא שם - מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך
  54. ^ אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כול העזרה
  55. ^ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: לבן ננס כול העזרה, לרבי עקיבא לשכות
  56. ^ סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך למוצאי שבת; 'סירותיו' מתרגמינן פסכתרוותיה (שמות כז ג)
  57. ^ מפרש בגמרא אהיכא קאי
  58. ^ כדמפרש בגמרא
  59. ^ כלי שנטמא בשרץ
  60. ^ חטאת בשוגג וכרת על זדונו, משום כי את מקדש ה' טמא (במדבר יט כ)
  61. ^ במקדש קאי, כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם - דומיא דזכר ונקבה: אדם שיש לו טהרה בטבילה
  62. ^ טמא, שאם הכניסו למקדש - פטור
  63. ^ דכתיב (ויקרא יא לג) ואותו תשבורו: שאין לו טהרה אלא בשבירתו
  64. ^ לא! לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב, וטעמא דכלי חרס - משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה, דבעינן דומיא דזכר ונקבה: מי שנעשה אב הטומאה, פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת, וכן הכלים נמי: הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה, כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה על ידי מדרס של זב, ומטמאין אדם וכלים, כדכתיב (ויקרא טו ו) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים, כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה – חייב, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה: שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב, כדפרישית לעיל, או מגע המת: דמת = אבי אבות הטומאה, כדכתיב ב'זאת חקת' בכלי או באדם שנגע במת: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר יט כב), פירוש: נפש הנוגעת בו - בטמא זה שנטמא במת - תטמא עד הערב, והא לא מצית למימר דהאי 'והנפש הנוגעת' - בנוגע במת עצמו קאמר, דאם כן טומאת שבעה איכא! אלמא טמא מת - אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם; הלכך: כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל, דלמדרס לא חזי משום דנשבר, ותניא בהדיא בפרק 'רבי עקיבא' במסכת שבת (דף פד,א) מדרס כלי חרס טהור; ועל ידי מגע נמי לא הוי אב הטומאה, דכתיב לעיל מההוא קרא (במדבר יט יט) וחטאו ביום השלישי וגו' (במדבר יט כב) וכל אשר יגע בו הטמא וגו': כל היכא דקרינן ביה 'וחטאו': דיש לו טהרה בטבילה - קרינן ביה 'והנפש הנוגעת תטמא', וכל היכא דלא קרינן ביה 'וחטאו' לא קרינן ביה 'והנפש הנוגעת'.
  65. ^ קסבר שרץ טעון שילוח מדאורייתא, הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט
  66. ^ מאפושי טומאה, דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא
  67. ^ לא מפקינן ליה בשבת
  68. ^ דלא בעינן שילוח מדאורייתא, הלכך לא מדחיא שבות מקמיה, ומהיכל ומאולם - הוא דמפקינן ליה, דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם