פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

גברא אגברא קא רמית [1]? מר [2] סבר פליגי, ומר [3] סבר לא פליגי.

גופא: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו - אינו אלא לפרש דברי חכמים;

ורבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק.

ו'אימתי' - לפרש הוא? והא תנן [סנהדרין פ"ג מ"ג]: ואלו הן הפסולים [4]: המשחק בקוביא [5] ומלוה בריבית, ומפריחי יונים [6] וסוחרי שביעית [7]; אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שאין לו אומנות אלא היא, אבל יש לו אומנות שלא היא - הרי זה כשר [8]'; ותני עלה בברייתא: וחכמים אומרים: בין שאין לו אומנות אלא היא, ובין שיש לו אומנות שלא היא - הרי זה פסול' [9]!

ההיא [10] - דרבי יהודה אמר רבי טרפון היא [11], דתניא: 'אמר רבי יהודה משום רבי טרפון: [12] לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שאין נזירות אלא להפלאה [13]'; אלמא כיון דמספקא ליה אי נזיר אי לא נזיר הוא - לא משעביד נפשיה; הכא נמי: כיון דלא ידע אי קני אי לא קני - לא גמר ומקנה.

הדרן עלך חלון



עירובין פרק שמיני כיצד משתתפין

משנה:

כיצד משתתפין בתחומין?

מניח את החבית ואומר "הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה", וכל שקיבל עליו מבעוד יום [14] – מותר; משתחשך – אסור, שאין מערבין משתחשך.

גמרא:

אמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה [15].

מאי קא משמע לן? תנינא: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה!?

מהו דתימא אורחא דמלתא קתני - קא משמע לן.

וכל שקיבל עליו מבעוד יום - שמעת מינה אין ברירה, דאי יש ברירה - תיגלי מילתא למפרע דמבעוד יום הוה ניחא ליה!?

אמר רב אשי: הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני [16].

אמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו [17].

מיתיבי [תוספתא עירובין פ"ו ה"יב [ליברמן] בשנוי]: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, ושאין צריך לאמו אין יוצא בעירוב אמו, ותנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא [18] [סוכה פ"ב מ"ח]: קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה [19], והוינן בה: ואיזהו קטן שאין צריך לאמו? אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו; רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור ואינו קורא "אימא" "אימא" [20]!

[21] סלקא דעתא גדולים נמי קרו [22] - אלא אימא 'כל שניעור משנתו ואינו קורא "אימא" "אימא"' [23], וכמה [24]? - כבר ארבע כבר חמש [25].


עמוד ב

אמר רב יהושע בריה דרב אידי: [26] כי קאמר רב אסי [27] - [28] כגון שעירב עליו אביו לצפון ואמו לדרום [29], דאפילו בר שש נמי בצוותא דאמיה ניחא ליה.

מיתיבי: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש - [30] תיובתא דרב יהושע בר רב אידי [31]?

תיובתא.

לימא תיהוי תיובתיה דרב אסי [32]?

אמר לך רב אסי: עד ועד בכלל.

לימא תיהוי תיובתיה דרבי ינאי וריש לקיש [33]?

לא קשיא: הא דאיתיה אבוהי במתא [34], הא [35] דלא איתיה אבוהי במתא. [36]

תנו רבנן: מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים [37], על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין לדעתן בין שלא לדעתן; אבל אינו מערב לא על ידי עבדו ושפחתו העברים, [ולא] על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי אשתו - אלא מדעתם.

תניא אידך [תוספתא עירובים פ"ו ה"יא [ליברמן]]: לא יערב אדם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, אבל מערב הוא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים ועל ידי בנו ובתו הקטנים - בין לדעתן ובין שלא לדעתן, מפני שידן כידו; וכולן שעירבו ועירב עליהם רבן [38] - יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות.

אשה מאי שנא [39]?

אמר רבה: אשה וכל דדמי לה.

אמר מר: חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות; טעמא דמחי, הא סתמא [40] נפקא בדבעלה; הא קתני רישא אלא מדעתם, מאי? לאו דאמרי "אִין"?

לא, מאי אלא מדעתם? – דאשתיקו, לאפוקי היכא דאמרי "לא"!

הא וכולן שעירבו ועירב עליהן רבן יוצאין בשל רבן, וסתמא הוא, וקתני חוץ מן האשה דלא נפקי?

אמר רבא: כיון שעירבו - אין לך מיחוי גדול מזה.

משנה:

כמה הוא שיעורו?

מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא לשבת - דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: לשבת ולא לחול;

וזה וזה מתכוונים להקל [41].

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מככר בפונדיון, מארבעה סאין בסלע [42],

רבי שמעון אומר: שתי ידות [שני שליש] לככר, משלש לקב [43],

- חצייה לבית המנוגע [44], וחצי חצייה לפסול את הגוייה [45].

גמרא:

וכמה מזון שתי סעודות [46]?

אמר רב יהודה אמר רב: תרתי ריפתא איכרייתא [47].

רב אדא בר אהבה אמר: תרתי ריפתא נהר פפיתא [48].

אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא: אבוך כמאן [49] סבירא ליה [50]?

כרבי מאיר סבירא ליה.

אנא נמי כרבי מאיר סבירא ליה, דאי כרבי יהודה - קשיא הא דאמרי אינשי 'רווחא לבסימא שכיח [51]'.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר [מככר בפונדיון, מארבעה סאין בסלע; רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר משלש לקב]:

תנא: וקרובים דבריהן [52] להיות שוין;

מי דמי? דרבי יוחנן [בן ברוקה] ארבע סעודתא לקבא, דרבי שמעון תשע סעודתא לקבא!?

אמר רב חסדא: צא מהן שליש לחנוני [53].

ואכתי למר תשעה ולמר שית!?

אלא כאידך דרב חסדא, דאמר: צא מהן מחצה לחנוני.

ואכתי למר תשע ולמר תמני?

היינו דקאמר 'וקרובים 'דבריהם להיות שוין.

קשיא דרב חסדא [שאמר שליש לחנוני] אדרב חסדא [שאמר מחצה לחנוני]!?

לא קשיא: הא דקא יהיב בעל הבית ציבי [54], הא דלא יהיב בעל הבית ציבי [ואז מרוויח חצי].

חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגוייה:

תוספות מסכת עירובין דף פב עמוד ב ד"ה וחצי חציה לפסול את הגוייה - והיינו שני ביצים;

אומר ר"ת דפסול גוייה - גזירת קדמונים היתה, ולא מי"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני; תדע דבפרק בתרא דיומא [55] סלקא דעתיה דהוי דאורייתא, ובעי למדרשיה מולא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא מג) ובי"ח דבר היו בקיאין, ואם היתה דאורייתא אם כן חסר להו! ועוד: דלשון 'פסול גוייה' משמע דדוקא פסול הגוף, דנפסל גופו מלאכול בתרומה, וגזירה דהאוכל אוכל ראשון - פסול מגע הוא! אלא ודאי פסול גוייה גזרו קודם י"ח דבר הרבה, ולא גזרו על מגעו שיפסל, אלא גופו מלאכול בתרומה, וגזרו על טומאת פנים אטו טומאת חוץ: שהרואה אוכל תרומה אחר שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאים - סבור שמותר ליגע בהן גם בחוץ תרומה טהורה כמו שבתוך מעיו נוגעין זה בזה;

ודווקא בשני ביצים, אבל בכביצה - אף על פי שראוי לטמא אחרים - לא גזרו, דא"א שלא ישאר קצת בין השינים והחניכין או מתעכל קצת במעיו, וכיון דאפקוה מכביצה - אוקמוה אשני ביצים, שהוא חצי הסעודה דבית המנוגע, ולרבי יוחנן בן ברוקה - אביצה ומחצה;

אבל במשקין טמאין שאינם מתעכלין ונכנס הכל במעיו לא בעינן יותר מרביעית,

אבל בי"ח דבר, דהאוכל אוכל ראשון גזרו אפילו בכביצה, ושיפסול תרומה במגע, כדמפרש טעמא בפרק קמא דשבת [56] משום דזמנין דאוכל אוכלין טמאין כו' ואין להאריך כאן.

הערותעריכה

  1. ^ דרבי יהושע בן לוי אדשמואל
  2. ^ שמואל דאמר 'הלכה'
  3. ^ ורבי יהושע [בן לוי]
  4. ^ לעדות
  5. ^ בעירבון
  6. ^ "אי תיקדמה יונך ליוני" - דכולן גזלנין מדבריהן הן, דאסמכתא לא קנייא, ומגזל גזיל ליה
  7. ^ דרחמנא אמר 'לאכלה' ולא לסחורה; וזה שחומד ממון, לעבור עבירה על הממון - רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת [ידך עם] רשע [להיות] עד [חמס] (שמות כג א)
  8. ^ דקסבר רבי יהודה: אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחנו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה – קניא, ולאו גזלנין נינהו, ופסולייהו - לפי שאין עסוקין בישובו של עולם: דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם - אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון
  9. ^ קא סלקא דעתא היינו תנא קמא דמתניתין, אלמא אימתי - לחלוק
  10. ^ ברייתא
  11. ^ דאמר: אסמכתא לא קניא; אבל במתניתין לא פליג רבי יהודה אדתנא קמא, אלא מפרש לטעמיה
  12. ^ שנים שיושבין וראו אחד בא, ואמר אחד מהן: "הריני נזיר שזה נזיר", ואמר חבירו "הריני נזיר שאין זה נזיר"
  13. ^ שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק אי נזיר אותו הבא כנגדו
  14. ^ לסמוך על עירוב זה ולילך
  15. ^ לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה
  16. ^ הודיעוהו מבעוד יום אף על פי שלא נתרצה מבעוד יום, ונתרצה משחשיכה - אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך היה; לא הודיעוהו עד שחשיכה, מאי ברירה איכא? הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי
  17. ^ עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב - מוליכתו עמה, דכגופה דמי: דמסתמא דעתה עליה, דלא סגי ליה בלאו אמו
  18. ^ כלומר: וכי תימא בן שש – 'צריך לאמו' קרי ליה, הא ליכא למימר, דתנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא, ופרשינן התם הי 'קטן צריך לאמו'
  19. ^ מחנכינן ליה מדרבנן
  20. ^ כיון דלא קרי ההיא שעתא - לאו 'צריך' הוא
  21. ^ ופרכינן:
  22. ^ כלומר: לא משוית ליה 'אין צריך לאמו' עד שיהא ניעור משנתו ולא יקרא, אימא הא אי קרא "אימא" – 'צריך לאמו' משוית ליה? הא אפילו גדול דרכו בכך
  23. ^ דלא צוח עד דאתיא לקמיה - הוי 'אינו צריך לאמו'
  24. ^ בר כמה שני הוי
  25. ^ קרי ליה 'אין צריך לאמו', כל חד לפום חורפיה; אלמא מכי הוי בר חמש - בעי לזכוייה, וטפי מבר ארבע לא קרי ליה 'צריך לאמו' דליפוק
  26. ^ ודאי כדאמרת: בן חמש אינו יוצא עד שיערבו עליו
  27. ^ ורב אסי נמי - בשעירבה אמו עליו קאמר
  28. ^ וקא משמע לן
  29. ^ דאם עירב עליו אביו לרוח אחרת - בתר אמו שדינן ליה
  30. ^ הא ליכא למימר 'בשערב עליו זה לכאן וזה לכאן', דהא 'עד' קתני, דמשמע: בן שנה ובן שתים ושלש עד בן שש - יוצא בעירוב אמו, וכי היכי דבן שנה ובן שתים - בלא זיכוי עירוב קאמר, בן ארבע ובן חמש נמי בלא עירבו עליו קאמר
  31. ^ וכי נמי אמרינן 'עד - ולא עד בכלל' הויא תיובתא דרב יהושע דתריץ דבן חמש צריך לזכות לו
  32. ^ ד'עד' - ולא עד בכלל משמע, ואיהו אמר אפילו בן שש
  33. ^ דמפרשי גבי סוכה בר ארבע ובר חמשא קרי ליה 'אין צריך לאמו', והכא תני יוצא בעירוב אמו, ותניא לעיל דקטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירובה
  34. ^ והתינוק נכנס ויוצא עמו - לא קרי ליה 'צריך לאמו' מבן ארבע ולמעלה
  35. ^ וברייתא
  36. ^ ורב יהושע לא מצי לשנויי הכי, דהא כי אותביניה לרב אסי לעיל, אם איתא דאית ליה לרב יהושע הא סברא - הכי הוה משני ליה לדרב אסי: בדליתיה לאבוה במתא, ונימא בדלא עירב שרי, ואשמעינן רבותא!
  37. ^ 'על ידן' = בשבילן
  38. ^ לרוח אחרת
  39. ^ מעבד עברי ובנו ובתו הגדולים
  40. ^ דאישתיקה, ולרוח אחרת נמי לא עירבה
  41. ^ רבי מאיר סבר: בשבת אכיל איניש טפי, משום דבסים תבשיליה, ואמרי אינשי: רווחא לבסימא שכיח; ורבי יהודה סבר: כיון דבשבת סועד שלש סעודות - אינו אוכל הרבה בכל סעודה
  42. ^ ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון, כשנמכרים ארבע סאין בסלע; השתא סלקא דעתא חצי קב הוי שתי סעודות, כיצד? - שש מעות לדינר, מעה = שתי פונדיונין, נמצא דינר = י"ב פונדיונין, נמצא סלע = מ"ח פונדיונין; וסאה = ששה קבין, לארבע סאין - כ"ד קבין, הרי מ"ח חצאי קבין, חצי קב לפונדיון
  43. ^ רבי שמעון ממעט משיעור ואומר: תשע סעודות יש לקב, ודי לעירוב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב, נמצאת ככר השלימה = שלישית הקב, ושתי ידותיה הוו שתי סעודות
  44. ^ סתמא היא, והכי קאמר: חצי ככר השלימה ששיערו בה את העירוב, ובין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים; הנכנס - טמא מיד, דכתיב (ויקרא יד מו) והבא אל הבית יטמא, אבל כבוס בגדים לא נאמרה בו עד שישהה כדי אכילה, דכתיב (ויקרא יד מז) והאוכל בבית יכבס את בגדיו, ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה כדי סעודה ואף על פי שלא אכל; וחצי ככר זו הוי כדי אכילה; אף על גב דלרבי שמעון לענין עירובין הוי בככר שלש סעודות - התם הוא: דבשיעור העירוב נתכוונו כולן להקל, אבל שיעור סעודה - קים להו לרבנן הכי, ובעינן שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו, והוא 'פרס' דכוליה הש"ס, על שם ששיעורה בפרוסה, כלומר: בחצי ככר
  45. ^ האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס - נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה, ומדרבנן הוא: דאין אוכל מטמא אדם, ורבנן גזרו שהאוכלו יפסל בתרומה עד שיטבול, כדאמר בפרק בתרא דיומא (דף פ,ב): הנח לטומאת גוייה, דלאו דאורייתא
  46. ^ לרבי מאיר ולרבי יהודה קבעי
  47. ^ שנושאין האכרים עמהם לשדה; 'אכרים' = מנהיגי שוורים
  48. ^ הוא מקום: נהר פפא
  49. ^ מהנך תנאי
  50. ^ בעירוב: כרבי יהודה או כרבי מאיר? דקיימא לן בעירוב לכל אדם כדי מזונו, ואם בא לשער בעצמו - באיזו ישער: בשבת או בחול
  51. ^ כלומר: המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק
  52. ^ דרבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון
  53. ^ רבי יוחנן בן ברוקה לא הזכיר חצי קב ששיער לך אלא בככר הלקוח מן החנוני, בפונדיון, והרי החנוני משתכר בחצי קב שלקח בפונדיון שליש ומוכר שני שלישי חצי קב בפונדיון, ובהך שני שלישי אשמעינן רבי יוחנן דאיכא שתי סעודות, הרי בחצי קב שלש סעודות
  54. ^ עצים לאפות; אין החנוני משתכר אלא שליש
  55. ^ דף פ:
  56. ^ דף יד.