ביאור:בבלי עירובין דף כז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
| המשך המשנה |
מפני שיכול לחוץ [1] ולילך ולאכול [2].
גמרא:
אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות [3], ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ [4]' [5].
מדקאמר [6] 'אפילו במקום שנאמר בו חוץ', מכלל דלאו הכא קאי [7]; היכא קאי?
התם קאי [קידושין פ"א מ"ז]: כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות [8] ושלא הזמן גרמא אחד נשים ואחד אנשים חייבין; וכללא הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? הרי מצה, שמחה, והקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא [9] ונשים חייבות! וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא - נשים חייבות? הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן - דמצות עשה שלא הזמן גרמא, ונשים פטורות [10]!?
אלא אמר רבי יוחנן: אֵין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ'.
אמר אביי ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא [זבים פ"ה מ"ב]: 'עוד כלל אחר אמרו: כל שנישא על גבי הזב [11] – טמא, וכל שהזב נישא עליו – טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב [12] והאדם [13]'.
ותו ליכא? והא איכא מרכב!?
האי מרכב - היכי דמי?: אי דיתיב עליה - היינו 'מושב'!?
אנן הכי קאמרינן: הא איכא גבא דאוכפא, דתניא: האוכף - טמא מושב, והתפוס [14] - טמא מרכב! אלא שמע מינה אין למידין מן הכללות - ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ'.
אמר רבינא - ואיתימא רב נחמן: אף אנן נמי תנינא: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח; ותו ליכא? והא איכא כמיהין ופטריות!? אלא שמע מינה אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ!
הכל ניקח בכסף מעשר [חוץ מן המים ומן המלח]:
רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, חד מתני [15] אעירוב, וחד מתני אמעשר: חד מתני אעירוב: לא שנא אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין מערבין, אבל במים ומלח – מערבין [16]; וחד מתני אמעשר: לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין ניקחין, אבל מים ומלח - ניקחין בכסף מעשר.
מאן דמתני אמעשר – כל שכן אעירוב, ומאן דמתני אעירוב - אבל אמעשר לא; מאי טעמא? - פירא בעינן [17].
כי אתא רבי יצחק - מתני [18] אמעשר.
מיתיבי [תוספתא מעשר שני פ"א מ"יד [ליברמן]]: העיד רבי יהודה בן גדיש לפני ר"א: של בית אבא היו לוקחין ציר בכסף מעשר. אמר לו: שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן? ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר, דשומנא דפירא היא [19]; אבל מים ומלח [20] – לא.
אמר רב יוסף:
לא נצרכה [21] אלא שנתן לתוכן שמן.
אמר ליה אביי: ותיפוק ליה משום שמן!
לא, צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה [22]. [עיין רבנו חננאל]
ובהבלעה מי שרי?
אִין, והתניא [23]: 'בן בג בג אומר: (דברים יד כו: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך) [24]
'בבקר' - מלמד שלוקחין בקר על גב עורו [25];
'ובצאן' - מלמד שלוקחין צאן על גב גיזתה [26];
'וביין' - מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו [27];
'ובשכר' - מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ [28]' [29]!
אמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי 'בבקר' [30] אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא.
מאי טעמא?
כולהו צריכי לבר מ'בבקר', דלא צריך.
מאי 'צריכי'?
דאי כתב רחמנא 'בבקר' הוה אמינא 'בקר הוא דמזדבן על גב עורו [31], משום דגופיה הוא', אבל צאן על גב גיזתה - דלאו גופיה הוא [32] - אימא לא [33];
ואי כתב רחמנא ’[ו]בצאן' - על גב גיזתה - הוה אמינא 'משום דמחובר בה', אבל יין על גבי קנקנו אימא לא;
ואי כתב רחמנא ’[ו]ביין' הוה אמינא 'משום דהיינו נטירותיה', אבל תמד משהחמיץ, דקיוהא בעלמא הוא [34], אימא לא - כתב רחמנא ’[וב]שכר';
ואי כתב רחמנא ’[ו]בשכר', הוה אמינא: '[35] מאי 'שכר' [36] - דבילה קעילית [37], דפירא הוא [38]', אבל יין על גב קנקנו אימא לא;
ואי כתב רחמנא ’[וב]יין' על גב קנקנו - דהיינו נטירותיה, אבל צאן על גב גיזתה אימא לא - כתב רחמנא ’[וב]צאן': דאפילו על גב גיזתה; 'בבקר' למה לי?
וכי תימא: 'אי לא כתב רחמנא 'בבקר' הוה אמינא 'צאן על גב עורה – אִין, על גב גיזתה – לא', כתב רחמנא 'בבקר' לאתויי עורו - אייתר ליה ’[וב]צאן' לאתויי גיזתה! אי לא כתב רחמנא ’[ב]בקר' לא הוה אמינא 'צאן על גב עורה – אִין, על גב גיזתה - לא', דאם כן [39] לכתוב רחמנא ’[ב]בקר' [40], דממילא אייתר ליה ’[וב]צאן'; וכיון דכתב רחמנא ’[וב]צאן' דאפילו על גב גיזתה, 'בבקר' למה לי?: השתא צאן על גב גיזתה מיזדבנא, בקר על גב עורו מיבעיא?
היינו דקאמר רבי יוחנן 'מאן דמתרגם לי 'בבקר' אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה לבי מסותא'.
במאי קא מיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר [41] והני תנאי דלקמן [42]?
רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי רבויי ומיעוטי, והני תנאי דרשי כללי ופרטי:
רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי (דברים יד כו: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך)
'ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך' – ריבה;
'בבקר ובצאן וביין ובשכר' – מיעט;
'ובכל אשר תשאלך נפשך' - חזר וריבה;
ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל; מאי רבי? - רבי כל מילי; ומאי מיעט? לרבי אליעזר מיעט ציר, לרבי יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח [43];
והני תנאי דרשי כללי ופרטי, דתניא [ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל מ"ח]:
'ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך' – כלל;
'בבקר ובצאן וביין ובשכר' – פרט;
'ובכל אשר תשאלך נפשך' - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש פרי מפרי [44] וגידולי קרקע [45] - אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע.
ותניא אידך מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ [46] - אף כל ולד ולדות הארץ, מאי בינייהו?
אמר אביי: דגים איכא בינייהו: למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע - הני דגים גידולי קרקע נינהו [47]; למאן דאמר ולד ולדות הארץ - דגים ממיא איברו.
ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו? והאמר אביי
הערות
עריכה- ^ לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו
- ^ וכגון בשידה תיבה ומגדל יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה, אלמא: חזי ליה
- ^ כל היכא דתנן כלל - לא אמרינן דוקא הוא דאיכא כלל: דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתנהו בההוא כלל - כי הנך דאמרינן לקמן
- ^ מדבר פלוני
- ^ דאיכא למימר מדאפקיה להאי, וודאי דק בכלליה! - אפילו הכי לא ילפינן מיניה, דדלמא שייר ולא אפיק כל מאי דבעי
- ^ רבי יוחנן
- '^ מכלל דכי אמרה למילתיה - לאו הכא אמרה, דהכא נאמר בו חוץ [מן המים ומן המלח]’, וממילתיה משמע דאכלל שלא נאמר בו 'חוץ' אמרה, ומשום הכי אמר 'אפילו' - כלומר: לא מיבעיא היכא דלא נאמר בו חוץ, אלא אפילו במקום שנאמר בו חוץ
- ^ בפרק קמא דקידושין (לד,א) יליף טעמא
- ^ מצה - לילה הראשונה חובת עשה היא: בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), ושאר כל הימים, אם רצה להסתפק בבשר בלא לחם - אין חובה עליו לאכול; שמחה - ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו) - הרי נשים במשמע, ומצה נמי חובה לנשים, במסכת פסחים (מג,א) מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג) כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו בקום אכול מצה, ונשים ישנן בבל תאכל חמץ, דכל מצות לא תעשה נשים מוזהרות כאנשים - בפרק קמא דקידושין (כט,א); הקהל - במועד שנת השמטה בחג הסוכות המלך עומד על בימה וקורא לפניהן מצות משנה תורה, כדאיתא בסוטה (מא,א), וכתיב האנשים והנשים והטף (דברים לא יב)
- ^ תלמוד תורה נשים פטורות, דכתיב (דברים יא יט) ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם; פריה ורביה – דכתיב (בראשית א כח) פרו ורבו ומלאו וכבשוה: איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות סה ב); פדיון בנו הבכור חובה על האב ולא על האם, בקידושין (כט,א) שמעינן לה, מדכתיב (שמות יג יג) תִפְדֶה - קרי ביה תִפָּדֶה: כל שחייב ליפדות - חייב לפדות את בנו, ואשה אינה בכלל פדיון עצמה, דכתיב (שמות יג יג) בכור [ב]בניך תפדה ולא בנותיך - אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור
- ^ עליונו של זב, דכתיב (ויקרא טו י) בכל אשר יהיה תחתיו, ואמר בפרק 'בנות כותים' (נדה לג,א): מאי 'תחתיו'?, אי נימא תחתיו דזב - היינו משכב!? אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו - והיינו עליונו של זב
- ^ אבל שאינו ראוי - טהור, כדאמר ב'חומר בקודש' (חגיגה כג ב): יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא? - תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו (ויקרא טו ו) - מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאינו מיוחד לישיבה, שאומרים: "עמוד ונעשה מלאכתנו"
- ^ דכתיב והנושא אותם (ויקרא טו י) - אף הזב במשמע 'אותם'
- ^ דאוכף; ארצו"ן בלעז, שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצו"ן [ישנם אוכפים עד היום שיש להם ידית שהרוכב תופס בו, הידית לפעמים בנויה מתוך החלק הקדמי של האוכף; POMMEL], ולהכי מטמא משום מרכב
- ^ האי 'לא שנו' דקאמרינן לקמן
- ^ מים ומלח המעורבין = מזון הן לטבל בהן פתו
- ^ כדלקמן
עמוד ב, מכלל ופרט
- ^ להאי 'לא שנו'
- ^ אפילו כשאין קרבי דגים מעורבים בו - יש שם קצת משמנן עם המים ומלח
- ^ דעלמא, דלאו ציר הוא
- ^ הא דמתני רבי יצחק 'מים ומלח המעורבין ניקחין'
- ^ בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר, והבליע בו דמיהן, וכי האי גוונא שרי רבי יצחק
- ^ בניחותא
- ^ הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך - למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר - אלא לדרשות:
- ^ ויצא העור לחולין, ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים
- ^ אף על גב דאיכא תרתי - עור וגיזה - דנפקי לחולין
- ^ חבית של חרס שהיין שמור בתוכו, ויצא הקנקן לחולין
- ^ תמד = שנותנים מים בחרצנים, ולכשהחמיץ, שנגמרה תסיסתו - הוי כיין
- ^ אלמא מדקתני בבקר אגב עורו - אלמא בהבלעה שרי - ואף על גב דעור באנפי נפשיה לא חזי, דמידי דמאכל בעינן, כדכתיב ואכלת
- ^ דליצטריך למיכתביה
- ^ המחובר לבשר, ואינו יכול להפשיטו מחיים
- ^ יכול לגוזזה מחיים
- ^ והוה אמינא דליתסר, דלא גופא דפירא הוא
- ^ 'קיוהא' - כמו תקהינה שיניו (ירמיהו לא כט), כלומר: לאו פירא ממש הוא, אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים, איגרו"ס [חמיצות] בלעז
- ^ הבלעה לעולם אסירא
- ^ לאו תמד הוא דנילף מיניה דיהיב דמים של מים בהבלעה, אלא, האי שכר
- ^ מאותו מקום
- ^ דמשכרא, כדאמרינן בכריתות (יג,ב): אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש – חייב
- ^ ד [וב]צאן - לאו למישרי גיזות הוא דאתא, אלא עור
- ^ לא הוה כתיב קרא [וב]צאן, אלא [ב]בקר - דלית ליה גיזות
- ^ דאמרי תרוייהו דגים ניקחין, ובציר הוא דפליגי
- ^ דדרשי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ, ותרוייהו ממעטי דגים, וכל שכן ציר
- ^ דלאו ציר
- ^ עגל נולד מאמו, וכן שה, וענבים מחרצנים, שזורעין החרצנים
- ^ שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע
- ^ שנבראו מן הארץ במעשה בראשית
- ^ קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע