ביאור:בבלי עירובין דף מד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
או אין הלכה כרבן גמליאל? או דילמא בדלא מלו גברי עסקינן [1], וקא מבעיא ליה הלכה כרבי אליעזר [2] או אין הלכה כרבי אליעזר?
פשיטא בדלא מלו גברי עסקינן, דאי סלקא דעתך בדמלו גברי עסקינן - מאי תיבעי ליה? האמר רב: 'הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה'! אלא ודאי בדלא מלו גברי עסקינן, ודרבי אליעזר קמיבעיא ליה.
דיקא נמי [3] דקאמר ליה [4] '[5]יכנס'; מאי 'יכנס'?: לאו בלא מחיצה [6]!?
איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא: 'נפל דופנה [7] - לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה [8] לפרוס עליה סדין [9] לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת' [10]!
אמר ליה: את אמרת לי מהא, ואנא אמינא לך מהא: עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן [11] ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין [12]!
[13] קשיין אהדדי!
לא קשיא: הא רבי אליעזר, הא רבנן, דתנן [שבת פ"יז מ"ז]: פקק החלון: רבי אליעזר אומר: בזמן שקשור ותלוי - פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו [14]; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו.
והא איתמר עלה [15]: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב - ואין צריך לומר בשבת; לא נחלקו אלא להוסיף: שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב!
אלא לא קשיא: הא כרבי מאיר הא כרבי יהודה, דתניא: עשאה לבהמה דופן לסוכה, רבי מאיר פוסל [16] ורבי יהודה מכשיר; רבי מאיר דקא פסיל התם - אלמא לא מחיצה היא - הכא שרי, דלאו מידי קא עביד [17]; ורבי יהודה דקא מכשיר התם - אלמא מחיצה היא - הכא אסר.
ותיסברא? אימר דשמעת ליה לרבי מאיר [18] בהמה [19], אדם [20] וכלים [21] - מי שמעת ליה [22]? ותו [23], רבי מאיר [24] אליבא דמאן [25]: אי אליבא דרבי אליעזר - להוסיף נמי אסר!? אלא אליבא דרבנן? אימר דאמרי רבנן להוסיף, לכתחילה מי אמור [26]!?
אלא הא והא רבנן, [27] וכלים אכלים לא קשיא: הא בדופן שלישית [28] הא [29] בדופן רביעית [30]; דיקא נמי [31], דקתני נפל דופנָהּ [32] - שמע מינה;
אלא [33] אדם אאדם קשיא!
אדם אאדם נמי לא קשיא: כאן לדעת [34], כאן שלא מדעת [35].
והא דרבי נחמיה בריה דרבי חנילאי לדעת הוה?
שלא מדעת הוה [36].
רב חסדא [37] מיהא לדעת הוה!
רב חסדא - שלא מן המנין [38] הוה.
הנהו בני גננא דאעילו מיא [39] במחיצה של בני אדם [40]; נגדינהו שמואל, אמר: אם אמרו שלא מדעת, יאמרו לדעת!?
הנהו זיקי [41] דהוה שדיין בריסתקא [42] דמחוזא, בהדי דאתא רבא מפירקיה [43] - אעלינהו ניהליה [44]; לשבתא אחריתי בעי עיילינהו ואסר להו, דהוה ליה כלדעת, ואסור.
לוי אעילו ליה תיבנא זעירי אספסתא [45];
רב שימי בר חייא – מיא.
משנה:
מי שיצא ברשות [46] ואמרו לו "כבר נעשה מעשה [47]" - יש לו אלפים אמה לכל רוח [48];
אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא [49];
כל היוצאים להציל - חוזרין למקומן [50].
גמרא:
מאי 'אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא' [51]?
אמר רבה: הכי קאמר: אם היה בתוך תחום שלו - כאילו לא יצא מתוך ביתו דמי. [52]
פשיטא [53]?
מהו דתימא 'הואיל ועקר - עקר' [54] - קא משמע לן.
רב שימי בר חייא אמר: הכי קאמר: אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו - כאילו לא יצא מתחומו. [55]
במאי קמיפלגי?
מר [56] סבר הבלעת תחומין מילתא היא [57], ומר [58] סבר לאו מילתא היא [59].
אמר ליה אביי לרבה: ואת לא תסברא דהבלעת תחומין מילתא היא? ומה אילו שבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים ועל גגה פחות מארבעת אלפים אמה, לא נמצא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה?
אמר ליה: ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, והיכא דלא שבת – לא [62]? [63]
הערות
עריכה- ^ או דילמא פשיטא ליה דהלכה כרבן גמליאל, והכא הוא דלא מלו ליה גברי עד תוך התחום - אלא עד שתי אמות סמוך לתחום
- ^ דאמר במתניתין: מי שיצא חוץ לתחום שתי אמות - יכנס
- ^ דבדלא מלו גברי הוה
- ^ רב נחמן
- ^ עשה לו מחיצה של בני אדם ו
- ^ למה ליה למימר 'יכנס' - אלא הכי קאמר: יעשה המחיצה [עד] השתים, ואחר כך יכנס הוא מעצמו בלא מחיצה
- ^ של סוכה
- ^ שיש לו בסוכה כנגד הפרצה
- ^ ואף על גב דלא מיחזי כבנין, דדומה כמתכוין לפנות לו מקום הסוכה - אפילו הכי אסור
- ^ וקשה להנך דשרו לעשות מחיצה של בני אדם בשבת
- ^ עיקר מצותה של סוכה בשלשה דברים הללו
- ^ אלמא: שרי
- ^ ופרכינן:
- ^ דדמי לבונה: שמוסיף על סתימת הבית, ואף על פי שעראי הוא, שהרי יחזור ויפתחנו
- ^ דאפילו רבנן לא שרו אלא להוסיף, כגון פקק חלון דתוספת בעלמא הוא, וברייתא שרי למיעבד דופן לכתחילה
- ^ מפרש במסכת סוכה [כא,א] שמא תברח
- ^ דכיון דלא מתקן לסוכה, אף על גב דעביד אהל - שרי, דקסבר: עושין אהל עראי, והואיל דלא מתקן סוכה - אינו אלא אהל עראי, ושרי; ואכתי טובא איכא למיפרך עלה; דהא כדי שיאכל וישתה וישן קתני, אלמא לתקנה לסוכה קאתי; הא - פרכינן עליה פירכי טובא, עד דמפקינן ליה מטעמא
- ^ דפסיל
- ^ משום שמא תברח
- ^ שיש בו דעת לעמוד
- ^ שאין זזין ממקומן
- ^ והאי תנא – אדם וכלים הוא דקתני: 'עושה את חבירו דופן ויזקוף את המטה'
- ^ נהי דלא מתקן לה לסוכה
- ^ דמוקמת להא דשריא אליביה, ומשום דלא הוי תיקון מחיצה ואהל, דלאו הכשר מחיצה
- ^ דשרי
- ^ רבי מאיר לא קאמר כרבי אליעזר רביה ולא כרבנן, דהא פקק החלון - אין בו מצות סוכה, ולא שרו רבנן אלא להוסיף
- '^ והא דקתני נפל דופנה לא יעמיד בה כו'
- ^ דבשתי דפנות אין קרוי אהל, וכי עביד בה דופן שלישית - משוי ליה אהל, ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה
- ^ דתני מותר
- ^ דבלאו הכי הוי אהל, והאי תוספת בעלמא הוא; ורבנן לטעמייהו, דאמרי מוסיפין אהל בשבת
- ^ דהא דקתני אסור - בדופן שלישית קאי
- ^ דמשמע דופן שהיא מותרת בה; ורביעית לא הויא תיקון סוכה, דתנן (סוכה ב א): ושאין לה שלש דפנות – פסולה, הא בשלש - כשירה
- ^ דבשלמא מטה אמטה איכא לתרוצא כדקאמרת, דהא דתני ויזקוף את המטה - בדופן רביעית קאמר, דהא קתני שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין, אלמא: לאו לאכשורי סוכה אתי, דאי דופן רביעית - לא הוה מיפסלא בה, כדאמרינן, ואף על גב דעביד אהל – שרי, אלא
- ^ שהעומד שם יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם אסור
- ^ שלא לדעת מותר, דמשום עשיית אהל ליכא למימר, דאין דרך בנין בכך, אבל כלי - דרך בנין בכך הוא, הלכך דופן שלישית אסור
- ^ לא ידעו האנשים על מה קבצום שם
- ^ שעשה המחיצה, ונקבע שם באחד מהן
- ^ בעושי המחיצה
- ^ מרשות הרבים לרשות היחיד
- ^ והוקבעו לשם לדעת: שהודיעום שלכך הם נקבצין
- ^ נודות, ושל רבא הוו
- ^ רחוב העיר, רשות הרבים
- ^ והיה גדוד דשומעי הדרשה באין אחריו
- ^ נטלן שמש והביאן בתוך מחיצות הבאין
- ^ שחת של תבואה
- ^ כגון לעדות החדש, או להציל מן הגייס ומן הנהר, או חכמה הבאה ליַלֵּד
- ^ ואינך צריך לילך
- ^ ממקום שנאמר לו
- ^ מפרש בגמרא
- ^ מפרש בגמרא
- ^ הא ודאי לא יצא, דהא עדיין בתוך התחום הוא
- ^ כלומר: האי כאילו לא יצא - אביתו קאי, והכי קאמר: אם היה עדיין בתוך תחום ביתו - חוזר לביתו, והרי הוא כאילו לא עקר רגליו, לכך יש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה, ולא אמרינן 'ממקום שנאמר לו - יש לו אלפים אמה לכל רוח'.
- ^ דכיון דעדיין לא יצא מן התחום - כאילו הוא בביתו דמי
- ^ כיון דעקר לצאת ברשות, ורבנן תקון ליה ממקום שנאמר לו אלפים לכל רוח - הכא נמי: אף על גב דקאי בתחומו - לימדוד ליה מהתם, ואי בעי למיפק - ליפוק
- ^ כלומר: מתניתין - בשכבר יצא מתחומו עסקינן, וכאילו לא יצא - אתחומין קאי, כדהוה סלקא דעתין מעיקרא; ומאי 'אם היה בתוך התחום' - הכי קאמר: אם היו אותן אלפים הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו - כאילו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו, והרי הוא כבתחילה.
- ^ רב שימי
- ^ וכיון דמיבלען בתחומיה, וממטו ליה לגו תחומיה - הוו להו כחד תחומא, וכמאן דלא נפק מתחומא הוא
- ^ ורבה
- ^ הלכך לא מצי לתרוצי כאילו לא יצא דמתניתין בשכבר יצא חוץ לתחום, דאם יצא - הפסיד שביתת ביתו וקנה לו ממקום שנאמר לו, ורבה לית ליה הא דתנו נהרדעי לעיל (עירובין מא ב) ואי פיקח הוא - עייל לתחומו, וכיון דעל - על
- ^ ואית דגרסי בלישנא אחרינא: דבין רבה ובין רב שימי בשכבר יצא מתחומו מוקי ליה, ובתרוייהו גרסינן 'אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו', אלא בדרבה גרסינן: 'כאילו לא יצא מביתו', ובדרב שימי גרסינן: 'כאילו לא יצא מתחומו', ובהא פליגי: דלרבה לא משויא להו הבלעה כחד תחומא: שיהיו לו כל היום כולו שמונה אלף אמה, אלא: כי ממטו ליה תחומין הניתנין לו עד תוך תחומו - הוי כאילו לא יצא מביתו כלל, ולא קנה שביתה במקום אחר, ויש לו אלפים מביתו לכל רוח כבתחילה; ורב שימי סבר: כאילו לא יצא מביתו לא אמרינן, אלא ודאי קנה שביתה במקום שנאמר לו, אבל כאילו לא יצא מתחומו אמרינן, ולא הפסיד תחומו הראשון, ויש לו קרוב לשמונה אלף, כגון ממקום שנאמר לו ולמזרח אלפים, ולמערב אלפים, ומשם ולביתו אלפים, ומביתו ולהלן אלפים: דהבלעת תחומין משויא להו לכולהו תחומי כחדא תחומא; ורבה סבר לאו מילתא היא לשווינהו תחומא חד, הלכך על כרחך לא מיתוקם כאילו לא יצא אתחום גרידא ולומר תחומו לא הפסיד, אבל 'יוצא' חשבינן ליה לקולא: דיש לו שביתה אף במקום שנאמר לו, אלא כאילו לא יצא לגמרי קאמר, והרי הוא כבתחילה.
- ^ כלומר: אי אתה מודה שמהלך את גגה וחוצה לה אלפים לכל צד? סתם מערה - שני פתחים יש לה בשני קצותיה, פתח למזרח ופתח למערב, מפתח המזרח נותן לו חוצה לה לצד מזרח אלפים, ולצד גגה אלפים, וכן מפתח המערב נותן חוצה לה לצד המערב אלפים ולצד גגה אלפים; וכיון דגגה פחות מארבעת אלפים, כיון שכותליה משופעין לצד גגה ומתרחבות מלמטה בקרקעיתה [בדפוס וילנא מופיע כאן שרטוט], נמצא אלפים שיש לו על גגה כשיצא מפתח מזרחי נבלעות בתוך אלפים שיש לו על גגה כשיוצא מפתח המערב; ואי אתה מודה שאם בא לצאת באיזה מהן שירצה, שיכול להלך כל גגה וחוצה לה אלפים אמה לכל צד, משום דהבלעת תחומין משוי לתחומי שני היציאות כחד, ואילו הוה גגה ארבעת אלפים שלימות ויצא בפתח מזרח - אינו יכול להלך לצד גגה אלא אלפים, ואם היה רוצה להלך באלפים מערביות - היה צריך לחזור על העקב, וליכנס במערה ולחזור ולצאת דרך פתח מערבי! אלמא מילתא היא, וקשיא לתרוייהו לישני!
- ^ הכא נמי שני תחומין מחמת חדא שביתה קאתו לה, וכיון דמיבלעי לעיל - הוו חד תחומא
- ^ אבל גבי מתניתין - לא שבת באויר מחיצות שביתה השניה; הלכך כיון דקני לה שביתה בתרייתא - תו לית ליה שביתה קמייתא, והיכא דיצא חוץ לתחום - אין לו אלא ממקום שנאמר לו אלפים, ואפילו נכנסו לתוך תחומו אינו הולך ממקום שכלו שם והלאה כלום; וללישנא אחרינא הכי מתרץ: כיון דלא שבת באויר מחיצות שניה - לא יהבינן ליה שתי שביתות, אלא או האי אית ליה או האי אית ליה: אם מובלעות - אית ליה שביתת ביתו, ואין לו ממקום שנאמר לו אלא כדי לבא וליכנס בתחומו, ואם אינן מובלעות - קנה מקומו והפסיד ביתו; ולשון הראשון נראה הגון.