ביאור:בבלי עירובין דף לב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בשל סופרים - חזקה שליח עושה שליחותו ^[1].

ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה? – דתנן [מנחות פ"י מ"ה]: משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים ^[2] מותרים מחצות היום ואילך; והא חדש - דאורייתא הוא, וקתני הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך ^[3] - לאו משום חזקה שליח עושה שליחותו!?

ורב נחמן?

התם כדקתני טעמא: לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו ^[4].

ואיכא דאמרי: אמר רב נחמן: מנא אמינא לה? - דקתני טעמא לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו; בית דין - הוא דלא מתעצלין בו, הא שליח מתעצל בו.

ורב ששת אמר לך: בית דין עד פלגיה דיומא, שליח כולי יומא ^[5];

אמר רב ששת: מנא אמינא לה? דתניא: האשה שיש עליה לידה או זיבה - מביאה מעות ^[6], ונותנת בשופר ^[7], וטובלת ^[8] ואוכלת בקדשים לערב; מאי טעמא, לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו? ^[9]!

ורב נחמן? - ^[10] התם כדרב שמעיה, דאמר רב שמעיה 'חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר' ^[11].

אמר רב ששת מנא אמינא לה? – דתניא: 'האומר לחבירו "צא ולקט לך תאנים מתאנתי" ^[12] – אוכל ^[13] מהן ^[14] עראי ^[15], ^[16] ומעשרן ודאי ^[17]; ^[18] "מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי" ^[19] - ^[20] אוכל מהן עראי ^[21], ומעשרן דמאי ^[22]; במה דברים אמורים ^[23]? - בעם הארץ ^[24], אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר ^[25], דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים ^[26]? - בעם הארץ ^[27], אבל בחבר ^[28] - אינו אוכל עד שיעשר ^[29], לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף;

אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא ^[30]: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים ^[31]'; עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו ומר סבר לא נחשדו ^[32], אבל כולי עלמא חזקה שליח עושה שליחותו!

ורב נחמן?

התם כדרב חנינא חוזאה, דאמר רב חנינא חוזאה: 'חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו' ^[33].

אמר מר: במה דברים אמורים? - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי; האי עם הארץ - דקאמר ליה למאן? אילימא דקאמר לעם הארץ חבריה מעשרן דמאי מי ציית ^[34]? אלא בעם הארץ דקאמר ליה לחבר? אימא סיפא: נראין דברי מדברי אבא: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין - עמי הארץ מאי בעי התם?

אמר רבינא: רישא בעם הארץ שאמר לחבר ^[35], ^[36] סיפא בחבר שאמר לעם הארץ ^[37], וחבר אחר שומעו; רבי

עמוד ב

סבר: אותו חבר אוכל ואינו צריך לעשר ^[38], דודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה ^[39], ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף; ואמר ליה רבי: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו עמי הארץ טבלים.

במאי קמיפלגי?

רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ^[40] ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה ^[41], ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד.

משנה:

נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב; למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ^[42];

נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה - עירובו עירוב ^[43].

גמרא:

יתיב רבי חייא בר אבא, ורבי אסי, ורבא בר נתן, ויתיב רב נחמן גבייהו, ויתבי וקאמרי: האי אילן - דקאי היכא?: אילימא דקאי ברשות היחיד - מה לי למעלה מה לי למטה?: רשות היחיד עולה עד לרקיע! ואלא דקאי ברשות הרבים?: דמתכוין לשבות היכא?: אילימא דנתכוון לשבות למעלה ^[44] - הוא ועירובו במקום אחד הוא ^[45]!? אלא ^[46] נתכוון לשבות למטה. ^[47]

והא ^[48] קא משתמש באילן ^[49]!? ^[50]

לעולם דקאי ברשות הרבים, ונתכוון לשבות למטה, ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות ^[51]. ^[52]

אמר להו רב נחמן: ישר! וכן אמר שמואל.

אמרו ליה: פתריתו בה כולי האי? אינהו נמי הכי קא פתרי בה!

[אלא הכי] אמרו ליה: קבעיתו ליה בגמרא?

אמר להו: אִין!

אתמר נמי: אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא באילן העומד ברשות הרבים עסקינן, גבוה עשרה ורחב ארבעה, ונתכוון לשבות למטה, ורבי היא, דאמר 'כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות'.

אמר רבא: לא שנא אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר ^[53], אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר ^[54] - אפילו למעלה מעשרה ^[55] הרי זה עירוב, דמתא ^[56] כמאן דמליא דמיא ^[57].

אי הכי - חוץ לעיבורה של עיר נמי, כיון דאמר רבא 'הנותן עירובו - יש לו ארבע אמות' ^[58] הויא ^[59] לה רשות היחיד ^[60], ורשות היחיד עולה עד לרקיע ^[61]!?

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: הכא - באילן הנוטה ^[62] חוץ לארבע אמות ^[63] עסקינן ^[64]

הערות

^ בשל סופרים סמכינן אחזקת שליח, דאי נמי לא עביד - לא חמיר איסורא, כגון עירובי תחומין
^ מירושלים, שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר
^ אלמא: סמכינן אכהנים שהן שלוחינו, ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה
^ ואבי דינא סמכינן, אבל אשליח בעלמא - לא
^ נטריה, ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה, דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו
^ דמי שתי תורים
'^ שכתוב עליו 'קינין', ששם נותנין מעות קיני חובה, כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ה): שלש עשרה שופרות כו'
^ דתנן (חגיגה פ"ג מ"ג, דף כא,א): האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש
^ אלמא: חזקה כהנים עושין שליחותן, הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו, כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף, שהוא בכרת
^ אמר לך:
^ הא נמי חזקה דבי דינא הוא
^ ולא נתן מדה ללקיטתו
^ המלקט מן הנלקטות
^ מן הנלקטות
^ בלא מעשר
^ וכשבא לאכלן קבע
^ מעשרות ודאין: תרומה גדולה, וכל דיני הפרשה, שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר, דהא לא ידע כמה ליקט
^ אבל אמר לו
^ הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט - יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר, ומעשר עליהן ממקום אחר
^ הילכך: מלקט זה
^ בלא מעשר
^ וכשבא לאוכלן קבע - אין צריך לעשרן ודאי, אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני, כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין - אף אלו ספק מעושרין הן, ותורת דמאי עליהן
^ דספק הן, ודמאי מיהא בעי לאפרושי
^ שהנותן - עם הארץ הוא, ואינו חושש ב'לפני עור'
^ ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי
^ דסגי בדמאי
^ בזמן שהנותן עם הארץ, וחשוד לתרום שלא מן המוקף
^ היה הנותן חבר
^ לא יאכל קבע הלוקט, עד שיעשרם מעשרות ודאי
^ רבי - בנו של רבן שמעון בן גמליאל הוה
^ לקמן מפרש הי ניהו 'עם הארץ'
^ לתרום שלא מן המוקף, הא לאו הכי - ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה, שהוא שליח על כך: שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן, ואל יאכיל איסור לעם הארץ
^ דהואיל ופירי דידיה הוא, עליה דידיה רמי, וחייש ללפני עור, אבל שליח דקביל עליה מחבירו - איכא למימר דמייאש, ולא עביד, דסבר ההוא לא סמיך עלי
^ לעשורי ספק? הא עם הארץ חבריה מהימן ליה טפי מינך
^ והכי קאמר: במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי? - בעם הארץ שאמר לו לחבר "לקט", דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא
^ אבל
^ "לקט כלכלה זו"
^ דמאי
^ דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ - חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו, ותורם אף שלא מן המוקף, דמוטב יחשדו חברים וכו'
^ שלא מן המוקף
^ לאכול טבלים
^ מפרש בגמרא
^ מפרש בגמרא
^ לקנות שביתתו על אילן
^ ואפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב
^ תירוצא הוא:
^ הילכך: למעלה מעשרה - אין עירובו עירוב: דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו, וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו - דהיינו בין השמשות - לא מצי שקיל, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים [לפיכך] לא הוה עירובו עירוב - וכגון דאילן רחב ארבעה, והוי למעלה מעשרה דידיה רשות היחיד; למטה מעשרה - עירובו עירוב, ואף על גב דלמטה מעשרה כרמלית הוא: דכל שלשה עד תשעה ברוחב ארבעה - כרמלית היא, כדאמרן ב'יציאות השבת' (שבת ח א), וקא מייתי ליה מכרמלית לרשות הרבים - הא מוקמי לה כרבי, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
^ כי שקיל ליה
^ ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה? והא לא מצי שקיל ליה, דשימוש אילן - שבות הוא, כדתנן (ביצה פ"ה מ"ב, דף לו,ב), אלו הן משום שבות: לא עולין באילן
^ והוא הדין דמצי למיפרך 'והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים?' - אלא כיון דהא שבות והא שבות, חדא מינייהו נקט.
^ שהיה שעת קניית עירוב, וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה - נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה, ותו לא איכפת לן; לא גזרו עליו בין השמשות, דכיון דבין השמשות ספיקא הוא, ושבות דרבנן הוא - לא גזור
^ ולקמן (עירובין לג א) מפרש מאי רבי ומאי רבנן.
^ כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי 'עיבורה של עיר'; בפרק 'כיצד מעברין' (עירובין פ"ה, דף נז,א)
^ כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו, והיה רוצה לילך עוד אלפים, והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר
^ והוא נתכוון לשבות למטה
^ מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה
^ חזינא לה כמאן דמליא עפרא, והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה, ואף על גב דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל - דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים - חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה, למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה, ויקנה לו העירוב
'^ לקמן בהאי פירקא (עירובין לה א) גבי נתגלגל חוץ לתחום, דקתני מתניתין: אינו עירוב, ואמר רבא: 'לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות, אבל תוך ארבע אמות - הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות', כלומר: ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות, וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו, כדאמרינן לקמן ב'כיצד מעברין' (עירובין סא א): אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו'
^ הא נמי
^ כל ארבע אמות הוו להו כבית, ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך [אולי צ"ל לתוך] התחום, אלמא: לרבא כרשות היחיד הן לו
^ ואפילו נתנו למעלה מעשרה - הוא ועירובו ברשות היחיד הן, ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא: למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה - מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד - הוי חד רשותא, דומיא דנותן בעיבורה של עיר, דחזי ליה רבא כמאן דמליא
^ שנופו נוטה
^ שהוא סוף התחום
^ והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות

[1] בשל סופרים סמכינן אחזקת שליח, דאי נמי לא עביד - לא חמיר איסורא, כגון עירובי תחומין

[2] מירושלים, שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר

[3] אלמא: סמכינן אכהנים שהן שלוחינו, ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה

[4] ואבי דינא סמכינן, אבל אשליח בעלמא - לא

[5] נטריה, ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה, דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו

[6] דמי שתי תורים

[7] '^ שכתוב עליו 'קינין', ששם נותנין מעות קיני חובה, כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ה): שלש עשרה שופרות כו'

[8] דתנן (חגיגה פ"ג מ"ג, דף כא,א): האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש

[9] אלמא: חזקה כהנים עושין שליחותן, הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו, כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף, שהוא בכרת

[10] אמר לך:

[11] הא נמי חזקה דבי דינא הוא

[12] ולא נתן מדה ללקיטתו

[13] המלקט מן הנלקטות

[14] מן הנלקטות

[15] בלא מעשר

[16] וכשבא לאכלן קבע

[17] מעשרות ודאין: תרומה גדולה, וכל דיני הפרשה, שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר, דהא לא ידע כמה ליקט

[18] אבל אמר לו

[19] הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט - יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר, ומעשר עליהן ממקום אחר

[20] הילכך: מלקט זה

[21] בלא מעשר

[22] וכשבא לאוכלן קבע - אין צריך לעשרן ודאי, אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני, כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין - אף אלו ספק מעושרין הן, ותורת דמאי עליהן

[23] דספק הן, ודמאי מיהא בעי לאפרושי

[24] שהנותן - עם הארץ הוא, ואינו חושש ב'לפני עור'

[25] ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי

[26] דסגי בדמאי

[27] בזמן שהנותן עם הארץ, וחשוד לתרום שלא מן המוקף

[28] היה הנותן חבר

[29] לא יאכל קבע הלוקט, עד שיעשרם מעשרות ודאי

[30] רבי - בנו של רבן שמעון בן גמליאל הוה

[31] לקמן מפרש הי ניהו 'עם הארץ'

[32] לתרום שלא מן המוקף, הא לאו הכי - ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה, שהוא שליח על כך: שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן, ואל יאכיל איסור לעם הארץ

[33] דהואיל ופירי דידיה הוא, עליה דידיה רמי, וחייש ללפני עור, אבל שליח דקביל עליה מחבירו - איכא למימר דמייאש, ולא עביד, דסבר ההוא לא סמיך עלי

[34] לעשורי ספק? הא עם הארץ חבריה מהימן ליה טפי מינך

[35] והכי קאמר: במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי? - בעם הארץ שאמר לו לחבר "לקט", דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא

[36] אבל

[37] "לקט כלכלה זו"

[38] דמאי

[39] דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ - חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו, ותורם אף שלא מן המוקף, דמוטב יחשדו חברים וכו'

[40] שלא מן המוקף

[41] לאכול טבלים

[42] מפרש בגמרא

[43] מפרש בגמרא

[44] לקנות שביתתו על אילן

[45] ואפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב

[46] תירוצא הוא:

[47] הילכך: למעלה מעשרה - אין עירובו עירוב: דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו, וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו - דהיינו בין השמשות - לא מצי שקיל, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים [לפיכך] לא הוה עירובו עירוב - וכגון דאילן רחב ארבעה, והוי למעלה מעשרה דידיה רשות היחיד; למטה מעשרה - עירובו עירוב, ואף על גב דלמטה מעשרה כרמלית הוא: דכל שלשה עד תשעה ברוחב ארבעה - כרמלית היא, כדאמרן ב'יציאות השבת' (שבת ח א), וקא מייתי ליה מכרמלית לרשות הרבים - הא מוקמי לה כרבי, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

[48] כי שקיל ליה

[49] ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה? והא לא מצי שקיל ליה, דשימוש אילן - שבות הוא, כדתנן (ביצה פ"ה מ"ב, דף לו,ב), אלו הן משום שבות: לא עולין באילן

[50] והוא הדין דמצי למיפרך 'והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים?' - אלא כיון דהא שבות והא שבות, חדא מינייהו נקט.

[51] שהיה שעת קניית עירוב, וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה - נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה, ותו לא איכפת לן; לא גזרו עליו בין השמשות, דכיון דבין השמשות ספיקא הוא, ושבות דרבנן הוא - לא גזור

[52] ולקמן (עירובין לג א) מפרש מאי רבי ומאי רבנן.

[53] כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי 'עיבורה של עיר'; בפרק 'כיצד מעברין' (עירובין פ"ה, דף נז,א)

[54] כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו, והיה רוצה לילך עוד אלפים, והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר

[55] והוא נתכוון לשבות למטה

[56] מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה

[57] חזינא לה כמאן דמליא עפרא, והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה, ואף על גב דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל - דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים - חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה, למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה, ויקנה לו העירוב

[58] '^ לקמן בהאי פירקא (עירובין לה א) גבי נתגלגל חוץ לתחום, דקתני מתניתין: אינו עירוב, ואמר רבא: 'לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות, אבל תוך ארבע אמות - הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות', כלומר: ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות, וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו, כדאמרינן לקמן ב'כיצד מעברין' (עירובין סא א): אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו'

[59] הא נמי

[60] כל ארבע אמות הוו להו כבית, ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך [אולי צ"ל לתוך] התחום, אלמא: לרבא כרשות היחיד הן לו

[61] ואפילו נתנו למעלה מעשרה - הוא ועירובו ברשות היחיד הן, ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא: למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה - מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד - הוי חד רשותא, דומיא דנותן בעיבורה של עיר, דחזי ליה רבא כמאן דמליא

[62] שנופו נוטה

[63] שהוא סוף התחום

[64] והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]