ביאור:בבלי עירובין דף סט
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, דברי רבי מאיר!?
אמר רב יוסף: אימא אינו אוסר [1]!
אביי אמר: לא קשיא: כאן שהחזיקו בני מבוי במבוי, כאן שלא החזיקו בני מבוי במבוי; והתניא [2]: '[3] עד שלא נתן רשותו הוציא, בין בשוגג בין במזיד [4] - יכול לבטל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג יכול לבטל, במזיד אינו יכול לבטל [5]; מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד – אוסר [6], דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר;
במה דברים אמורים? בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי - בין בשוגג ובין במזיד - אינו אוסר.' [7]
אמר מר: רבי יהודה אומר בלשון אחרת: "מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם" אלמא נכרי הוא; והא אנן עד שלא יוציא תנן [8]!?
אימא 'עד שלא יוציא היום [לפני שיכנס השבת]’;
ואיבעית אימא לא קשיא: כאן [9] במומר לחלל שבתות בצנעא, כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא.
כמאן אזלא הא דתניא: מומר וגילוי פנים [10] - הרי זה אינו מבטל רשות?
גילוי פנים מומר הוי [11]!?
אלא 'מומר בגילוי פנים [12] אינו יכול לבטל רשות';
כמאן? כרבי יהודה! [13]
ההוא דנפק בחומרתא דמדושא [14]; כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה – כסייה;
אמר: כגון זה [15] מבטל רשות לרבי יהודה.
אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר [16]? - זה המחלל שבתות בפרהסיא.
אמר ליה רב נחמן: כמאן?: אי כרבי מאיר, דאמר 'חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה' - אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי! אי כרבנן [17], האמרי 'חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה
עד דהוי מומר לעבודת כוכבים' [18]!?
אמר רב נחמן בר יצחק: [19] ליתן רשות ולבטל רשות, וכדתניא: 'ישראל מומר משמר שבתו בשוק [20] - מבטל רשות; שאינו משמר שבתו בשוק - אינו מבטל רשות, מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות, ובנכרי עד שישכיר; כיצד [21]? אומר לו: "רשותי קנויה לך" [22] "רשותי מבוטלת לך" – קנה, ואין צריך לזכות [23].
רב אשי אמר: [24]האי תנא הוא, דחמירא עליה שבת כעבודה זרה, כדתניא: '(ויקרא א ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם) 'מכם' - ולא כולכם [25]: פרט למומר; 'מכם' - בכם חלקתי [26], ולא באומות [27]; 'מן הבהמה' להביא בני אדם הדומין לבהמה [28];
מכאן אמרו: מקבלין קרבנות [29] מפושעי ישראל [30] כדי שיחזרו בתשובה [31] - חוץ מן המומר, והמנסך יין [32], והמחלל שבתות בפרהסיא'.
הא - גופא קשיא: אמרת מכם - ולא כולכם, להוציא את המומר, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!?
הא - לא קשיא: רישא במומר לכל התורה כולה, מציעתא במומר לדבר אחד.
אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין; האי מומר היכי דמי?: אי מומר לכל התורה - היינו רישא; אי לדבר אחד - קשיא מציעתא! אלא, לאו הכי קאמר: '[33] חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא [34]', אלמא עבודה זרה ושבת - כי הדדי נינהו?
שמע מינה.
משנה:
אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם [35] ושלהם מותרין לו ולהם [36];
נתנו לו [37] רשותן [38] - הוא מותר [39] והן אסורין [40];
היו שנים [41] - אוסרין זה על זה [42]: שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות;
מאימתי נותנין רשות?
בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה;
מי שנתן רשותו והוציא - בין בשוגג בין במזיד – הרי זה אוסר [43], דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: במזיד - אוסר, בשוגג - אינו אוסר.
גמרא:
ביתו - הוא דאסור, הא חצירו [44] – שריא [45]; היכי דמי?: אי דבטיל [46] - ביתו אמאי אסור [47]? אי דלא בטיל [48] - חצירו אמאי שריא [49]?
הכא במאי עסקינן? - כגון שביטל רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו, וקא סברי רבנן [50] המבטל רשות חצירו - רשות ביתו לא ביטל: דדייר איניש בבית בלא חצר; [51]
ושלהן מותר לו ולהן - מאי טעמא?
דהוי אורח לגבייהו [52].
נתנו לו רשותן - הוא מותר והן אסורין [53]:
ונהוי אינהו לגביה כי אורחין?
חד לגבי חמשה [54] הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח.
שמע מינה [55] מבטלין וחוזרין ומבטלין [56]!?
הכי קאמר: נתנו לו רשותן מעיקרא - הוא מותר והן אסורין.
היו שנים [57] - אוסרין זה על זה:
פשיטא [58]!
לא, צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה [59] לחבריה; מהו דתימא לישתרי [60]? - קא משמע לן [61]: [62] דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בהאי חצר [63].
שאחד נותן רשות [ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות]:
הא תו למה לי? אי 'נותן' – תנינא [64], אי 'נוטל' – תנינא [65]!?
סיפא איצטריכא ליה שנים נותנין רשות.
הא נמי פשיטא!?
מהו דתימא
הערות
עריכה- ^ לרבי מאיר
- ^ בניחותא
- ^ אישראל שלא עירב קאי:
- ^ אף על גב דמומר הוא לחלל שבת
- ^ קסבר רבי יהודה: מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות
- ^ דהדר שקליה לרשותיה, ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד
- ^ במה דברים אמורים - רבי מאיר קאמר לה, דאילו רבי יהודה ללישנא דמתניתין קאמר דלא מהניא חזקה, וללישנא דברייתא דקאמר רבי יהודה 'עד שלא תחשך' - טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא, אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים, וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפילו לרבי יהודה מהניא חזקה, ובמה דברים אמורים - דברי הכל הוא.
- ^ לרבי יהודה, אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה, ובחזקה הוא דפליג, דקסבר לא מהניא
- ^ מתניתין דמשמע צדוקי מבטל
- ^ חצוף
- ^ בתמיה: וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר
- ^ בפרהסיא
- ^ דלרבי מאיר מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל.
- ^ טבעת שחותמה ממין אחר, ואמרינן במסכת שבת (נט,ב): היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אסור לצאת בה, 'חומרתא' = חותם, מדושא - לא אתפרש, ובדקתי במסכת שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה, ואומר אני: חומרתא דמדושא - קשר של בושם, אחד ממיני הבשמים, וכי האי גוונא אמרינן בשבת (סב,ב) דאין יוצאין בחומרתא דפילון, וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם
- ^ שמחלל שבת בצנעא
- ^ דחשבינן ליה מומר לכל מילי
- ^ רבי מאיר ורבנן - במסכת בכורות בפרק 'עד כמה' (ל,ב)
- ^ דההוא ודאי חשוד לכל מילי, דאמר מר: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, דכתיב (במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ובעבודה זרה משתעי קרא, בהוריות (ח,א)
- ^ איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל?
- ^ בפרהסיא, ואף על גב דמחלל בצנעא
- ^ אישראל קאי
- ^ או
- ^ בקנין סודר
- ^ לעולם מומר דקאמר רב הונא - לכל מילי קחשיב ליה מומר, וכרבנן סבירא ליה, ו
- ^ דאין מקבלין קרבנות, ד'מכם' משמע מקצתכם
- ^ מדכתיב האי מיעוטא [מכם] גבי ישראל, ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן - שמע מינה בישראל הוא דחלק ומיעט מומר
- ^ שמקבלין קרבן מכולם, כדתניא: 'איש; מה תלמוד לומר 'איש איש' - לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; [ב'הכל שוחטין' (חולין יג ב)]
- ^ רשעים, שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה - מקבלין מהן קרבן
- ^ של נדבה
- ^ דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי, דכתיב כי יקריב
- ^ דאי דחינן להו בידים, תו לא הדרי
- ^ לעבודה זרה
- ^ מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד
- ^ דכמומר לכל התורה דמי, דאימעיט ליה: 'מכם' ולא כולכם
- ^ מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר; ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו, הלכך הוה ליה רשות ביתו - רשות דידיה, וחצר - רשותא דידהו
- ^ בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר, בין הוא בין הן, דהא בתים שלהן וחצר - רשות אחת הן
- ^ הם
- ^ רשות חצרן
- ^ להוציא מביתו לחצר
- ^ אפילו מביתו לחצר, ואף על גב דרשות אחת הן; ובגמרא מפרש טעמא
- ^ ששכחו ולא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להן רשותן
- ^ מפני שהוא של שניהן, והבתים מיוחדין, כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו
- ^ דמיהדר ומשקל רשותא הוא, וחזר בו מביטולו
- ^ רשות שהיתה לו בחצירו
- ^ לבני החצר, ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר, כדקתני מתניתין להדיא
- ^ רשותו לבני חצר
- ^ הרי נתן להן ביתו ונסתלק
- ^ מידי
- ^ רשות חצירו מאן שרייה
- ^ תנא דמתניתין, [ונקרא 'רבנן' משום] דסתמא היא
- ^ ופליגא אדרבי אליעזר, דאמר בפרק 'עושין פסין' (עירובין כו ב): ביתו אסור להכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר: דהמבטל רשות חצירו - רשות ביתו ביטל;
- ^ כיון דמביתו לא מפיק, אף על גב דמשתמש בחצר - לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא, אלא כשאר אורחין
- ^ אפילו מביתו לחצר: דכיון דמשתמשי בחצר אף על גב דלאו מבית דידהו מפקי - הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין
- ^ חמשה - לאו דוקא
- ^ ארישא קאי, דקתני: ושלהן מותר לו ולהן
- ^ דבטל להם רשותו, חזרו הם ונתנו לו רשותן - הוא מותר
- ^ ששכחו ולא עירבו עם השאר, ובטלו להן חבריהן רשותן
- ^ דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי
- ^ רשות עצמו, ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן
- ^ דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו, דמבטלי רשותא לחד מינייהו
- ^ דלא דמי
- ^ דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה, אבל הכא
- ^ כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך - רשותא דידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה - לא מצי לבטולי: דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי - אשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי - לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא קנייה
- ^ ושלהם מותר לו ולהן, ואי לאו דבטיל ליה - אמאי משתרו
- ^ נתנו לו; אלמא: יחיד נוטל רשות