ביאור:בבלי עירובין דף צא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
קרפיפות רשות לעצמן [1];
לדברי חכמים [2], גגין וחצירות רשות אחת [3], קרפיפות רשות אחת הן [4];
לדברי רבי שמעון כולן רשות אחת הן [5].
תניא כוותיה דרב [6], תניא כוותיה דרב יהודה:
תניא כוותיה דרב: 'כל גגות העיר - רשות אחת הן[7], ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין [8], וכלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן בחצר [9]; בגגין - מותר לטלטלן בגגין, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות לעצמו [10], ואין מטלטלין בו [11] אלא בארבע';
תניא כוותיה דרב יהודה [12]: 'אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן [13] ואלונטית [14] מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר - עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו; אמר רבי יהודה: מעשה בשעת הסכנה, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו!
אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה.'
רבי שמעון אומר: אחד גגין [ואחד חצירות ואחד קרפיפות - רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית]:
אמר רב: הלכה כרבי שמעון, והוא שלא עירבו [15]; אבל עירבו [16] – לא [17], [18] דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר [19];
ושמואל אמר: בין עירבו בין שלא עירבו;
וכן אמר רבי יוחנן: מי לחשך [20]? בין עירבו ובין שלא עירבו.
מתקיף לה רב חסדא: לשמואל ולרבי יוחנן: יאמרו 'שני כלים בחצר אחת זה מותר וזה אסור'?
רבי שמעון לטעמיה, דלא גזר, דתנן [עירובין פ"ד מ"ו]: אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה? לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתי החיצונות עם האמצעית: היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתי החיצונות אסורין זו עם זו, ולא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דהא חצר להא חצר - הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.
מתיב רב ששת: רבי שמעון אומר: אחד גגות אחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית; אי אמרת בשלמא דעירבו - היינו דמשכחת לה מאני דבתים בחצר [21]; אלא אי אמרת בשלא עירבו - היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בכומתא וסודרא [22].
תא שמע: 'אנשי חצר ואנשי מרפסת [23] ששכחו ולא עירבו [24], כל שגבוה עשרה טפחים [25] – למרפסת [26], פחות מכאן – לחצר [27]; במה דברים אמורים [28]? - שהיו אלו של רבים ואלו של רבים [29], ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן [30], או של יחידים [31] שאין צריכין לערב [32]; אבל היו של רבים ושכחו ולא עירבו [33] - גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן [34]' [35]; טעמא דלא עירבו, הא עירבו – לא; הא מני? - רבנן היא [36]!
דיקא נמי: [37]דלא קתני קרפף ומבוי [38] - שמע מינה!
תא שמע: 'חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ושכחו כולם ולא עירבו - אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי ומן המבוי לחצר [39], וכלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן בחצר, ובמבוי אסור [40], ורבי שמעון מתיר [41], שהיה רבי שמעון אומר: כל זמן שהן של רבים ושכחו ולא עירבו [42] - גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן'; טעמא דלא עירבו, הא עירבו – לא!
מאי לא עירבו? - לא עירבו חצירות בהדי הדדי, הא חצר ובתים עירבו [43];
והא לא עירבו קתני [44]!?
מאי לא עירבו [45]? - לא נשתתפו [46];
ואיבעית אימא: רבי שמעון - לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו, אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דלא עירבו - רשות אחת היא!
ואמרו ליה רבנן: [47] לא! שתי רשויות הן.
אמר מר ובמבוי אסור; לימא מסייע ליה לרבי זירא אמר רב [48], דאמר רבי זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו - אין מטלטלין אלא בארבע אמות;
אימא 'ולמבוי אסור [49]';
היינו רישא [50]?
משנה יתירא איצטריכא ליה: מהו דתימא 'כי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון - הני מילי היכא דעירבו [51], אבל היכא דלא עירבו מודו ליה ' - קא משמע לן [52].
אמר ליה רבינא לרב אשי:
הערות
עריכה- ^ ואפילו הן של שני אנשים - מטלטלין מזה לזה, דהאמר רבי מאיר: כל גגות העיר רשות אחת - שמע מינה דסבירא ליה דאין רשות מתחלקת מחמת שינוי בעלים אלא בתים לחודייהו, מפני שהם תדירות לדירה, דמה לי גגין ומה לי חצירות ומה לי קרפיפות!? אבל מגג לחצר ומגג לקרפף לרבי מאיר – לא, ואפילו של איש אחד, כדאמרינן: גזירה משום תל ברשות הרבים, וכל שכן כשהן של שנים; ומחצר לקרפף - נמי לא: דשמעינן להו לרבנן לקמן בברייתא דאסור לטלטל מחצר לקרפף, ורבי מאיר לא שמעינן ליה דפליג עלייהו להקל אלא בחלוק רשויות דגגין, הואיל ושמן שוה, אבל ברשויות החלוקות בשמן - לא שמעינן ליה דמיקל; דדוקא קאמר רבי מאיר גגות, דתשמישתן שוה, וכן חצירות, וכן קרפיפות, ואפילו הן של שנים: דבשינוי בעלים לא מיתסרי אלא בתים לרבי מאיר וגגין לרבנן, אבל בחלוק תשמיש ושינוי שם הרשות – קפיד, הלכך מחצר לקרפף אסור ואפילו הוא שלו ואינו יותר מבית סאתים! דעל כרחך הנך קרפיפות בשאין יתירים על בית סאתים קאמר, דאי ביתירים - בהא לימא רבי שמעון 'מטלטלין'? הא כרמלית היא, וליכא מאן דפליג דמחצר המשכן גמרי! ועוד: בהדיא אמרינן בשלהי 'עושין פסין' דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן - בקרפף בית סאתים היא, ואפילו חצר וקרפף של איש אחד אסרי רבנן, דקאמרי התם: קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו, הרי הוא כגנה כו', ואמר רב הונא בריה דרב יהושע כו', וכי דייקת בה - שמעינן מינה דלא שרי רבי שמעון אלא בקרפף בית סאתים, ורבנן אסרי אף על גב דלחד גברא הוא
- ^ דלא גזרו משום תל
- ^ לא שיטלטל מגג לגג אם חלוקין בעליהן, משום דגגין לרבנן - כבתים משוי להו על ידי חלוק שלמטה; אבל מחצר של רבים לחצר של רבים – מטלטלין, ומגג לחצר דרבים – מטלטלין ואף על גב דגג רשותא דידיה וחצר דשותפות, כדתניא בברייתא לקמן, הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא - לא הוי ממש כבית, ומטלטל ממנו לחצר
- ^ ואפילו הן של שנים: דכל רשות ששמו שוה - מותר לו, חוץ מן הגגין; אבל מחצר לקרפף אפילו דחד גברא – אסיר, ולא דמי לגג וחצר: דתשמישתיה דגג שוה לחצר הוא; והכי שמיע ליה לרב יהודה, וממתניתין דייק לה: מדקאמר רבי שמעון כולן רשות אחת - מכלל דרבנן לאו חדא רשותא משוי להו לכולהו, וברייתא מסייעא ליה לקמן, דקתני גג וחצר ואכסדרה ומרפסת - כולן רשות אחת הן, וחצר ומרפסת - כשתי חצירות דמי; ומדוקיא דידה: דלא תנא בה קרפף ומבוי - מוקמינן לה כרבנן, דאי רבי שמעון - אפילו קרפף נמי מישתרי בהדי חצר, ואי רבי מאיר - גג וחצר לא מישתרו, דהא בהדיא אסר במתניתין מנמוך לגבוה
- ^ דלא תימא האי דאמר רבי שמעון אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות - כל חדא וחדא רשותא באנפי נפשיה משוי לה: גגין לעצמן וחצירות לעצמן וקרפיפות לעצמן, דהא סברא - לרבי מאיר אית ליה, אבל רבי שמעון - כולהו חדא רשותא משוי להו; הכי שמיע ליה לרב יהודה, וברייתא מסייעא ליה, דתניא כוותיה לקמן: היינו מעלין שמן ואלונטית מגג לגג ומגג לחצר ומחצר לחצר ומחצר לקרפף
- ^ דאמר (לעיל פט,א) בגגין השוין לרבנן דאין מטלטלין בו אלא בארבע, דאסרי אהדדי, ולא אמרינן גוד אסיק במחיצות שאין ניכרות
- ^ ומטלטלין מזה לזה
- ^ רבי מאיר לטעמיה: דגזר משום תל
- ^ אף על פי שלא עירבה, והוא הדין לשאר חצירות
- ^ ואין מטלטלין מזה לזה אפילו בתוך ארבע
- ^ אפילו בגג עצמו
- ^ אליבא דרבי שמעון
- ^ לסוך בו
- ^ להסתפג בה
- ^ בני החצירות כל אחת לעצמה, דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצר, וליכא למיגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בזו להכניסן לחברתה - אתי לאפוקי נמי לה כלי הבית
- ^ כל חצר לעצמה ולא עירבו שתי החצירות יחד
- ^ אסור לטלטל מזו לזו אפילו כלי החצר
- ^ דכיון דשכיחי מאני דבתים בחצר
- ^ גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר זו; ורבי שמעון מודה בהו, דקתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית
- ^ לא גרסינן; [ואם גרסינן – הכי פירושו: רבי יוחנן אוצר למי שאמר כרב]
- ^ דאיצטריך למיתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית
- ^ ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש
- ^ מרפסת - דיורי עליות הרבה פתוחין לה
- ^ בני חצר עם בני מרפסת, אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, ובני מרפסת אין אוסרים על בני חצר אף על פי שיורדין לה בסולם ודריסת רגלם עליה לרשות הרבים, דאמרינן לעיל בפרק 'כיצד מעברין' (דף נט,ב): סולם - תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל, והכא אמרינן תורת מחיצה עליו
- ^ כגון עמוד או תל
- ^ מותר להשתמש בו, ולחצר אסור, דהוה ליה 'לזה בפתח ולזה בזריקה'; ובסמוכה למרפסת בתוך ארבעה עסקינן, וכדמוקמא לה בפירקין ד(לעיל דף פד,א)
- ^ כלומר: אף לחצר, ושניהן אסורים בו; והכי אוקמינן התם
- ^ דמחלקין רשות חצר ומרפסת דלא מישתרו בהדי הדדי
- ^ שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת
- ^ דהשתא מפקי בני חצר מאני דבתים לחצירן, ובני עליות מאני דעלייה למרפסת, ואי שרית ליה כלים ששבתו בחצר לטלטל במרפסת - אתי לטלטל בה נמי כלי הבית
- ^ שאין בחצר אלא בית אחד ואין במרפסת אלא עלייה אחת
- ^ לעצמן, והשתא שכיחי מאני דבית בחצר ומאני דעלייה במרפסת, דליכא דליסר עלייהו! הלכך גזרו בהו רבנן דלא לישתרו בהדי הדדי, גזרה משום מאני דבתים
- ^ לעצמן, דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעלייה במרפסת
- ^ לכלים ששבתו בתוכם
- ^ מאן שמעת ליה האי סברא? - רבי שמעון, וקאמר 'עירבו - לא'
- ^ דמודו בגגין וחצירות דרשות אחת הן, ואינהו ודאי לא שרו היכא דעירבו: דגזרי, כדאמרינן בפרק 'מי שהוציאוהו' (לעיל מט,א) גבי שלש חצירות הפתוחות זו לזו, דפליגי אדרבי שמעון, ואמרו שלשתן אסורין: דגזרי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים דחיצונה שבאמצעית לחיצונה חברתה, אבל רבי שמעון לא גזר
- ^ דקתני 'גג וחצר ואכסדרה ומרפסת', ו
- ^ דאי רבי שמעון - כולהו חדא רשותא נינהו
- ^ כרבנן, דאסרי במבוי כקרפף
- ^ ולקמן מפרש: קא סלקא דעתא השתא דאפילו כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטולי ביה, דכרמלית משוי ליה כל זמן שלא נשתתפו בו
- ^ אף להוציא כלי חצר למבוי
- ^ קא סלקא דעתא דהכי קאמר: הואיל ובכולן יש דיורין הרבה ושכחו ולא עירבו לעצמן, כיון דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצירות - כולן מותרים זה עם זה
- ^ וכל חצר עירבה לעצמה, והאי כל זמן שהן של רבים דאמר - לאו טעמא להיתרא הוא, אלא רבותא הוא: ואף על גב דלא עירבו חצירות בהדדי וכל חצר עירבה לעצמה, וכל חדא אית בה דיורין טובא ומפקי מאני דבתים לחצר ואיכא למיגזר דאיידי דאוושי דיורין לא מיזדהרי שפיר ומפקי מאני דבתים לחצר האחרת - אפילו הכי לא גזר
- ^ לא עירבו לגמרי משמע
- ^ דמשמע לגמרי
- ^ אשיתוף דמבוי קאי, ובעירוב דחצירות לא איירי מידי, דלא איכפת ליה בהו: בין עירבה כל אחת לעצמה בין לא עירבו קאמר דמותרים במבוי בלא שיתוף
- ^ בגג וחצר ואכסדרה ומרפסת מודינן לך, אבל בקרפף ובמבוי -
- ^ בפרק 'רבי אליעזר דמילה' (שבת קל ב)
- ^ להוציא כלי החצר
- ^ הא תנא ליה אסור להכניס ולהוציא מן החצר למבוי
- ^ הא דתנא רישא 'אסור' - בעירבו לעצמן קאסרי רבנן, ומשום כלי בתים, והאי דקתני 'לא עירבו' - לא נשתתפו הוא
- ^ אשמעינן משנה יתירה דעל כרחך חדא לעירבו וחדא ללא עירבו, ואפילו הכי אסור